תחת כל עץ רענן: פולחן פוליתאיסטי בתקופת ראשית המלוכה

02/05/2016
Sebastien Bourdon King Solomon Sacrificing to the Idols 1651

Sebastien Bourdon King Solomon Sacrificing to the Idols 1651

בשנים שקדמו לממלכת ישראל המאוחדת ובתחילת דרכה, המשיכו בני ישראל לעבוד את יהוה באופן בלעדי, והוא היה האלוהות הדומיננטית וככל הנראה היחידה בקרבם. מציאות זו השתנתה עם חלוף השנים והשינויים הפוליטיים.

בשלהי תקופת שלמה המלך, וביתר שאת בתקופת המלכים שלאחריו, חדרו שוב פולחנים פוליתאיסטים לישראל: גם פולחנים לאלוהים נוספים על יהוה, וגם פולחנים כנעניים באופיים ליהוה עצמו.

התחזקות יהוה בתקופת עלי הכהן ושמואל הנביא

בשלהי תקופת השופטים הנהיג את ישראל עלי הכהן, שנחשב לשופט ה-13. עלי היה נאמן מאוד ליהוה ולעבודתו, ושירת אותו במשכן בשילה במשך שנים רבות. לאחר שבניו של עלי הסתברו כלא ראויים לרשת את ההנהגה מאביהם, נבחר שמואל, שהתחנך במקדש מינקות, שירת את יהוה מילדותו, והיה שומע את קול האלוהים.

בהיכל יהוה בשילה היה ארון הברית, ארון שבו נשמרו לוחות הברית שניתנו לעם בהר סיני. שמואל הנביא היה מופקד על ארון הברית מתוקף תפקידו ככהן גדול. הארון היה חפץ אלוהי בעל סגולות מאגיות רבות עוצמה, וסימל את כוחו של אלוהי בני ישראל.

בתקופת שמואל הנביא, התחזק מאוד יהוה, האל הייחודי של בני ישראל, והפך לאלוהות הפופולרית והמועדפת על העם. למעשה, באותה תקופה הם העדיפו אותו על פני הבעלים והעשתרות שעבדו מימים ימימה. הפופולריות הזאת היתה ככל הנראה תוצאה של התגברות רגשות שבטיים והתחזקות בני ישראל כקבוצה פוליטית ואתנית נפרדת לאחר מלחמות מתמשכות עם הפלשתים.

נצחון יהוה אלוהי ישראל על דגון אלוהי פלשתים

בזמן אחת המלחמות עם הפלשתים, ארון הברית נלקח מן המקדש בשילה אל אל שדה הקרב, כסגולה לנצחון. למרבה הצער, בני ישראל הובסו, והארון נלקח בשבי על ידי פלשתים, שהציבו אותו במקדש האל דגון בעיר אשדוד, אחת מערי פלשתים.

שמואל א, ה א-ב: “וּפְלִשְׁתִּים, לָקְחוּ אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים; וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר, אַשְׁדּוֹדָה. וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן”.

לכאורה, כשניצחו פלשתים את בני ישראל, ניצח גם דגון את יהוה, אך הסיפור הולך ונהיה מעניין, כאשר יהוה מוכיח שהוא חזק יותר מדגון, אף על פי שעמו הובס במלחמה.

למחרת יום הצבת הארון במקדש דגון, מצאו הפלשתים תושבי אשדוד את פסל האל הראשי שלהם כשידיו כרותות ומונחות על מפתן הדלת לפני ארון הברית:

שמואל א ה, ג-ה: וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה; וַיִּקְחוּ אֶת-דָּגוֹן, וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת, וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה, לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה; וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו, כְּרֻתוֹת אֶל-הַמִּפְתָּן–רַק דָּגוֹן, נִשְׁאַר עָלָיו. עַל-כֵּן לֹא-יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל-הַבָּאִים בֵּית-דָּגוֹן, עַל-מִפְתַּן דָּגוֹן–בְּאַשְׁדּוֹד: עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. 

למרות תקרית חמורה זו, הפלשתים המשיכו להחזיק בארון הברית. כתוצאה מכך הוכתה העיר אשדוד במגפת עפולים. ארון הברית מועבר לערים פלשתיים אחרות: גת ועקרון, ובכל מקום פורצת המגפה.

הפלשתים מבינים שאלהי ישראל רב-עוצמה ועלול להרוג את כולם, ומחליטים להחזיר את הארון שלו למקומו.

לאחר 7 חודשים בשבי הפלשתים, נערכה מועצה מאגית של כוהנים וקוסמים, שהורו לסרני הפלשתים לצרוף בזהב חמישה עפולי זהב וחמישה עכברי זהב, כמספר ערי הפלשתים בארץ (אשדוד, עקרון, גת, בית שמש ועזה) עבור בני ישראל. את הארון וחפצי הזהב הם העלו על מרכבה רתומה לעגלה חדשה ושתי פרות עלות שלא עלה עליהם עול,  והחזירו אותם בבקשת כפרה ובהודיה על אשמה דרך בית שמש. המחשבה היתה שאם גם העיר בית שמש תוכה בעפולים, יידעו שהארון אשם במגפה, ואם לא, מדובר בצירוף מקרים.

בבית שמש פרקו הפלשתים את הארון בשדה יהושע בית השמשי, ואת הפרות העלו עולה ליהוה, וזבחו לו כל היום וכל אותו לילה. לאחר שחזרו סרני הפלשתים לבתיהם, מתו רבים מאנשי בית-שמש בלילה. תושבי העיר הבינו כי ארון יהוה אחראי לכך, ובבוקר קראו לבני ישראל תושבי קרית-יערים הסמוכה, שיבואו ויקחו את הארון. הארון נלקח לבית אבינדב בגבעה, ושם הופקד עליו אלעזר בנו.

לאחר אירועים אלו, מעמדו של יהוה התחזק אף יותר, עד כדי כך שלראשונה מזה מאות שנות היסטוריה, בני ישראל הפסיקו לחלוטין לעבוד אלוהים נוספים על יהוה, ולמעשה החלו, כעם, לקיים את הציווי המונותאיסטי של מעמד הר סיני:

שמואל א ז, ב-ד: “וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיִּנָּהוּ כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִם-בְּכָל-לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל-יְהוָה, הָסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת; וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל-יְהוָה וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ, וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרֹת; וַיַּעַבְדוּ אֶת-יְהוָה, לְבַדּוֹ”.

ההתחזקות הזאת של יהוה מביאה בסופו של דבר להתעצמות מדינית וצבאית של בני ישראל שהחזירו לעצמם ערים שהפלשתים כבשו מהם, ולהתחזקות של שמואל הנביא כמנהיגות דתית ופוליטית של עם ישראל.

Giovanni Venanzi di Pesaro König Salomons Götzendienst 1668

Giovanni Venanzi di Pesaro König Salomons Götzendienst 1668

מעמדו של יהוה נותר איתן בתקופת המלכים שאול, אשבעל ודוד

לקראת מותו של שמואל, העם מבקש ממנו להמליך עליהם מלך, כיוון שלא היו מעוניינים שבניו המושחתים יירשו אותו. בעצת יהוה מושח שמואל את שאול בין קיש משבט בנימין למלך על ישראל, וכך מוקמת לה ממלכת ישראל המאוחדת.

בתקופת שאול המלך, וגם בתקופת המלכים הבאים אחריו: אשבעל בן שאול,  דוד ובנו שלמה, יהוה נותר האלוהות החזקה והדומיננטית במרחב. דוד המלך מעלה את ארון הברית מבית אבינדב בגבעה לירושלים בקרנבל גדול של תופים ומחולות. שלמה המלך בנה בית מקדש מפואר ויקר ליהוה.  למעט כיסים ספורדיים של פולחנים מקומיים (למשל שימוש בתרפים על ידי מיכל בת שאול, או בעלת האוב מעין דור שהיתה דורשת במתים בסתר למרות האיסור המלכותי על כך) — פולחן יהוה מתקיים באופן בלעדי בקרב בני ישראל.

גבירות ובנות-מלך נוכריות מחזירות את הפוליתאיזם לממלכה המאוחדת ולממלכת יהודה

בשלהי ימיו של שלמה המלך וביתר שאת בתקופת המלכים שבאו אחריו, חוזר הפולחן הפוליתאיסטי לחייהם של תושבי ממלכת ישראל וממלכת יהודה, בעיקר הודות לנישואים פוליטיים של מנהיגי העם עם נסיכות נכריות, שהביאו את אלוהיהן עימן.

דוד המלך, למשל, בעל דם מואבי דרך סבתו רות המואבייה, נשא נשים רבות. ביניהן, גם מעכה בת תלמי מלך גשור. מעכה היתה למעשה נסיכה אמורית, בת לממלכה שקיימה פולחן לאל הירח סין, ולאל אמור. היא ילדה לדוד את תמר ואבשלום.  לימים, יברח אבשלום לבית סבו, תלמי מלך גשור, לאחר שהרג את אחיו למחצה אמנון.

בתקופה מאוחרת יותר, נשא דוד לאישה את בת שבע אשת אוריה החיתי, שהיתה בת עמיאל (אליעם) ונכדתו של אחיתופל הגילוני, ששמו המקורי היה אחיבעל, וכפי הנראה היה יבוסי, עם חיתי שקיים פולחן להדד אל הגשם ולעשתרת מלכת השמיים.

בת שבע ילדה לדוד את שלמה, שלימים יומלך למלך הממלכה המאוחדת. כמו אביו, גם שלמה התחתן עם נשים רבות, רובן נכריות, כדי לחזק בריתות פוליטיות. כתוצאה מקשריו ההדוקים עם הממלכות השכנות, החזיר המלך שלמה למעשה את הפולחן הפוליתאיסטי לממלכה. 

מלכים א יא א-ד: “וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת–וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה: מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת. מִן-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אָמַר-יְהוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם–בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה, לְאַהֲבָה. וַיְהִי-לוֹ נָשִׁים, שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת, וּפִלַגְשִׁים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת; וַיַּטּוּ נָשָׁיו, אֶת-לִבּוֹ. וַיְהִי, לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-יְהוָה אֱלֹהָיו, כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו”.

שלמה למעשה לא בנה במות פולחן לאלוהים נוספים על יהוה עבור בני ישראל. הוא עשה זאת למען נשותיו, כדי שהן תוכלנה להמשיך ולקיים את הפולחן המוכר להם מבית אביהן:

מלכים א יא ה-י: “וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה–אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת, אֱלֹהֵי צִדֹנִים; וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם, שִׁקֻּץ עַמֹּנִים. וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה, כְּדָוִד אָבִיו. אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה, לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב, בָּהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם; וּלְמֹלֶךְ, שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן וְכֵן עָשָׂה, לְכָל-נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת, מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת, לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּתְאַנַּף יְהוָה, בִּשְׁלֹמֹה: כִּי-נָטָה לְבָבוֹ, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַנִּרְאָה אֵלָיו, פַּעֲמָיִם. וְצִוָּה אֵלָיו, עַל-הַדָּבָר הַזֶּה, לְבִלְתִּי-לֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְלֹא שָׁמַר, אֵת אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה”.

בין אלף נשותיו של שלמה המלך, היתה גם נעמה העמונית, גבירה שילדה לו את רחבעם, לימים מלכה הראשון של ממלכת יהודה.

Jacob Willemsz. de Wet I The Idolatry of King Solomon 1671

Jacob Willemsz. de Wet I The Idolatry of King Solomon 1671

רחבעם המלך, בן שלמה, חצי-עמוני מצד אימו, וכנראה בעל דם יבוסי דרך סבתו בת-שבע, וכמובן דם מואבי דרך סבו דוד, נושא לאישה את מעכה בת אבשלום,  שנקראה על שם סבתה האמורית, מעכה בת תלמי מלך גשור.

לרחבעם (מלך ישראל-עמוני-יבוסי-מואבי) ולמעכה בת אבישלום (נסיכה ישראלית-אמורית) נולדו המלכים אבים ואסא. שושלת ישראלית-עמונית-אמורית-יבוסית-מואבית (ובעצם, כנענית) זו ממשיכה מאב לבן: מן המלך אסא למלך יהושפט ואז המלך יהורם. יהורם נישא לעתליה, נכדה של מלך צידונים, וכך חודר דם נוכרי נוסף, עם תרבות נוכרית נוספת, לשושלת המלוכה.

חז”ל התייחסו למוצאם המעורב של מלכי ישראל ומלכי הממלכה המאוחדת. על פי דבריהם, יהוה אלוהי ישראל תכנן את הנישואין של רות המואביה עם בועז כדי שייוולד דוד המלך, וכן תכנן את נישואי שלמה המלך עם נעמה העמונית, לכן אסר על משה להילחם עם עממים אלו.

מסכת בבא קמא, דף לח: “ויאמר ה’ אל משה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה”… שתי פרידות טובות (גוזלים משובחים) יש לי להוציא מהן, רות המואביה (סבתא רבתא של דוד המלך) ונעמה העמונית”.

נעמה העמונית ללא ספק השפיעה על אורחותיו של בנה, המלך רחבעם, ואורחותיו של המלך השפיעו גם על הבחירות הדתיות של שבט יהודה. באותה תקופה הם בנו לעצמם במות, מצבות ואשרים, ולמעשה עבדו את אלוהי כנען באופנים המסורתיים להם:

מלכים א יד: כא: “וּרְחַבְעָם בֶּן-שְׁלֹמֹה מָלַךְ בִּיהוּדָה בֶּן-אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם, הָעִיר אֲשֶׁר-בָּחַר יְהוָה לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ שָׁם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית. וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם בְּחַטֹּאתָם אֲשֶׁר חָטָאוּ. וַיִּבְנוּ גַם-הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן.  וְגַם-קָדֵשׁ, הָיָה בָאָרֶץ:  עָשׂוּ, כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.

כמעט כל המלכים משושלת דוד כיבדו את מסורת אימותיהן הנוכריות באותה מידה שכיבדו את מסורת יהוה, ואפשרו פולחן פוליתאיסטי בממלכה. יוצא הדופן היחיד מביניהם היו המלך אסא ובנו המלך יהושפט. אסא החליט על פולחן בלעדי ליהוה, ואסר על פולחן לאלוהים אחרים בממלכתו. הוא אפילו הגדיל עשות והדיח את אמו, מעכה בת אבישלום, שהיתה כאמור צאצאית של מלך גשור האמורי, מתפקידה כגבירה, כיוון שהייתה נאמנה לאלה אשרה:

מלכים א טו ט-יד:”וּבִשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. וְאַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ מַעֲכָה בַּת-אֲבִישָׁלוֹם. וַיַּעַשׂ אָסָא הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּדָוִד אָבִיו. וַיַּעֲבֵר הַקְּדֵשִׁים, מִן-הָאָרֶץ וַיָּסַר אֶת-כָּל-הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו. וְגַם אֶת מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר-עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לָאֲשֵׁרָה וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת-מִפְלַצְתָּהּ וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן. וְהַבָּמוֹת, לֹא-סָרוּ רַק לְבַב אָסָא הָיָה שָׁלֵם עִם-יְהוָה- כָּל-יָמָיו”.

יהושפט בנו של אסא המשיך בדרכי אביו:

מלכים א כב מב-מז: “יְהוֹשָׁפָט בֶּן-שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ עֲזוּבָה בַּת-שִׁלְחִי. וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ אָסָא אָבִיו לֹא-סָר מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה. אַךְ הַבָּמוֹת, לֹא-סָרוּ  עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים, בַּבָּמוֹת. וַיַּשְׁלֵם יְהוֹשָׁפָט עִם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹשָׁפָט וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר-עָשָׂה, וַאֲשֶׁר נִלְחָם הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים, עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים–לְמַלְכֵי יְהוּדָה. וְיֶתֶר הַקָּדֵשׁ אֲשֶׁר נִשְׁאַר בִּימֵי אָסָא אָבִיו בִּעֵר מִן-הָאָרֶץ”.

Nicolas Poussin The Adoration of the Golden Calf 1634

Nicolas Poussin The Adoration of the Golden Calf 1634

ירבעם בן נבט מייסד את פולחן העגלים

בעוד ממלכת יהודה ממשיכה את שושלת דוד המעורבת בדם עממי כנען, קמה בשומרון ממלכה נפרדת, ממלכת ישראל, בהנהגת ירבעם בן נבט.

ירבעם למיטב הידיעה המקראית היה בעל דם ישראלי טהור, משבט אפרים, בן אלמנה בשם צרועה.  הוא היה פקיד בכיר של שלמה המלך שהיה מעורב במרד נגדו. ירבעם זכה בתחילה לתמיכת אחיה השילוני, נביא וכהן מן העיר שילה, והומלך על ידי השבטים הצפוניים, לאחר שהחליטו שאינם מקבלים עליהם את עולו של רחבעם, שסירב להקל בעול המסים הכבד שהטיל עליהם אביו שלמה.

בממלכת ישראל של ירבעם לא היו נישואים עם נסיכות זרות, ולא היו פולחנים לאלוהים אחרים. אבל כן היתה סטייה פולחנית משמעותית בעבודת יהוה.

כדי שנתיניו לא יהיו תלויים במקדש בירושלים, שבממלכת יהודה, החליט ירבעם לייסד שני מרכזי פולחן עצמאיים ליהוה בבית-אל ובדן, ומציב שם שני עגלי זהב, האמורים להוות ייצוגים פיזיים של יהוה:

מלכים א יב כו-כט: “וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית יהוה בִּירוּשָׁלַ‍ִם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה. וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן”.

בנוסף לכך, ייסד ירבעם מקדש במות, מינה כוהנים שאינם מבית לוי, והנהיג חג בט”ו חשוון במקום בתשרי, כפי שנחגג ביהודה וכפי שנחגג על ידי עם ישראל עד היום (סוכות):

מלכים א יב לא-לג: “וַיַּעַשׂ אֶת-בֵּית בָּמוֹת; וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא-הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי. וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר-עָשָׂה; וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי–בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מלבו וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר”.

John Liston Byam Shaw Jezebel 1896

John Liston Byam Shaw Jezebel 1896

לאחר מותו של ירבעם, מלך בנו נדב אחריו, אבל אז נרצח על ידי בעשא בן אחיה. בנו של בעשא אלה מלך אחריו, אך נרצח על ידי עבדו זמרי שר מחצית הרכב. בשלב זה פרצה מלחמת אזרחים בממלכת ישראל, והעם חילק את נאמנותו לשלושה מחנות.

אחרי ארבע שנים הוכרעה המלחמה, ואדם בשם עמרי, ששם אביו ושבטו לא מוזכרים בכתובים, עלה למלוכה.

איזבל בת אתבעל מלך צידונים מחזירה את פולחן הבעל והאשרה לממלכות ישראל

המלך עמרי היה אחד המלכים המוצלחים ביותר של ממלכת ישראל. הוא כרת בריתות שלום עם ממלכת יהודה ועם ממלכת צידון, ואף השיא את בנו אחאב לבתו של מלך צידון, איזבל, במהלך ששינה באופן דרמטי את האווירה הפוליטית והדתית בממלכת ישראל, ולאחר מכן, גם בממלכת יהודה.

בתקופת המלך עמרי חוותה ממלכת ישראל שגשוג כלכלי ושלום, ובמקביל, שינויים דתיים מרחיקי לכת, שזכו להתנגדות עזה מצד נאמני יהוה אלוהי ישראל.

המלכה איזבל, בהיותה בת-מלך היתה בעצם גם בתו של כהן גדול לבעל, ואמונתה השפיעה גם על בעלה, המלך אחאב בן עמרי.

מלכים קודמים בישראל וביהודה התירו את פולחן אלוהי כנען: בעל, אשרה ועשתרת, והיו סובלנים כלפיו ותו לא. איזבל, לעומת זאת, ובעלה אחאב, קידמו את הפולחן הזה כפולחן רשמי וממלכתי בחסותם. הם מימנו כוהנים לבעל ולאשרה שישבו בחצר המלכות ואכלו משולחן המלך, ועודדו את פולחנם באמצעות בניית אשרים, מצבות, במות ומקדשים. איזבל אף רדפה נביאים ליהוה, שהיה “המתחרה” על תואר האלוהים הרשמי של ממלכת ישראל.

צאצאיהם של אחאב ואיזבל המשיכו למשול אחריהם גם בממלכת ישראל וגם בממלכת יהודה, והמשיכו להנחיל את מורשת פולחן אלוהי כנען — עד שהתרחש מרד יהוא, שהיה נאמן ליהוה.

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים