מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו

23/04/2016
John William Waterhouse, Astarte Syriaca, 1845

John William Waterhouse, Astarte Syriaca, 1845

עבודה זרה. ביטוי שאוצר בחובו את כל מה שהאתוס היהודי מתנגד לו: פולחן לאלוהים אחרים, שונים מיהוה ונוספים עליו, שנעשה בין השאר באמצעות סמלים פיזיים, כולל דמויות של חיות, פסלים, תרפים, אשרות וחפצים.

אבל עיון מדוקדק בתנ”ך ובהיסטוריה של עם ישראל מגלה, כי העבודה הזאת היא לא באמת “זרה” לנו, אלא להיפך, מדובר בפולחן מקורי שלנו כיהודים בני ישראל, שדבקנו בו במשך אלפי שנות היסטוריה מאור כשדים לכנען, ומכנען למצרים, וממצרים לארץ זבת חלב ודבש, בממלכות ישראל ויהודה לדורותיהן. אמנם נטשנו את העבודה “הזרה” כאידיאה וכמוטיב עיקרי בתרבות שלנו לאחר גלות בית ראשון, אך שרידיה קיימים במנהגי היהדות עד היום.

הגדה של פסח: “מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים”.

זהו האתוס של העם היהודי. אברם מאור-כשדים נולד למשפחה שמן הסתם עבדה את אל הירח סין (נאננה), האלוהות המרכזית של עיר המדינה המסופוטמית העתיקה,  שהייתה ממוקמת ליד שפכי הנהרות פרת וחידקל (עירק של היום). אלוהים אחרים בשם יהוה בחר באברם, סימן אותו, שינה את שמו לאברהם, והוליך אותו לארץ כנען, שם הפכה משפחתו ברבות הדורות לעם שלנו, העם היהודי.

קריאה בספר בראשית מלמדת אותנו כי אברהם אבינו, על אף שהיה מהפכן שעזב את מולדתו, הלך אחר אלוהים חדשים ושונים מאלוהי אביו, בכל זאת היה פוליתאיסט במנהגיו. הוא הכיר בקיומם של אלוהים אחרים, כיבד אותם, ואת יהוה אלוהיו עבד בדרכים זהות למדי לעבודת אלים אחרים באיזור מסופטוטמיה וכנען.

אברהם אבינו ויעקב אבינו בונים מזבחות תחת עצים קדושים

כשמגיע אברם לארץ כנען, הוא בונה מזבחות ליהוה, האלוהים שהביא אותו למחוז חפצו בשלום. את המזבח הראשון הוא בונה בעי, עיר ששכנה על הדרך בין יריחו לבית אל, ואת המזבח השני הוא בונה באלון מורה, אתר סמוך לשכם המקראית.

שם המקום “אלון מורה” מעיד על כך, שבמקום ניצב עץ, ולא סתם עץ, אלא עץ אלון מקודש, כלומר אשרה. אברם מזהה את קדושת העץ ואת ייחודו לאלוהי הארץ, ובוחר בו להקים מזבח ליהוה, אלוהות שמעידה על עצמה כי היא פטרונית אותה ארץ.

בראשית יב ו: וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; וְהַכְּנַעֲנִי, אָז בָּאָרֶץ. ז וַיֵּרָא יְהוָה, אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. ח וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה, מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל–וַיֵּט אָהֳלֹה; בֵּית-אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם, וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה”.

בחירתו זו של אברם היא בחירה טרום-מונותאיסטית. הוא אמנם הולך אחר אל אחד, אבל עדיין מבטא את דבקתו ואמונתו היוקדת באל זה באמצעים פוליתאיסטיים מקוריים ואותנטיים שהוא מכיר מבית אביו, ומסביבתו, וכוללים פולחן בחיק הטבע, תחת צילו של עץ מקודש.

גם לאחר שנים רבות בארץ כנען, אברהם ממשיך בפולחן יהוה ליד עצים. לאחר סכסוך עם אבימלך מלך גרר על בארות מים, הם מוצאים את עמק השווה ביניהם וכורתים ברית. כדי לסמל את הברית ולקדש אותה, אברהם נוטע עץ אשל מקודש במקום, כמיטב מסורת הכנענים, וקורא לו באר שבע.

בראשית כא לב-לג: וַיִּכְרְתוּ בְרִית, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ, וּפִיכֹל שַׂר-צְבָאוֹ, וַיָּשֻׁבוּ, אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. וַיִּטַּע אֶשֶׁל, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיִּקְרָא-שָׁם בְּשֵׁם יְהוָה, אֵל עוֹלָם.  

מנהג הפולחן תחת עצים המקודשים המשיך גם בתקופת יעקב אבינו, נכדו של אברהם. יעקב נאלץ לברוח מביתו לאחר שגזםל את ברכת אחיו עשיו. בדרך התגלה אליו יהוה, והוא החליט לבנות במקום מזבח ליד עץ אלון מקודש. מן הכתוב לא ברור אם האלון כבר היה במקום או שניטע על ידי יעקב.

בראשית לה ז-ח: “וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם: אֵל בֵּית-אֵל, כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו. וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה, וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, אַלּוֹן בָּכוּת”. 

אברהם אבינו חולק כבוד לאלים של שכניו וחבריו

אברהם אבינו, שהלך בדרכי שלום, הפגין שכנות טובה, והיה מכניס אורחים, לא רק קיים פולחן לאלוהיו יהוה באופן דומה לפולחן אלים אחרים בארץ כנען, אלא גם הכיר באלוהי כנען, וחלק להם כבוד, בהיותם אלים של שכניו וחבריו.

במהלך מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, המתוארת בספר בראשית פרק י”ט, נופל לוט, אחיינו של אברם, בשבי. אברם יוצא לקרב נגד ארבעת המלכים, ומשחרר את השבויים. מלכיצדק מלך שלם, שהיה כהן לאל-עליון, ראש הפנתיאון הכנעני, מברך את אברם על נצחונו בשם אל-עליון ומציע לו את שלל המלחמה. אברם מקבל את ברכתו של מלכיצדק, אך נשבע בשם אל-עליון, אלוהיו של מלכיצדק, כי לא ייקח את השלל.

בראשית יד יח-כג: “וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.  וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר: אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם”.

מן הכתוב ברור’ כי אל עליון אינו האלוהים של אברם, ההולך אחרי יהוה, אך הוא מביע כבוד כלפי אל של בן-ברית ושכן, מעשה שהוא פוליתיאיסטי ופלורליסטי במהותו.

 Simone Pignoni Laban Searching for the Household Idols 1611-1698

Simone Pignoni Laban Searching for the Household Idols 1611-1698

רחל אמנו  משתמשת בתרפים

כשהחליט יעקב אבינו לעזוב את בית לבן, דודו ואבי שתי נשותיו רחל ולאה, הוא עושה את זה באמצע הלילה. לבן ויעקב לא הסתדרו ביניהם, בעיקר בגלל שלבן היה איש שתלטן, נוכל ומרושע. יעקב לוקח את נשותיו, בניו, רכושו ומקנהו, ויוצא לארץ כנען.

רחל אמנו, אשתו האהובה של יעקב, מחליטה לגנוב את תרפי-הבית ולקחת אותם איתה לכנען. התרפים כל כך חשובים לה, עד כדי כך שהיא משקרת במצח נחושה לאביה שרודף אחרי השיירה באמצע הלילה כדי למצוא את התרפים.

בראשית לא יז-יט, וכן לג-לה: “וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים. וַיִּנְהַג אֶת-כָּל-מִקְנֵהוּ, וְאֶת-כָּל-רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ–מִקְנֵה קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם: לָבוֹא אֶל-יִצְחָק אָבִיו, אַרְצָה כְּנָעַן. וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ ……. וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה, וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת–וְלֹא מָצָא; וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה, וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. וְרָחֵל לָקְחָה אֶת-הַתְּרָפִים, וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם; וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת-כָּל-הָאֹהֶל, וְלֹא מָצָא. וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ, אַל-יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי-דֶרֶךְ נָשִׁים לִי; וַיְחַפֵּשׂ, וְלֹא מָצָא אֶת-הַתְּרָפִים”.

התרפים היו אלילי בית, נפוצים מאוד ברחבי המזרח התיכון הקדום. הם היו מעין קמיעות של מזל טוב ופריון, וגם שימשו להגדת עתידות בעת הצורך. מעשי רחל אמנו מדגימים את חשיבותם הגדולה עבורה.

מנהגי חניטה ופולחן מתים בארץ מצרים

לאחר שנמכר יוסף, בנם של יעקב אבינו ורחל אמנו, לעבדות בארץ מצרים, הוא מצליח לעלות לגדולה, ומן הכתוב עולה, כי הוא מאמץ מנהגי פולחן וקבורה מצריים. מצרים העתיקה היתה תרבות שקידשה את המתים, וקיימה מנהגים דתיים שבלבם האמונה בעולם המתים, בכוחם של המתים, ובחיים לאחר המוות. מנהגי החניטה המצריים היו אמצעי לחיי אלמוות. הוראתו של יוסף לחנוט את אביו יעקב מוכיחה כי הוא החזיק באמונות הדתיות של מצרים העתיקה, ושביקש להעניק לאביו חיי נצח בעולם המתים.

בראשית נ א-ג: וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל-פְּנֵי אָבִיו; וַיֵּבְךְּ עָלָיו, וַיִּשַּׁק-לוֹ. וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים; וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם.

גם יוסף עצמו נחנט לאחר מותו כמנהג דת מצרים העתיקה:

בראשית נ כד-כו: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

לאחר מותו של יוסף, נותרו בני ישראל במצרים, ויהוה אלוהי אברהם השתכח מהם. למעשה, הם אימצו לחלוטין את אלוהי מצרים ואת אמונותיה, עד כדי כך שברגע שמגיע אליהם משה רבנו להושיע אותם מן העבדות, הם משתוממים מיהו זה האלוהים ששלח אותו:

שמות ג יג-יד: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי מאֲלֵיכֶם.

משה רבנו ואהרון הכהן עוסקים במאגיה דתית בארץ מצרים

בזמן העבדות במצרים, כאשר פונים משה רבנו ואחיו אהרון לפרעה ותובעים ממנו לשלח את העם לחופשי, הדיאלוג שמתרחש ביניהם הוא דיאלוג מאגי פוליתאיסטי בעל מאפיינים מובהקים של דת מצרים העתיקה.

שמות ז ח-יא: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה–יְהִי לְתַנִּין. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו–וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם–כֵּן.

גם המשך המשא ומתן מתקיים באמצעים מאגיים, ואם קוראים את הטקסט בעיון, הרי שגם עשר המכות הן אקטים מאגיים (שמבוצעים על ידי אדם שנחה עליו רוח אלוהים) ולא ניסים (שמתרחשים ישירות על ידי אלוהים).

משה מכה במטה ומי היאור הופכים לדם. אהרון מכה במטה, והנהר מתמלא צפרדעים. אהרון מכה את עפר הארץ ונחיל כינים עולה ממנו.  אהרון ומשה זורקים מלוא חופניים פיח כבשן באוויר והוא הופך לשחין אבעבועות…

למעשה, זהו מאבק פוליתיאיסטי במהותו בין יהוה, שרוצה לשוב ולהיות האלוהים של בני ישראל ששכחו אותו, לבין אלוהי מצרים, שמלך פרעה הוא הייצוג שלהם בדמות בשר ודם.

בני ישראל הנודדים במדבר מתקשים לקבל את האמונה באל אחד בלבד

לאחר יציאת בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובניצחון גדול ומוחץ את אלוהי מצרים, ובייחוד לאחר אקט מאגי נוסף של קריעת ים סוף, יהוה מבסס את עצמו כאלוהים היחיד של בני ישראל. השורה התחתונה של “שירת הים”, אחד מקטעי הפואטיקה המפורסמים של העם היהודי היא: “מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ” (שמות טו י”א), כלומר הכרה ביהוה כחזק יותר מבין כל האלוהויות המוכרות והקיימות.

במהלך הנדודים במדבר יהוה צריך להוכיח את עוצמתו לעם שוב ושוב באותות ובמופתים. חסר להם אוכל, הוא מוריד להם מן מן השמים. חסר להם מים, הוא מלמד את משה להוציא מים מן הסלע, ועוד ועוד.

בהר סיני מתכוון יהוה להוכיח את עוצמתו באופן מוחץ לבני ישראל הסקפטיים, לכרות ברית עם העם, ולתת לו את חוקותיו. 

מעמד הר סיני היה סיטואציה מכושפת. כל הטבע מסביב הגיב לנוכחות האלוהית העצומה של יהוה: קולות וברקים, ענן על ההר וקול שופר חזק מאוד. בני ישראל מתרשמים מן האפקטים המאגיים, ונציגם משה רבנו מקבל את חוקי יהוה.

החוק הראשון והמפורסם כל כך הוא “אנוכי יהוה אלוהיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי”. האל היהודי תובע לעצמו בלעדיות בלב העם ובמעשי העם, בפולחן ובאמונה. החוק השני הוא “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”, כדי להמשיך ולקעקע כל אפשרות של עבודת אלוהות נוספת אליו.

הוא אף מצהיר כי הסיבה לתביעת הבלעדיות הזאת, המנוגדת כל כך לפוליתאיזם המושרש בבני ישראל כמו בכל עממי האזור, הנו קנאה ותו לא. הוא לא טוען להיות טוב יותר מאלוהים אחרים, או חזק יותר מאלוהים אחרים, אלא פשוט חושב שעם ישראל שייך לו בזכות יציאת מצרים:

שמות כ ב-ה: “אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.

לאחר שמשה רבנו חולק את החוקים עם העם, הוא בונה מזבח, זובח לאלוהים, עורך משתה עם 70 מזקני ישראל, ואז עולה שוב אל ההר ונשאר שם 10 יום ו-40 לילה.

מה קורה אחר כך כולנו יודעים.

Nicolas Poussin The Adoration of the Golden Calf 1634

Nicolas Poussin The Adoration of the Golden Calf 1634

העם חושב שמשה נעלם והאלוהים החדש הזה שאיתו, יהוה או אהיה, נעלם גם כן, אז הם מבקשים מאהרון הכהן אלוהים אחרים, יעילים יותר, כמיטב ההבנה הפוליתיאיסטית שלהם. כל מעמד הר סיני, על הקולות והברקים והענן הכבד, לא עזר כדי לקעקע מלבם את האמונה שתמיד יש עוד אלוהים, עוד אופציה דתית, עוד אופציה מאגית ועוד אופציה של מנהיגות רוחנית. הבלעדיות האלוהית שיהוה תבע מהם בזכות יציאת מצרים  כמו נכנסה מאוזן אחת ויצאה מן השנייה.

אהרון אחי-משה מחליט לעשות עגל מסכה מזהב ואומר לבני ישראל שזהו יהוה, האלוהים אשר הוציא אותם ממצרים. כלומר הוא לא בדיוק מספק להם אלוהות אלטרנטיבית כפי שביקשו, אלא ממחיש להם את האלוהות של יהוה באמצעי פיזי סימבולי של פסל אנימיסטי, משהו שיהוה כמובן לא היה מעוניין בו לפי הדיבר השני של  “לא תעשה לך כל פסל וכל מסכה”.

שמות לב א-ו: “וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ–אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק”.

החלטתו של אהרון לעשות עגל-מסכה ככל הנראה היתה פרקטית. הוא היה צריך למצוא דרך לשלוט בעם שמבקש אלוהים אחרים, כי מנהיגו הפוליטי והרוחני נעלם. אך מבחינת יהוה היתה זו טעות נוראית, ולא רק טעות אישית, אלא הטעייה של העם, שהיה אמור להתחיל להפנים את נושא המונותיאיזם והאיסור על פסלים ומסכות, ולא להמשיך בדרכיו העתיקות והרגילות של מאגיה סימבולית.

לאחר מעשה העגל, מערכת היחסים בין יהוה לבין בני ישראל הולכת ומידרדרת. יהוה ממשיך ועושה להם ניסים מתוך נאמנות אל עמו שהוציא ממצרים, אך הם מתנהגים בכפיות טובה הולכת וגדלה. הם מתלוננים שנמאס להם לאכול מן, שאין להם בשר ואין להם ירקות, והיה להם יותר טוב במצרים, והם גם לא מאמינים שיצליחו לנצח את עממי כנען במלחמה ולרשת את הארץ שיהוה מבטיח להם.

יהוה מיואש מן העם כפוי הטובה, ששום דבר לא מספיק לו, עד כדי כך שהוא מוכן פשוט להרוג את כולם ולהיפטר מהם פרט למשפחת משה:

במדבר יד יא-יב: “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. יב אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ”.

משה רבנו מניא את יהוה מתכניתו להשמיד את העם, אך יהוה למוד אכזבות מבני ישראל, נשבע שיעניש את כל דור המדבר הפוליתאיסטי שמרד בתביעתו לבלעדיות, ולא יוביל אותו לארץ המובטחת. הוא למעשה מקווה כי דור חדש, שייוולד לתוך חוקים מונותאיסטיים ותרבות של אלוהים אחד, יהיה נאמן לו יותר.

במדבר יד כ-כג: “וַיֹּאמֶר יְהוָה, סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ. כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי. אִם-יִרְאוּ, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לַאֲבֹתָם; וְכָל-מְנַאֲצַי, לֹא יִרְאוּהָ”

העניינים לא משתפרים עד הכניסה לארץ כנען. יהוה הופך אלים יותר כלפי בני ישראל ומנהגיהם הפולתיאיסטיים, והעם המתהווה מבחינתו, הופך לחשדן יותר ויותר כלפי אלוהי המדבר החדש שהוציא אותם ממצרים, חוקיו נוקשים ועונשיו עונשי מוות.

דוגמא אחת ליחסים העכורים והאלימים בין יהוה לבין בני ישראל היא סיפור נס נחש הנחושת, המסופר בפרק כ”א של ספר במדבר. אחרי מלחמה קשה עם מלך ערד בנגב, בני ישראל סובלים ממחסור באוכל ובמים. הם מתלוננים בפני משה, ויהוה מגיב על כך באופן קשה ביותר. להקות של נחשים ארסיים תוקפות את המחנה ורבים מבני העם מתים מן הרעל.

במדבר כא, ד-ו: “וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל”.

לאחר מתקפת הנחשים, העם מביע חרטה רשמית, משה מתפללל על העם ויהוה מסיר מעל העם את הנחשים באופן מאגי, במעגל קסמים שהולך לחזור על עצמו לכל אורך ההיסטוריה היהודית: מרד ביהוה, עונש, חרטה ובקשת מחילה, ויהוה ששוב סולח אך הבוז והתיעוב שלו כלפי העם שבחר מתגברים מרגע לרגע.

דוגמא נוספת למעגל קסמים מרושע זה אפשר לקרוא בסיפור על בנות מדין. באחת מתחתנותיהם האחרונות במדבר, בני ישראל מגיעים לשיטים. הם לא סתם “חונים” שם כמו באתרים אחרים, אלא ממש מתיישבים במקום, מפתחים יחסים עם בנות מואב, ומקיימים את פולחן אלוהיהן.

במדבר פרק כה א-ג: “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל”.

השם בעל פעור אינו מוכר מממקורות חוץ מקראיים. גם מן התנ”ך וגם מעדויות ארכיאולוגיות דוגמת מצבת מישע, אנו יודעים כי אלוהי מואב היה כמוש. ייתכן שהשם “בעל פעור” המופיע כאן, הוא לשון בוז לכמוש, או לבעל מקומי אחר. בכל מקרה לא ניתן לקבוע בוודאות מיהו האל שעבדו בני ישראל בשיטים, והאם פולחנו אכן היה מופקר באורח סנסציוני ממש כפי שמתואר בפסוק. מה שכן ניתן להסיק הוא שלקראת סוף הנדודים במדבר, בני ישראל עדיין היו פולתיאיסטים בנפשם ובלבבם, למרות כל מה שיהוה עשה בשבילם, ולמרות חוקיו המונותיאיסטיים.

יהשוע בן נון מאלץ את בני ישראל לבחור להם דרך

למרות נהייתם אחר אלוהים נוספים על פניו, ואף על פי שכעסו על בני ישראל הולך וגובר מדי יום, יהוה עדיין לא נואש מן העם שבחר לו. לפני הכניסה לארץ ישראל, הוא חוזר על תביעתו לבלעדיות באזני משה:

במדבר לג נ-נג: “וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ”.

משה מת על הר נבו, ויהשוע בן נון יורש את מקומו כמנהיגם של בני ישראל. יהשוע היה מצביא מצוין, מדינאי מצוין, ונאמן מאוד ליהוה. על פי הכתוב לפחות הוא כבש חלקים ניכרים מן הארץ וחילק אותם בצורת חלוקה הוגנת בין שבטי ישראל. לכאורה, הוא היה אמור להותיר מאחוריו תשתית יציבה לעם שיירש את הארץ.

אך לפני מותו יהשוע מפוכח וחרד לגבי הצלחת יהוה כאלוהות יחידה בקרב בני ישראל. למעשה, הוא מבקש מבני ישראל לבחור בין הפולתיאיזם שהם דבקים בו, לבין פולחן בלעדי של יהוה. מבחינתו, שבני ישראל יבחרו באלוהים אחרים כגון אלוהי מואב או אלוהי האמורי, וייטמעו בארץ כנען, ורק הוא ומשפחתו ייוותרו כקהל קדוש ומובחן של נאמני יהוה:

יהשוע כד יד-טו: “וְעַתָּה יְראוּ אֶת-יְהוָה, וְעִבְדוּ אֹתוֹ–בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת; וְהָסִירוּ אֶת-אֱלֹהִים, אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם, וְעִבְדוּ, אֶת-יְהוָה. וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה, בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת-מִי תַעֲבֹדוּן–אִם אֶת-אֱלֹהִים אֲשֶׁר-עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר הַנָּהָר, וְאִם אֶת-אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם; וְאָנֹכִי וּבֵיתִי, נַעֲבֹד אֶת-יְהוָה”.

למרבה הפלא, בני ישראל מתעקשים כי הם לא מתכוונים לעזוב את יהוה, למרות ההיסטוריה שלהם שחוזרת ומוכיחה כי אמנם הם יש בלבבם אהבה ליהוה אשר הוציא אותם מארץ עבדים, אך במקביל הם מאמינים גם באלוהים אחרים בהינתן הנסיבות לכך — בדומה לכל פוליתאיסט ממוצע באותה תקופה במזרח התיכון הקדום.

יהשוע כד טז-יח וַיַּעַן הָעָם, וַיֹּאמֶר, חָלִילָה לָּנוּ, מֵעֲזֹב אֶת-יְהוָה–לַעֲבֹד, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת-אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ, אֶת-הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ, וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם. וַיְגָרֶשׁ יְהוָה אֶת-כָּל-הָעַמִּים, וְאֶת-הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ–מִפָּנֵינוּ; גַּם-אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת-יְהוָה, כִּי-הוּא אֱלֹהֵינוּ.

יהשוע בן נון לא מתרשם מאוד מתשובת בני ישראל. למעשה, הוא לא מאמין להם, ולא חושב שהם מסוגלים לאמונה מונותאיסטית. אך העם מתעקש ויהשוע מתרצה:

יהשוע כד יט-כו: “וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה–כִּי-אֱלֹהִים קְדֹשִׁים, הוּא: אֵל-קַנּוֹא הוּא, לֹא-יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם. כִּי תַעַזְבוּ אֶת-יְהוָה, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר; וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם, אַחֲרֵי אֲשֶׁר-הֵיטִיב לָכֶם.

וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ: לֹא, כִּי אֶת-יְהוָה נַעֲבֹד.

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם, כִּי-אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת-יְהוָה, לַעֲבֹד אוֹתוֹ; וַיֹּאמְרוּ, עֵדִים.

וְעַתָּה, הָסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם; וְהַטּוּ, אֶת-לְבַבְכֶם, אֶל-יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמְרוּ הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ: אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד, וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע. וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, בִּשְׁכֶם. וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים; וַיִּקַּח, אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיְקִימֶהָ שָּׁם, תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהוָה.

מעניין כי יהשוע, המצביא הנאמן של יהוה, בכל זאת חותם את הברית המונותיאיסטית על אבן גדולה ליד עץ אשרה של אלה מקודשת. מעשה זה מוכיח, כי גם המונותאיסט הגדול ביותר של אותה תקופה עדיין אחז בפולחנים פוליתאיסטים-פנתאיסטים.

בכל מקרה, חששו של יהשוע היה מוצדק ביותר. לאחר מותו ישבו ישראל בארץ כנען ובהחלט קיימו פולחנים לאלוהים נוספים על יהוה, בעיקר לבעלים ולעשתרת, אך גם לאישתר מלכת השמים, לתמוז, לאלוהי מצרים, ולאלים אחרים מכל הבא ליד.

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים