אהיה אשר אהיה: בעקבות אלוהי אבותינו

05/08/2016
Philippe de Champaigne - Moses with the Ten Commandments - WGA04717

Philippe de Champaigne – Moses with the Ten Commandments – WGA04717

הדיבר הראשון בעשרת הדברות מפורסם בקרב כל תושבי העולם , גם בקרב בני אדם שאינם נמנים על שלוש הדתות המונותאיסטיות של המערב: “אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי”. (שמות כ, ג).

דיבר זה הוא אחד המשפטים היסודיים והקדומים ביותר שמעידים על מהותו ומקורו של יהוה, אלוהינו ואלוהי אבותינו, האלוהים שהוציא אותנו מארץ מצרים, קיבץ אותנו סביב הגדרה עצמית של עם, ונתן לנו את אתוס החירות והעצמאות.

אין עוד פסוקים רבים שמלמדים על מקורו של יהוה.

בעת העבדות במצרים, השתכח יהוה אלוהי אברהם מזכרונם של בני ישראל. למעשה, הם אימצו לחלוטין את אלוהי מצרים ואת אמונותיה, עד כדי כך שברגע שמגיע אליהם משה רבנו להושיע אותם מן העבדות, הם משתוממים מיהו זה האלוהים ששלח אותו, ומשה מוסר להם את שמו האמיתי:

שמות ג יג-יד: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי מאֲלֵיכֶם.

בברכה שבירך משה רבנו את בני ישראל לפני מותו, הוא מספר להם שיהוה הגיע מן המדבר בדרום, ספציפית מאיזור הר שעיר והר פארן בחצי-האי סיני: “וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ. וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת לָמוֹ. (דברים לג א-ב).

בגלל שמקורו בהר סיני, יש חוקרים ששיערו שיהוה הוא גירסא מקומית או גלגול של אל הירח המסופוטמי נאננה/סין, אשר מדבר סיני נקרא ככל הנראה על שמו. השערה זו היא ככל הנראה מוטעית. בפרשת לך-לך מצוין מפורשות כי יהוה אמר לאברם לעזוב את מולדתו: “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” (בראשית יב א).

מספר מקורות אחרים במקרא מספרים כי משפחת אברם עבדה אלוהים אחרים (מיהוה): “וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (יהושע כד, ב)

כיוון שידוע שמשפחתו של אברם עבדה את האל סין, וכן אלוהים אחרים מצבא השמים, הרי שיהוה וסין לא יכולים להיות אותה אלוהות.

הציור מתחת הכתובת "יהוה שומרון ואשרתו" שנמצא באתר הארכיאולוגי כונתילת עג'רוד בדרום הר סיני

הציור מתחת הכתובת “יהוה שומרון ואשרתו” שנמצא באתר הארכיאולוגי כונתילת עג’רוד בדרום הר סיני

השם השם יהוה מופיע במספר ממצאים ארכאולוגיים ישראליים ויהודאיים מדרום ארץ כנען – האיזור שממנו הגיע יהוה לפי דברי משה רבנו:

למשל, השם יהוה מופיע במצבת מישע: מצבת זכרון שבנה מישע מלך מואב לכבוד האל כמוש (נמצאה בכפר דיבאן באזור עין-גדי, המאה ה-9 לפנה”ס), באוסטריקונים שנמצאו בכונתילת עג’רוד (אתר ארכיאולוגי במזרח סיני, מאות 8-9 לפנה”ס), בכתובת אל כום (אתר ארכיאולוגי בהרי חברון, 700-750 לפנה”ס) ובמכתבי לכיש (מכתבים פוליטיים ואדמיניסטרטיביים, 597–587 לפנה”ס).

בכונתילת עג’רוד בסיני נמצא כתובת טיח על אחד מקירות המבנים בכתב עברי קדום: “[..י]ארך יממ וישבעו […י]תנו ל[י]הוה[.]תימנ.ולאשרת[ה] היטב יהוה [..]”, כלומר יאריך ימים וישבעו, ליהוה תימן ולאשרתו, הטיב יהוה”.

בכתובת שנמצאם בחורבת אל-כום בהרי חברון, נמצא כתובת בכתב עברי קדום בפתח של קבר:

אריהו השר כתבה
ברך אריהו ליהוה
נצרי ולאשרתה הושע לה
לאריהו

כלומר, אוריהו השר כתבו: ברוך אוריה ליהוה נוצרי, ולאשרתו הושע לו – לאוריהו.

שתי הכתובות הנדירות הללו לא רק מעידות על קיומו של יהוה כאלוהות מדבר דרומית (תימן=דרום), אלא גם על כך שהיתה לו בת-זוג אלוהית: אשרה או לפחות שהיה לו עץ אשרה, ושפולחנו נתקיים באמצעות אותו עץ.

כמו כן אנחנו לומדים על שני שמות מקומיים של יהוה: יהוה שומרון ויהוה תימן. קשה שלא להשוות בין שמות אלו לבין שמות מקומיים של אל הגשם הכנעני בעל.

ממצא ארכיאולוגי מעניין נוסף בהקשר לזהותו של יהוה הוא רשימה טופוגרפית מימי אמנחותפ השלישי, פרעה מצרי מן המאה ה-14 לפני הספירה. ברשימה זו מוזכרת קבוצה אתנית של רועים נוודים בשם “שסו”, שנפוצה באיזורי השוליים של המדבר, ואשר חלק מחבריה מתגוררים ב”ארץ יהו” והם “שסו של יהו”, ואחרים מביניהם מתגוררים באיזור הר שעיר, המצוין במקרא כמקורו של יהוה.

בתחילה מספר חוקרים זיהו את השסו עם עם ישראל, אך דעה זו אינה מקובלת יותר. ככל הנראה אותם שסו היו קבוצה כנענית, אולי מדיינית, אשר האמינו גם הם באלוהות בשם יהוה. לא ברור אם יהוה היה אלוהי שסו ומדיין לפני שבחר באברם אבינו, או שאותם שסו הושפעו משבטים ישראלים וקיבלו את יהוה כפי שהשבטים הישראלים הושפעו מהכנענים וקיבלו את הבעל והאשרה.

ההשערה הראשונה, שיהוה היה אלוהי מדיין ו/או  שסו  לפני שבחר באברהם, מתחזקת לאור העובדה שהתבנית “יהו” או “יה” מופיעה בשמות של מלכים כנעניים, ומעידה על קיומו של יהוה מאות רבות של שנים לפני היווצרותו של עם ישראל.

למשל, בארכיון העיר אבלה, השוכנת בצפון מערב סוריה של ימינו ליד חאלב, התגלו ממצאים מסביבות 2500 לפנה”ס הכוללים שמות תיאופוריים כגון: מיכיה, עבדויה, פטריה, ושומיהו.  כמו כן באסטלת ספירה, שלושה לוחות בזלת מן המאה ה-8 לפנה”ס שנמצאו באתר ארכיאולוגי ליד חאלב בסוריה, מופיעים השמות בר-גאיה מלך כתך ומתעאל מלך ארפד.

Karl Wilhelm Diefenbach Du sollst nicht töten 1903

Karl Wilhelm Diefenbach Du sollst nicht töten 1903

הציווי הפרוטו-מונותאיסטי של יהוה: בלעדיות דתית 

בין אם היה אל ידוע בקרב שבטים דרומיים במדבר ובין אם התגלה בראשונה לאברם באור-כשדים, יהוה מבחין את עצמו מאלים אחרים במזרח התיכון הקדום בדרישתו לבלעדיות פולחנית ואמונתית של קבוצה אתנית ספציפית: בני ישראל.

אם קוראים בקפידה את שני הדיברות הראשונים בעשרת הדיברות, אשר מגדירים את הבלעדיות שדורש יהוה,  ואת פרשיות הציווי המונותאיסטי המקוריות מספר דברים, הרי שברור מן הטקסט שיהוה אינו מכחיש כלל וכלל את קיומם של אלוהים אחרים. הוא אפילו לא טוען לעליונות מוחלטת על פניהם:

שמות כ א-ה: “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.

יהוה לא טוען שאין אלים אחרים מלבדו, שהוא חזק יותר מאלים אחרים, או טוב יותר מהם. טענתו אחרת, והיא פשוטה מאוד: אני האלוהים שבחר באברם ובצאצאיו. אני קידשתי אתכם כקבוצה נפרדת ומיוחדת. אני הוצאתי אתכם מארץ מצרים, אני  הבאתי אתכם לכנען הארץ המובטחת, ובזכות הבחירה הזאת והארץ שקיבלתם, אני דורש שתעבדו אותי בלבד, ולא אף אל אחר או נוסף על פניי, אתם ובניכם, ונכדיכם וניניכם — עד עולם.

הטענה היהודית (ואחר כך הנוצרית והמוסלמית) לעליונות יהוה על פני אלוהים אחרים היא פרשנות מאוחרת. האידיאה של אלוהות יחידה ביקום והשלילה המוחלטת של עצם קיום צורות אלוהות אחרות — מאוחרות אף יותר.

אל אחד ואלוהים בו הרבה

למרות דרישתו הקטגורית של יהוה לבלעדיות פולחנית ואמונית, כבר בתקופות המוקדמות ביותר, חדרו אלוהים אחרים למערכת היחסים המורכבת שלו עם בני ישראל.

לכל אורך ההיסטוריה של בני ישראל, מאברהם אבינו ועד תקופת שיבת ציון, לא מילאו העברים אחר דרישתו של יהוה לבלעדיות פולחנית ואמונית, אלא עבדו אלוהים אחרים לרוב, בעיקר צפון-כנעניים: אל-עליון, אשרה, והבעל(ים). פולחן האלים הללו התקיים בנוסף לפולחן יהוה, ולא במקומו.

יתרה מכך, קיימת סברה מבוססת למדי, כי ליהוה היתה בת-זוג אלוהית בקרב הישראלים, והיא האלה אשרה, שנחשבה אשתו של אל-עליון בקרב קבוצות כנעניות אחרות. יש להניח כי כבר אז החלה סינקרטיזציה בין יהוה לבין אל-עליון בקרב בני ישראל.

בהקשר זה ראוי לציין כי ישנה סברה שרק מיעוט מעם ישראל הקדום היו עבדים במצרים, ככל הנראה בני שבט לוי שעבדו את יהוה במצרים ובמדבר סיני. שאר שבטי בני ישראל, שהיו להם נחלות, עבדו את אל-עליון הכנעני. כשנפגשו שתי הקבוצות בארץ, התמזגו האלוהים שלהם והאמונות שלהם.

הפוליתאיזם הישראלי בא על קיצו עם חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה”ס וגל הגליות אכזריות של רוב העם לבבל. תקופה זו היתה טראומטית מאוד לעם היהודי, ואחת מתוצאותיה היתה התכנסות סביב זהות אתנית ודתית מובחנת, המבדילה את היהודים מקבוצות ילידיות אחרות בארץ כנען. הגולים לבבל ולמצרים, וגם הנותרים בארץ ישראל — ריכזו את תקוותם באל הלאומי שלהם – יהוה, ונטשו בהדרגה פולחן של כל אלוהות אחרת שהכירו.

בשנת 539 לפנה”ס נפלה האימפריה הבבלית. כורש מלך פרס כבש את כל שטחיה, כולל את ארץ ישראל, ופרסם את “הצהרת כורש” המפורסמת שאיפשרה את שיבת היהודים לארץ ישראל, ואת בניין בית המקדש השני במימון האימפריה הפרסית.

אותה תקופה התאפיינה ברפורמות דתיות מרחיקות לכת, בניצוחם של הקנאים הדתיים עזרא ונחמיה. הם נלחמו בנישואים של יהודים עם נשים נוכריות ואילצו זוגות להתגרש ומשפחות להיפרד. הם אסרו לא רק על פולחן של אלוהים אחרים אלא אף הכחישו את קיומם, ולמעשה הניחו את הבסיס לתפיסה שיהוה עליון על כל השמים והארץ, והוא האלוהות היחידה הקיימת ביקום.

באותם ימים הואץ האיחוד בין יהוה לבין אל-עליון אבי האלים וראש הפנתיאון הכנעני, שהיו עד אז אלוהויות מובחנות במרחב הכנעני-ישראלי.  יהוה אל-המדבר שזרח מפארן והוציא את בני ישראל מבית עבדים ספג לתוכו את רוב המאפיינים של אל-עליון, ולא רק שלו. גם מוטיבים, מיתוסים ומאפיינים של בעל אל הגשם, ושל אשרה שבתקופה הישראלית הפוליתאיסטית, ייתכן שנחשבה בת-זוג של יהוה — נוכסו ליהוה, תוך כדי הכחשה שכל אלוהות אחרת מלבדו קיימת כלל.

כבר בפרשת בריאת העולם בספר בראשית, אפשר למצוא רמז לכך שהאל של התנ”ך מכיל אלוהויות רבות. מלבד לשון הרבים “אלוהים” (ולא אל או אלוה אחד), הרי שבפסוק כ”ו משתנה פתאום לשון היחיד, והמספר נוקט בלשון רבים: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ”.

למעשה, קיימות בתנ”ך עדויות טקסטואליות נוספות רבות לכך, שבדמותו של יהוה המוכרת לנו היו נטמעה כל מועצת האלים הכנענית כולה.

את אחת הדוגמאות הבולטות לכך בכך ניתן למצוא במזמור פ”ב בתהילים, המתאר כיצד אלוהות אחת בשם “אלהים” מכריזה על עצמה חזקה יותר, מוסרית יותר וחכמה יותר מאלים אחרים החברים ב”עדת אל”:

“מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה. שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ. פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ. לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ. אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. אָכֵן  כְּאָדָם תְּמוּתוּן; וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ. קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל-הַגּוֹיִם”.

במספר מקומות נוספים בתנ”ך מסופר כיצד יהוה מנצח את התנין והלוויתן, כלומר יהוה מנכס לעצמו את מיתוס בעל אל הגשם, שניצח את האלים ים ומות בסדרת מאבקי איתנים של שליטה על העולם. לא ענת אחות בעל רוצצה את ראש התנין (אל הים) על המים ולא בעל שיבר את לויתן בעל שבעת הראשים עושה דברו, אלא יהוה עשה זאת:

תהלים עד יב-טו: “וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים. אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן”.

כנ”ל בספר ישעיהו, הנביא מתנבא כי יבוא יום ויהוה יחזור שוב על נצחונו במאבק מול אל הים הנורא. ישעיהו מתכוון בנבואה מטאפורית לאויבים הפוליטיים של בני ישראל ולא ספציפית שיהוה יילחם שוב באל-הים, אך יש כאן שימוש ברור ומובהק במיתוס בעל וים, וברור מן ההשוואה כי כבר אז, עוד טרם חורבן בית ראשון, מאמיני יהוה ניכסו לו את כל כוחותיהם, גבורותיהם ועלילותיהם של בעל אל הגשם ואחותו ענת אלת המלחמה:

ישעיהו כז א: “בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם”. 

ההתרחקות היהודית מיהוה והיווצרותו של הקדוש ברוך הוא

המגמה של התרחקות מדמותו המקורית של יהוה, אל המדבר שזרח מהר שעיר, שהחלה בתקופת בית שני, התחזקה עוד יותר בתקופה הרומית ובמיוחד בימי הביניים.

לאחר הסינקרטיזציה בין יהוה לבין אל-עליון, מועצת האלים, צבא השמים, בעל, אשרה, ענת ושאר אלוהים מקומיים של ארץ כנען, עשו חכמי היהודים צעד נוסף לקראת האמונה באלוהות יחידה ביקום: האמונה שהאל הוא מופשט ובלתי ניתן לתפיסה.

ההפשטה של האל היהודי כללה הימנעות מכתיבת שמו האמיתי והמקורי (יהוה), שימוש בכינויים עקיפים (אדוני, הקב”ה, וכדומה), שלילה של כל מיתוס או סיפור שמתייחס ליהוה כמסוגל להיראות בדמות גשמית וקביעה כל כל סיפור כזה הינו מטאפורה ותו לא.

הפשטה זו קידמה את היהדות לקראת התפיסה שבעולם לא רק שקיימת אלוהות אחת ושאין אלוהים אחרים מלבדה (“ייחוד השם”), אלא שכל מי שלא יכיר בכך, ייענש בחומרה (“תורת הגמול”) על ידי האל, וגם ראוי לעונש מצד החברה.

תפיסה זו מנוגדת בתכלית הניגוד לציווי המקורי של יהוה בעשרת הדיברות.

אל מדבר קנא מול אל יהודי שפרשניו קנאים

מקורם של האיומים על שלומם של יהודים שמכירים בקיומם של אלוהים נוספים על יהוה הוא אנושי ולא אלוהי. ניתן למצוא אותם לראשונה בדבריו של משה רבנו, כפי שמצוטטים בספר דברים, שנכתב למעשה בידי כוהנים קיצוניים בתקופת המלך יאשיהו שניהל מסעות הרג וטיהור אכזריים שכוונו כנגד מאמינים פוליתאיסטיים בקרב בני ישראל.

דברים ו יב-טו: “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם. כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”.

איום דומה מופיע שוב מפה אנושי (כוהנים בשמו של משה רבנו) בפרק י”א של אותו הספר, בפסוקים טז-יז: “הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה, נֹתֵן לָכֶם”.

ובהמשך בפסוקים כו-כח: “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם”. 

במקומות אחרים בספר דברים מופיעות כבר מצוות עשה של אלימות כלפי אנשים שעובדים אלוהים נוספים על יהוה. למשל בפרק י”ד מופיע ציווי להרוג אותם ואף לצאת למלחמת-שמד כנגדם ובפרק י”ז מופיע ציווי לסקול אותם באבנים.

אך האם זו היתה כוונתו המקורית של יהוה בדיבר הראשון?  אני סבורה שלא. אם נבחן בתשומת לב ובקפידה את הכתוב, הרי שהתגובה של יהוה לעבודת אלוהים נוספים, שאינה מקובלת עליו, הינה תגובה של קירוב וחיבוק, ולא תגובה של חרם ואלימות:

שמות כ א-ה: “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי”.

יהוה מכריז על עצמו כאל קנא, שפוקד עוון אבות על הדורות הבאים. במילים אחרות, אם בן לעם ישראל בוחר לעבוד אלוהים נוספים, יהוה זוכר את המעשה, ומצפה מאותו אדם לכפר על העוון ולשוב אליו לעבודת פולחן בלעדית. אם אדם נותר פוליתאיסט, יהוה מצפה שהבנים של שלו ישובו לפולחן בלעדי, ואם לא הם אז נכדיו וניניו וכל הדורות אחריהם.

בעצם, לאחר שיהוה מצהיר שהוא בחר בעם ישראל והוציא אותו מבית עבדים, הוא גם מצהיר שהוא לא יוותר על אף אחד מן העם הזה לעולמי-עד, ותמיד יבקש שצאצאיו יעבדו אותו בלבד, לדורי-דורות. הוא לא יתייאש מעובדי האלוהים הרבים, לא מילדיהם, ולא מילדי-ילדיהם, ותמיד יבקש אותם וירצה בהם, כי הם חלק מעם ישראל, העם הקדוש לו, אשר בחר.

התפיסה שיש להוקיע “חוטאים” המאמינים במספר רב של אלוהויות, והתיוג של הפוליתאיזם כ”עבודה זרה” (במקום להכיר בה כדרך חיים היסטורית מקורית של בני ישראל) – אינה המורשת המקורית של יהוה, אלוהינו ואלוהי אבותינו, שזרח מן המדבר, ובחר בנו מכל העמים.

הקדוש ברוך הוא: אל יהודי

ביהדות של היום למעשה אין הגדרה אחת ויחידה של אלהים כפי שאין הסכמה אחת ויחידה על התורה ומצוותיה. בעצם, כל דור ודור ביהדות ואף כל פלג ופלג דתי מגדירים את האל היהודי מחדש.

התפיסה הפופולרית של אלוהים כישות עליונה ואינסופית, שנמצאת מעבר לזמן ולמקום, כל יכולה וכל יודעת, שאינה לחוקים או הגבלות, אחת ויחידה ומיוחדת ולא ניתנת להשוואה – היא תפיסה מונותאיסטית מאוחרת, שהתפתחה במשך אלפי שנים של מחשבה יהודית.

תפיסה זו, כמו גם וריאציות שונות עליה אינם חלק ממערכת האמונות והערכים של הפוליתאיזם. תפיסה זו אף מנותקת במידה רבה מדמותו של יהוה כפי שמצטיירת ברבדים הקדומים ביותר של סיפורי המקרא. מסיבות אלו היא אינה נידונה פה ואינה מעניינו של מאמר זה, אתר “כישופים”, או כותבת שורות אלו.

ביבליוגרפיה

G. Pettinato, The Royal Archives of Tell Mardikh-Ebla, The Biblical Archaeologist 1976
Smith, Mark S. The Early History of God. Wm. B. Eerdmans Publishing Company, 2002
Smith Mark S. The Origins of Biblical Monotheism., Oxford University Press, USA, 2003

ישראל קנוהל, מאין באנו; הצופן הגנטי של התנ”ך, הוצאת דביר, 2008.
מרדכי קוגן, לא לבדד ישכון: ישראל ושכניו בימי הבית הראשון, ירושלים: הוצאת משרד החינוך, 2000
נילי שופק, “החומר המצרי ככלי לליבון סוגיית ראשית ישראל”, בית מקרא קע”ו, תשס”ד, עמ’ 67-88
ריצ’רד אליוט פרידמן, מי כתב את התנ”ך, הוצאת דביר, 1995
רחל אליאור, תמורות במושג האל במחשבה היהודית

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים