ורעה לא ראינו: מדוע חרב בית המקדש הראשון?

11/05/2016
Lord Frederick Leighton Faticida 1894

Lord Frederick Leighton Faticida 1894

מדוע חרב בית המקדש הראשון? במשך אלפי שנים התשובה לכך היתה קבועה וידועה. בית ראשון חרב משום עבודה זרה, ומשום שעם ישראל לא שמע בקול יהוה אלוהיו, ועבד אלוהים אחרים.

האמנם? 

בשנת 733 לפנה”ס  עלה תגלת פלאסר השלישי מלך אשור על ממלכת ישראל והגלה את רוב יושביה. אירוע זה היה הראשון בשלשלת אסונות פוליטיים וצבאיים שאירעו לעמנו באותם ימים של תקופת הברזל המאוחרת.

לאחר ההגלייה של תגלת פלאסר, ניסו הנותרים בממלכה בהנהגת המלך הושע בן-אלה למרוד באשורים. בתגובה, עלה שלמנאסר החמישי, בנו ויורשו של תגלת פלאסר השלישי, על שומרון כדי לדכא את המרד.

שלמנאסר הטיל על העיר מצור בן שלוש שנים, אך במהלך דיכוי המרד הורעל, ועל כסאו עלה בנו סרגון השני. סרגון החריב סופית את ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה”ס.

ממלכת יהודה נותרה על כנה עוד כמה מאות שנים, אשר במהלכן נחלשה ממלכת אשור והתחזקו ממלכות מצרים ובבל.

בשנת 609 לפנה”ס התקרב צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל ליהודה. כתוצאה מכך, יהויקים מלך יהודה, שהיה וסאל של מצרים, נאלץ להיכנע ולהפוך לוסאל של בבל.

אך היחסים בין בבל ויהודה לא התנהלו על מי מנוחות, ולאחר מספר נסיונות התקוממות, עלה נבוכדנאצר על ירושלים בשנת 597 לספירה,  והגלה את גלות “החרש והמסגר”, כלומר את כל אנשי המקצוע המסוגלים לייצר כלי נשק ולתמוך בצבא.

ממלכת יהודה המשיכה להתקיים ללא יכולת צבאית ממשית, עד שבשנת 589 לפנה”ס החליט המלך צדקיהו למרוד בבבל. נבוכדנאצר שלח את מפקד הצבא נבוזרדאן רב-טבחים ליהודה, והלה הטיל מצור על ירושלים שנמשך כשנתיים.

בשנת 586 או 587 לפנה”ס פרצו חיילי בבל את חומות העיר ירושלים, כבשו אותה, והעלו את בית המקדש באש. הם ביצעו גל הגלייה שני, שכלל גם מעשי רצח ועינויים. הם אף הגלו את המלך צדקיהו, והותירו בירושלים רק את דלת העם.

לאחר חורבן הממלכה, מינו הבבלים את גדליהו בן אחיקם למושל על העיר ירושלים. חודשים ספורים לאחר מכן, נרצח גדליהו על ידי ישמעאל בן נתניה, נצר לבית דוד, שניסה לארגן הפיכה. הניסיון נכשל, וקבוצת היהודאים המתמרדים נאלצו לברוח מירושלים, ולהשתקע במצרים, באזורי כוש ופתרוס.

William Adolphe Bouguereau L'aurore 1881jpg

William Adolphe Bouguereau L’aurore 1881jpg

בשנת 582 לספירה התרחש גל הגלייה נוסף, ככל הנראה כחלק ממסע כיבושים באזורי מואב ואדום. 

תקופה זו של  מלחמות עקובות מדם ותבוסות קשות, העקירה מהבית ומהארץ שהכירו, וחורבן בית המקדש — היתה ללא ספק אחת מהזמנים היותר טראומטיים בתולדות עם ישראל. וכמו תמיד כשמתרחש אסון, אנשים שואלים את עצמם: “למה?”

מדוע חרב בית המקדש?

במשך שנים רבות שאלו את עצמם יהודים בכאב, מדוע נשרף בית המקדש, מדוע חרבה ירושלים, מדוע התפוררו הממלכות המפוארות ביהודה ובישראל. ניתן למנות סיבות גיאו-פוליטיות רבות לחורבן ממלכות ישראל ויהודה, אך זה אינו מוקד הדיון של מאמר זה.

המקרא מאשים את עם ישראל בחורבן. על פי הכתוב, בני ישראל חטאו בכך שעבדו אלוהים נוספים על יהוה. חז”ל אימצו תפיסה זו, ועל פיהם  חרב בית ראשון בשל שלושה חטאים חמורים של העם:, אחד מהם הוא חטא עבודה זרה:

תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט עמוד ב:  “מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים: שהיו בו עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים”.

ספר מלכים מרחיב ומפרט את הדעה היהודית כי למעשה הגלות באה על ממלכת ישראל בגלל הסובלנות של תושביה לאלוהים נוספים על יהוה, בגלל הפולחנים והטקסים שקיימו לאלוהי כנען, ובגלל שלא קיימו את התביעה של יהוה למונותיאיזם:

מלכים ב יז ז-כ: “וַיְהִי כִּי חָטְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה… וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים… וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל עָרֵיהֶם מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר. וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וַיְקַטְּרוּ שָׁם בְּכָל בָּמוֹת … וַיַּעַבְדוּ הַגִּלֻּלִים… וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם. וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שנים עֲגָלִים וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל. וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ… וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ. גַּם יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם… וַיִּמְאַס יְהוָה בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו”.

נביאי יהוה מאשימים את הפוליתאיזם הישראלי בחורבן

גם הנביאים שחיו באותה תקופה: יחזקאל, צפניה ובראש כולם ירמיהו נביא הזעם והחורבן, מאשימים את הפוליתאיזם הישראלי בחורבן בית המקדש הראשון, בהתפוררות הממלכות ובהגליות לאשור, למצרים ולבבל.

צפניה א, א-ה: “דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל צְפַנְיָה בֶּן-כּוּשִׁי בֶן-גְּדַלְיָה בֶּן-אֲמַרְיָה בֶּן-חִזְקִיָּה בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה. אָסֹף אָסֵף כֹּל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם-יְהוָה. אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה אָסֵף עוֹ הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם וְהַמַּכְשֵׁלוֹת אֶת הָרְשָׁעִים וְהִכְרַתִּי אֶת הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם יְהוָה. וְנָטִיתִי יָדִי עַל יְהוּדָה וְעַל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְהִכְרַתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת שְׁאָר הַבַּעַל אֶת שֵׁם הַכְּמָרִים עִם הַכֹּהֲנִים וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים הַנִּשְׁבָּעִים לַיהוָה וְהַנִּשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם”.

הנביא יחזקאל שחי באותה תקופה, ונבואותיו התאפיינו בחזיונות צבעוניים ורבי-רושם, מתאר חיזיון של “תועבות גדולות” שראה בבית המקדש:

יחזקאל ח, י-טז: ” וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב. וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן-שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה. וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ כִּי אֹמְרִים אֵין יְהוָה רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב יְהוָה אֶת-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים. וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז. וַיֹּאמֶר אֵלַי  הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה. וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית יְהוָה הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְהוָה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל-הֵיכַל יְהוָה וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ”.

החיזיון של הנביא יחזקאל למעשה לא מתאר מאורעות אמיתיים, אלא דברים שראה הנביא בעיני רוחו המתנבאת, כלומר בעת שהיה במצב של טראנס רוחני נבואי.

יחזקאל מאשים את האליטה של ירושלים בפולחן אלוהים נוספים על יהוה כגון בכי על התמוז, אריגת בתים לאשרה והשתחוות טקסים לשמש, ולא רק זאת, אלא שהוא מאשים אותם בפולחן הזה בתוככי בית המקדש ליהוה. ככל הנראה האשמותיו נכונות, אם כי היקף מימדיהן לא ברור מן הכתובים.

William Adolphe Bouguereau L'Etoile Perdue 1884

William Adolphe Bouguereau L’Etoile Perdue 1884

יחזקאל עצמו הכיר את בית המלוכה, הכוהנים ושאר חברי האליטה של ממלכת יהודה. הוא נולד בירושלים, יחזקאל בן-בוזי, למשפחת כוהנים, והגיע הגיע לבבל עם גל ההגלייה הראשון בתקופת יהויכין, שנקראה “גלות החרש והמסגר”. בעת הגלות הוא התגורר על הנהר כבר, שם החל להתנבא עבור הגולים.

בכל מקרה, ברור מחזיונותיו ומנבואותיו,  כי יחזקאל מאשים את הפולחן הפוליתאיסטי בחורבן.

גם הנביא האייקוני ביותר של תקופת קץ הממלכה וראשית הגלות – ירמיהו – מאשים את הפוליתאיזם הישראלי בחורבן.

ירמיהו מאשים את הגולים בפתרוס בחורבן

ירמיהו, מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין, היה ככל הנראה מצאצאי אביתר הכהן, שהודח מן הכהונה על ידי שלמה המלך. הוא ניבא ביהודה בתקופת הטירוף הדתי הקנאי של יאשיהו, וכן בתקופת המלכים יהואחז, יהויקים, יהויכין וצדקיהו.  נבואותיו היו נבואות של זעם, חורבן והרס, ובמשך עשרות שנים הוא האשים את העם במוסריות קלוקלת, בבחירות דתיות ואלוהיות מוטעות, ובאחריות ישירה לכל הבעיות הפוליטיות, הצבאיות והמדיניות של ממלכת יהודה.

ירמיהו היה איש נרדף ומוחרם על ידי בני עירו ואפילו משפחתו, שחשבו שהנבואות שלו הן נבואות שקר, שמטרתן רק לחרחר ריב ומדון ולהוציא את דיבת העם רעה. הוא אף נכלא מספר פעמים, ובאופן כללי היה אדם שנוא ושנוי במחלוקת.

לאחר חורבן ממלכת יהודה, הגיע ירמיהו לגלות (פתרוס), אליה ברחה האליטה הירושלמית לאחר ניסיון המרד הכושל של הושע בן-אלה. שם, המשיך בנבואות הזעם שלו, ובהאשמות משולחות הרסן כלפי העם:

ירמיהו מד א-ו: “הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס לֵאמֹר. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה וְהִנָּם חָרְבָּה הַיּוֹם הַזֶּה וְאֵין בָּהֶם יוֹשֵׁב. מִפְּנֵי רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי לָלֶכֶת לְקַטֵּר לַעֲבֹד לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה אַתֶּם וַאֲבֹתֵיכֶם. וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר אַל נָא תַעֲשׂוּ אֵת דְּבַר הַתֹּעֵבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי. וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם לָשׁוּב מֵרָעָתָם לְבִלְתִּי קַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים. וַתִּתַּךְ חֲמָתִי וְאַפִּי וַתִּבְעַר בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם וַתִּהְיֶינָה לְחָרְבָּה לִשְׁמָמָה כַּיּוֹם הַזֶּה”.

ירמיהו לא מסתפק בהטלת האחריות על החורבן על הבחירות הפוליתאיסטיות של העם, אלא אף קובע קביעה נחרצת וחד-משמעית, כי הגולים במצרים צפויים ליהרג במלחמה, לסבול חרפת רעב או למות ממגפת הדבר, וקללה תבוא עליהם:

ירמיהו מד יב-יד: ” וְלָקַחְתִּי אֶת שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׂמוּ פְנֵיהֶם לָבוֹא אֶרֶץ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם וְתַמּוּ כֹל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם יִפֹּלוּ בַּחֶרֶב בָּרָעָב יִתַּמּוּ מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יָמֻתוּ וְהָיוּ לְאָלָה לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה. וּפָקַדְתִּי עַל הַיּוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עַל-יְרוּשָׁלִָם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר. וְלֹא יִהְיֶה פָּלִיט וְשָׂרִיד לִשְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לָגוּר שָׁם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלָשׁוּב אֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֵמָּה מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב לָשֶׁבֶת שָׁם כִּי לֹא יָשׁוּבוּ כִּי אִם פְּלֵטִים”.

אבל הגולים בפתרוס לא מסכימים עם נבואתו של ירמיהו, כפי שתושבי ירושלים ויהודה וענתות לא הסכימו עם נבואותיו עוד בתקופת הממלכה.

תשובת גולי פתרוס לירמיהו: “ורעה לא ראינו”

תשובתם של גולי פתרוס להאשמות ירמיהו ולנבואות הזעם שלו באשר לעתיד היהודים במצרים מפתיעה. הם לא הסכימו עם הדעה, שהחורבן הגיע בגלל עבודת אלוהים נוספים על יהוה. למעשה, הם זכרו שבזמן הפולחן פוליתאיסטי, כלומר לפני תקופת המלך יאשיהו והטירוף הקנאי שלו ליהוה, מצבם היה טוב. הם קיטרו למלכת השמים (עשתרת), הסיכו לה נסכים, שבעו לחם, ולא ראו רעה. רק לאחר שהפסיקו לקיים את הפולחן לעשתרת, הגיעו הצרות לממלכה, המלחמות, הכיבושים, המצור, ההגליות והחורבן.

ירמיהו מד טו-יט: “וַיַּעֲנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וְכָל הַנָּשִׁים הָעֹמְדוֹת קָהָל גָּדוֹל וְכָל הָעָם הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר. הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם יְהוָה אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ. כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ. וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ. וְכִי אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים”.

ירמיהו כמובן כעס מאוד על תשובת גולי פתרוס, והמשיך לקלל אותם במוות אלים במלחמה וברעב. אך קללתו לא התגשמה, ונבואתו לא התקיימה. במשך מאות שנים התקיימה בפתרוס התקיימה יהודית ענפה, שהקימה את מקדש יב ליהוה (“אגורא זי יהו אלאהא”), בו התקיימו קורבנות ופולחן בדומה למקדש שעמד בירושלים.

יתר על כן, עשרות שנים ספורות לאחר חורבן בית המקדש הסתיימה גלות-בבל, עם הצהרת כורש מלך פרס, עליית עזרא ונחמיה, ובניית בית שני:

דברי הימים ב, לו, כב-כג: “וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר יְהוָה בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר יְהוָה אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל-מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל”.

אז מדוע חרב בית המקדש הראשון?

בתשובתם לירמיהו, גולי פתרוס הציגו תפיסה הפוכה לגמרי מן התפיסה היהודית השלטת.

לדעתם, לא בגלל עבודת אלוהים נוספים על יהוה הגיע החורבן, אלא בגלל שהם הפסיקו לעבוד את אותם אלוהים. ניתן לשער, שהם אף תהו האם מלכת השמים היא זו שכעסה והביאה לחורבן העיר, לאחר שפולחנה חולל על ידי המלך יאשיהו.

בכל מקרה ברור מדבריהם, כי במשך מאות בשנים העתירה מלכת השמים טובה על תושבי ירושלים, והם אהבו אותה, כיבדו אותה, וגם בשנים הראשונות לאחר הגלות הפגינו כלפיה נאמנות, לא במקום יהוה, אלא בנוסף עליו, כמיטב המסורת הפוליתאיסטית של בני עמנו.

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים