עשתרת: סקס אלוהי

01/03/2005

עשתרת היא האלה המושמצת ביותר של ארץ כנען. מאות בשנים קראו לה פרוצה, או התייחסו אליה כאלה זוטרה וחסרת חשיבות.  המאמר שלפניכם הוא פרי מסע אישי ארוך בעקבות אותה “פרוצה חסרת חשיבות”, האלה עשתרת.  שלוש שנים חיברתי פיסת מידע לפיסת מידע, כמו בפאזל. זה לא היה פשוט.

John William Waterhouse De Dea Syria 1845

Dante Gabriel Rossetti, Astarte Syriaca, 1845

לילות לוהטים בכנען: סקס במקדש

לפני פחות ממאה שנים, נחשבה עשתורת בחוגים האינטלקטואליים ובדעת הקהל לאלה הגדולה ביותר של הכנענים. היא היתה ידועה גם בשם אשרה, ובדרך כלל תוארה כאלת פריון, שנעבדה בטקסי אורגיות פרועות על גבעות רמות, תחת עצים רעננים, ובתוך מקדשים שנבנו לכבודה.

גילוי לוחות מן המאה ה-13 לפנה”ס בעיר אוגרית שבסוריה חשף תמונה שונה מעט. לכנענים, כך הסתבר, לא היתה רק אלוהות נשית אחת שקשורה לפעילות מינית. היו להם שלוש כאלו. אשרה, ושתי בנותיה עשתרת וענת מייצגות כל אחת ספקטרום שונה של ניסיון מיני. עשתרת, למשל, אינה אלת פריון כלל וכלל. היא אלת סקס. לא סקס למטרת הולדה. סקס בשביל הכיף.

לכבוד אלת הסקס נערכו במקדשים טקסי הירוס גאמוס, “נישואים קדושים”, או למעשה מין ריטואלי. בכתובים ישנן עדויות ל”קדשות”, כלומר כוהנות של טקסי הנישואין הקדושים, וגם ל”קדשים” ששירתו לצד הכוהנות. פרט לזאת יש גם רמזים לכוהנים שנקראו “כלבים”, וקיימו טקסי מין הומוסקסואליים בשם האלה. חוקרים מסוימים אף מציעים, כי הכוהנים הכלבים אף עסקו בקרוס-דרסינג. בספר דברים אנו מוצאים מצוות אל-תעשה האוסרת על בני ישראל לבוא במגע עם כוהני מין קדוש. דברים כ”ג, י”ח-י”ט: “לא-תהיה קדשה, מבנות ישראל; ולא-יהיה קדש, מבני ישראל. לא-תביא אתנן זונה ומחיר כלב, בית יהוה אלוהיך–לכל-נדר: כי תועבת יהוה אלוהיך, גם-שניהם”.

מן הפסוק שלעיל ברור, כי כותבי התנ”ך לא ראו בעין יפה את פעילותם של הכוהנים לעשתרת. ההתייחסות לפולחנים הקדושים כאל “תועבה” היא שהעניקה לעשתָּרְת את השם העברי “עשתוֹרֶת”. כותבי התנ”ך נטלו את השם המקורי שמשמעותו ככל הנראה “גבירת הכוכב” (אולי מאכדית) והפכו אותו לחרוז עובר של המילה “בושת”. לטיפול דומה, אגב, זכו גם השמות הכנעניים אישבעל ומפיבעל שהפכו לאישבושת ומפיבושת. בעל הוא כמובן אל הגשמים הכנעני, אותו חיבבו כוהני ונביאי ישראל אפילו פחות מאשר את עשתרת.

השם עשתורת מופיע בתנ”ך פעמים ספורות בלבד. מחצית מהן היא במסגרת הביטוי “הבעלים והעשתרות”, המתייחס לכל האלים והאלות של ארץ כנען, הזרים למורשת ישראל, מי שלא יהיו. המסר הכללי של הביטוי “הבעלים והעשתרות” הוא שלאותם אלים נוכריים אין מעמד משל עצמם, או זכות לזהות אינדיבידואלית. הם כל אותם “בעלים” מבישים וכל אותן “עשתרות” מתועבות. חלילה מלהזכירם בשמותם המלאים או המקוריים, כי ממילא אין לשמות אלו חשיבות. עשתרת, למשל, נחשבה אלה מבישה עקב היותה אישה צעירה ופעילה מינית. לאשה כזאת, מבחינת היהדות, אין זהות עצמאית, ובטח שלא זהות אלוהית. היא בסך הכל פרוצה אנונימית בהמון המתועב של אלילים זרים.

לא רק עשתרת נחשבה לפרוצה, אלא גם הכוהנות שלה. המונח שהיה מקובל (ובמידה מסוימת מקובל גם היום) בספרות האקדמית לתאר את אותן כוהנות הוא temple prostitutes, כלומר “זונות מקדש”. אך למרות נפוצות הביטוי, אין כל הוכחה לכך שהכוהנים והכוהנות לעשתרת היו מעורבים בפעילות מינית עם קהל המאמינים, או אפילו שניטל תשלום כלשהו על הפעילות הפולחנית המינית.

מסחר מאורגן בשירותים מיניים במקדשים היה צריך להותיר עדויות כלשהן בקודקס החוקים העתיקים של יושבי הארץ. עדויות כאלו אינן בנמצא. החוקים מדברים על זכויות הנישואין והירושה של הכוהנים, כולל התייחסויות ספציפיות לקדשים וקדשות, אך לא אומרים שום דבר על “זנות” במקדש. לא חוקים על האספקט המסחרי של העניין, לא חוקים על האספקט המיני, לא חוקים על האספקט הדתי. כאילו אותה “זנות” מעולם לא התקיימה. וכנראה שהיא באמת מעולם לא התקיימה. בקרב חוקרי המזרח התיכון הקדום מקובלת כיום ההנחה, כי בעוד הכוהנים והכוהנות קיימו פולחנים מיניים זה עם זה, לא היה להם מגע מיני עם הציבור, וכסף או סחר חליפין לא היו מעורבים בעניין כלל וכלל.

טקס של “נישואים קדושים” אינו דבר של מה בכך. הוא פולחן שבו האלה נכנסת לגופה של הכוהנת, והאל נכנס לגופו של הכוהן. הקדש והקדשה אינם למעשה שני בני אנוש במהלך האקט המיני. מבחינה תאולוגית הם נחשבים לשתי ישויות אלוהיות שמתנות אהבים. האקסטזה, האושר והפוריות של שתי הישויות האלוהיות זולגת מן העולם הרוחני לעולם הגשמי. על ידי התעלסות באהבים, משפיעים האל והאלה כל טוב על מאמיניהם: עונג, שמחה, קירבה, פריון ושפע. מאמינים נהגו לבקש מן הכוהנים לקיים “נישואים קדושים” עבור מטרה מסוימת: לרפא עקרות, להבטיח שפע, או לברך את השדות ביבול טוב. בתמורה, הם השאירו במקדש מנחות, מתנות או בעלי חיים לקרבן. לא נכון לראות את המנחות הללו כ”תשלום לכוהנים”. מדובר למעשה במנחות לאלים ולא לכוהנים. במילים אחרות זהו מעשה של מסירות דתית ואמונה, לא סחר חליפין.בכל מקרה הטקס התקיים בין הכוהנים לבין עצמם, ולא בין מאמינים לבין כוהנים.

העובדה שפולחני הנישואים הקדושים נחשבים “תועבה” ביהדות (ובדתות מונותאיסטיות אחרות שמקורן במזרח התיכון) אינה חשובה בפני עצמה, במיוחד לא לפגנים מודרניים. לכל דת יש את מערכת המוסר שלה, וזכות לקבוע איזו התנהגות נחשבת מקובלת מבחינה מוסרית, ואיזו התנהגות נחשבת מבישה. מה שיותר חשוב, זה להבין שההתייחסות לעשתרת כאל “זונה אנונימית” הובילה לדחיקתה לשולי התודעה האקדמית. תפקידה של האלה בתרבות הכנענית הודחק, וגם היום עדיין יש חוקרים המתעקשים כי היא אלה משנית בחשיבותה (ביחס לאלות אחרות,למשל , כמו אשרה או ענת).

קשה למצוא מידע אמין אודות עשתרת, גם אם מחפשים אותו בפרסומים אקדמיים. מקורות רבים עדיין מבלבלים את האלה עם אמה אשרה, אחותה ענת, או ברוב המקרים, עם שתיהן. המשמעות המעשית של הדברים היא שלמאמין המודרני קשה מאוד ללמוד מיהי עשתרת, להכיר אותה, או ליצור איתה קשר פולחני ואמונתי עמוק.

אז מה אנחנו יודעים בעצם על עשתרת?

עשתרת היא אלת כוכב, במקור מן העיר מארי בסוריה העתיקה. היא אלת כוכב הבוקר (אחד משמותיו הקדומים של כוכב הלכת נוגה או ונוס), אך כל הכוכבים נחשבו קדושים לה, כולל אפילו הירח בתקופות מאוחרות. מטאוריטים נחשבו למתנות אלוהיות שעשתרת שולחת לאוהביה מן השמים. מטאור אחד שנחת באגם ליד אחד מן המקדשים שימש את הכוהנים לטקסי נבואות וחיזוי העתיד, ומשך מאות מאמינים מדי שנה.

עשתרת היא גם אלה מרכזית בפנתאון המלכותי של אוגרית, בתם של אל האב הקדמוני ואשתו, האלה האם אשרה. עשתרת היא גם אחותם של בעל אל הגשמים, ענת אלת המלחמה, ים אל הים, מות אל המוות ועשתר, אל כוכב הערב. לעשתרת קשרים ייחודיים עם אלים מסוימים במשפחה האלוהית של אוגרית. באמצעות מערכות היחסים הללו ניתן להתחקות אחר חלק מתפקידיה הקדומים במערך האלוהי של ארץ כנען.

נפתח במערכת היחסים של האלה עם עשתר (“כוכב”), אחיה התאום. היא מסמלת את כוכב הבוקר, הוא מסמל את כוכב הערב, וביחד הם מייצגים את טבעו הכפול של כוכב הלכת ונוס. עשתר ועשתרת הם תאומים זהים. הם למעשה השתקפויות כה מושלמות זה של זה, שחוקרים מסוימים אף טוענים כי מדובר באלוהות אחת בעלת שתי פנים. עשתרת, על פי השערה זו, היא גם אלוהות זכרית וגם אלוהות נקבית. יתרה מזאת, היא מגלמת בהוויתה גם את האור (כוכב הבוקר) וגם את האפלה (כוכב הערב).

מוטיב התאומים נפוץ למדי במיתולוגיה הכנענית. יש זוגות תאומים, כמו שחר ושלם, או כמו עשתר ועשתרת, שנולדו ביחד מן האלה האם אשרה. זוגות אחרים בפנתאון הכנעני נחשבים תאומים “מטאפוריים”. הם לא נולדו יחד, אך כשמעמידים אותם זה לצד זה, הם מייצגים שני צדדים של רעיון מסוים, או תופעה כפולה. עשתרת, למשל, מלבד היותה תאומתו הטבעית של עשתר, נחשבת לפנים האחרות של אל הגשמים בעל, ולהשתקפות בוגרת של אחותה הצעירה ממנה ענת.

ענת ועשתרת מופיעות כאלוהות כפולה או כ”תאומות” הן במיתוסים של כנען והן במיתוסים של מצרים העתיקה. בטקסטים מצריים מתקופת הממלכה החדשה, מוזכרות ענת ועשתרת כבנותיו של אל השמש רע. ההבדלים בין שתי האלות מיטשטשים כמעט לגמרי בטקסטים הללו. עשתרת, למשל, נזכרת כאלת סוסים ומלחמות, מאפיינים השייכים במקור לאחותה ענת.

בלוחות אוגרית קל יותר להבדיל בין שתי האלות. ענת ועשתרת מתוארות במיתוסים אלו כאחיות אוהבות בעלות תחומי עניין משותפים וקווי דמיון מפתיעים. שתיהן צעירות, שתיהן יפהפיות, אך ענת צעירה יותר ובתולה, ואילו עשתרת בוגרת ממנה, ופעילה מינית.

למרות ההבדלים בגיל ובניסיון המיני, שתי האחיות מתוארות כשהן מבלות זמן רב בפעילות משותפת. הן צולות בשר ואופות לחם לאביהן אל, קוטפות עשבים רפואיים, מברכות תינוקות שנולדו, ומתחרות ביניהן על תשומת לבו של אחיהן בעל.

כל אחת מן האחיות שואפת למערכת יחסים שונה עם אל הגשמים. ענת, אלת מלחמה בתולה, רוצה להילחם לצידו של בעל ולהבטיח את שליטתו בארץ. לעשתרת, לעומת זאת, יש דאגות של מאהבת צעירה. היא רוצה להתעלס עם בעל ולדאוג לבטחונו. במיתוס בעל יש תיאור מעניין של האינטרסים הסותרים הללו. כשמודיע בעל על החלטתו להילחם בים -נהר, אחיו רב-העוצמה, מתייצבות מולו שתי אחיותיו. ענת נוטלת את זרועו הימנית, עשתרת נוטלת את זרועו השמאלית, וכל אחת מושכת לכיוון אחר. ענת רוצה שבעל ייצא לקרב. עשתרת מעוניינת שיישאר בבית.

התנהגותה של כל אחת מן האחיות נובעת ישירות מניסיונה המיני. סקס שינה את עשתרת באופנים שבתולות כמו ענת לא יכולות לתאר לעצמן. באופן דומה שינתה לידת ילדים את אשרה באופנים שאף אחת מבנותיה לא יכולה להבין. עשתרת, בכל זאת, קרובה לאשרה האימהית יותר מאשר ענת. עשתרת ואשרה למעשה, מייצגות טווחי ניסיון שונים של החוויה המינית הקדושה, ופולחנן התקיים יחדיו בכנען, ונשא לעיתים אופי של פריון (אשרה) ולעיתים אופי של עונג (עשתרת).

הקירבה בין האם לבתה הובילה לבלבול מסוים ביניהן. במרכזי פולחן מסוימים הפכה עשתרת לאלת דגים, מאפיין מקורי של אשרה, שהיא אלת הים התיכון. כמו כן בערים מסוימות התקיים פולחן לכבוד “בעל ואשרה”, ולא לכבוד “בעל ועשתרת”. ראוי לזכור, עם זאת, כי השם “אשרה” במקרה זה הוא תואר כבוד לעשתרת כבתה האהובה של אשרה. אשרה היא אשתו של אל, ומעולם לא נחשבה לבת זוגו של בעל, תפקיד המיוחד לעשתרת.

לעשתרת היו שמות רבים ומגוונים, רובם לשם כבוד. כמו כן היו לה שמות מקומיים בכל עיר או מרכז פולחן. כבת זוגו של בעל היא נקראה לעיתים בשם “בעלת”. לכל עיר כנענית היה אל מקומי (שבמקרים רבים נקרא בשם בעל) ואלה מקומית (שנקראה לעיתים בעלת). האלים המקומיים הם לעיתים וריאציות על אלוהות אחת (למשל וריאציות על עשתרת) ולעיתים אלים אינדיבידואליים ועצמאיים. אל הגשמים המפורסם הוא למעשה “בעל הדד”, האל המקומי של העיר אוגרית.

בעיר הלבנונית העתיקה גבל נקראה עשתרת בשם “בעלת גבל” ובן זוגה היה אדון, אל צמיחה מקומי (שלא נחשב לוריאציה של בעל, אלא לאל בפני עצמו). גבל היא עיר חשובה להבנת האלה עשתרת. בעוד הטקסטים מאוגרית לא מספרים הרבה אודות היחסים בין בעל ועשתרת, הרי שלעיר גבל יש מיתוס מפורט ומפורסם אודות פרשיית האהבים של אדון ועשתרת. כה מפורסם הסיפור, עד שהגיע ליוון, עבר שינויים מסוימים, והפך לסיפור אהבתם של אפרודיטה ואדוניס.

בגירסה הכנענית המקורית, חפץ אדון, אל צמיחה צעיר ויפה תואר, לצאת לציד. אהובתו עשתרת ביקשה למנוע ממנו לעסוק בפעילות המסוכנת והתחננה לפניו שיישאר בבית. פעולה זו מקבילה פחות או יותר לסיפור האוגריתי אודות משיכת זרועו של בעל בניסיון למנוע ממנו לצאת לקרב עם ים. בשני המיתוסים מדגימה עשתרת כיצד מערכת יחסים מינית אוהבת עם אדם מסוים כרוכה בחובה מוסרית כלפי רווחתו ובטחונו של אותו אדם. על פי המיתוסים, מציירת עשתרת כאלה של תינוי אהבים ותאוות בשרים, אבל גם כאלה של אחריות מינית.

למרות האחריות שגילתה כלפיו, לא שמע אדון בקולה של עשתרת. הוא יצא לציד, פגש בחזיר בר שהיה למעשה אל המוות בתחפושת ונהרג. דמו של אדון נשפך על האדמה, זרם עד לנהר הקרוב (נהר אדון, כיום נקרא נהר איברהים), וצבע אותו אדום. עשתרת בכתה על אהובה שמת, והפכה את דמו לפרגים שפורחים מדי שנה באביב. בכך היא למעשה שינתה את צורתו והחזירה אותו לחיים. הטרנספורמציה שעובר אדון מדי אביב, מאדמת חורף פוריה לשדה פרגים אביבי, היא מעבר העונות בטבע, גלגל המוות והלידה מחדש, והיכולת של כל אדם להתחדש, לצמוח ולקום מעפר, גם כשהמצב מייאש, כואב, וקשה מנשוא.

מדי שנה באביב הפך נהר אדון לאדום כדם. מקורה של תופעה טבעית זו (שכיום כבר אינה מתרחשת) היא ככל הנראה בסחף חול אדום לתוך הנהר. לאחר שהאדימו המים, פרחו הפרגים בשדות. הסטיריקן היווני לוקיאנוס מתאר בצבעוניות את הטקסים שהתרחשו במקדש לעשתרת במקור נהר איברהים. נשים כנעניות ביכו את מותו של האל משך שלושה ימים ושלושה לילות, ואחר פצחו בחגיגות שמחות כשעשתרת השיבה אותו לחיים והפריחה את השדות באדום. זו היתה חגיגה על כאב האובדן, אבל גם חגיגה של אהבה.

יחסי האהבה של עשתרת עם בעל, כמו גם השתייכותה למשפחה האלוהית של אוגרית, מעידים שאין להתייחס אליה כאל אלה זוטרה או משנית בחשיבותה. אחד מכינוייה המפתיעים ביותר של האלה הוא “עשתרת שם בעל”. לעשתרת יש את הזכות לשאת את שמו של בעל, יורש הכס של אל. היא מלכה נכבדה, גבירה גאיונית, בטוחה ביופיה ובוטחת במיניותה. הגאווה והכבוד הברורים לעין משמותיה של עשתרת עומדים בניגוד מוחלט ל”בושת” ול”תועבה” שייחסו לה כותבי התנ”ך. ניתן לומר בעצם, שעשתרת היא האלה הכנענית האחרונה שאפשר לקשר אותה עם בושה. חוסר הבושה, הגאווה, והכבוד העצמי של עשתרת באים לידי ביטוי בתיאורה כ”אשה בחלון”.

ממצאים ארכיאולוגיים רבים מכנען ומארצות שכנות מתארים אשה צעירה נשקפת מבעד לחלון. האשה בחלון מציגה את יופיה לראווה, אולי אפילו מזמינה מחזרים לבקר אותה. במקרים רבים היא כוהנת קדשה או אפילו אלת המין הקדוש בעצמה. ראוי לזכור, כי לקדשות היה מעמד גבוה בחברה הכנענית. כל הכוהנים, כולל כוהני המין הקדוש, הגיעו משכבת המלוכה. במקרים רבים הקדשות היו בנות אצולה. מעבר לכך, עצם התפקיד של כוהנת לאלה עליונה גרר אחריו יחס של כבוד. הנשים בחלון, או הקדשות, היו גאות בקשר שלהן עם האלה, גאות בגופן, מרוצות מנשיותן, ושמחות לעמוד בחלון ולהראות לעולם את עוצמת התפקיד שמילאו.

מעניין לראות שאיזבל, בת-המלך הפניקית שהביאה את פולחן בעל, עשתרת ואשרה לממלכת ישראל, בחרה להתייצב מול המוות כקדשה, כלומר ככוהנת לאלה עשתרת. כששמעה איזבל שהאויב מגיע, היא חיכתה לו בחלון, לבושה במיטב שמלותיה. כשהגיע, בירכה אותו לשלום בגאווה הגובלת ביהירות. איזבל, למעשה, מתה גאה בנשיותה, גאה בגופה, גאה בהכשרתה הדתית (היא ידעה קרוא וכתוב, דבר נדיר באותם ימים, במיוחד לאישה), וגאה לשרת את עשתרת כאשה, כמלכה, וככוהנת.

מלכים ב’, ט’, ל’-ל”ז: “וַיָּבוֹא יֵהוּא, יִזְרְעֶאלָה; וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה, וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת-רֹאשָׁהּ, וַתַּשְׁקֵף, בְּעַד הַחַלּוֹן. וְיֵהוּא, בָּא בַשָּׁעַר; וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם, זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו. וַיִּשָּׂא פָנָיו, אֶל-הַחַלּוֹן, וַיֹּאמֶר, מִי אִתִּי מִי; וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו, שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים. וַיֹּאמֶר שִׁמְטוּהָ, וַיִּשְׁמְטוּהָ; וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל-הַקִּיר וְאֶל-הַסּוּסִים, וַיִּרְמְסֶנָּה. וַיָּבֹא, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ; וַיֹּאמֶר, פִּקְדוּ-נָא אֶת-הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ–כִּי בַת-מֶלֶךְ, הִיא. וַיֵּלְכוּ, לְקָבְרָהּ; וְלֹא-מָצְאוּ בָהּ, כִּי אִם-הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם–וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם. וַיָּשֻׁבוּ, וַיַּגִּידוּ לוֹ, וַיֹּאמֶר דְּבַר-יְהוָה הוּא, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל, יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת-בְּשַׂר אִיזָבֶל. וְהָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל, כְּדֹמֶן עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה–בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל: אֲשֶׁר לֹא-יֹאמְרוּ, זֹאת אִיזָבֶל”.

מי שמבקש את פניה של עשתרת היום יכול ללמוד הרבה מאיזבל. בת-אתבעל מלך צידונים אהבה את הגוף שלה גם בהיותה אשה זקנה. היא עמדה מול המוות מאופרת, לבושה היטב, זקופה ובוטחת. ואכן, התייחסות בריאה, מוסרית ומאוזנת לגוף ולהנאות הגוף, כולל עונג מיני, היא אחד הדרכים הכנות ביותר לכבד את זכרה של האלה עשתרת. יצירת קשר פולחני עם האלה יכול להתחיל בכך שנאהב את הגוף שלנו, נחבב את עצמנו, ונאזור מספיק אומץ לעמוד בחלון ולהראות לעולם כמה יופי וכוח יש בתוכנו.

ואם אתם שואלים אותי, לא פלא שמצאו בחלק יזרעאל רק גולגולת, רגליים וכפות ידיים. את הרחם, השדיים והלב של בתה הנאמנה – לקחה אליה עשתוֹרֶת.

ביבליוגרפיה

Cohen, Mark. The Cultic Calendars of the Ancient Near East. CDL Press, 1993
Fisher, Eugene. “Cultic Prostitution in the Ancient Near East? A Reassessment”. Biblical Theology Bulletin, 6 (June-Oct, 1976): 225-236
Hooke, S.H. Babylonian and Assyrian Religion. New York: Hutchinson’s House, 1953
Kapelrud, Arvid S. The Violent Goddess. Oslo: Scandinavian University Texts, 1969
Kramer, S. N. The Sacred Marriage Rite. Bloomington: Indiana Univ. Press, 1969
Lucian of Samosata. De Dea Syria. ca.150 BC.
Pardee, Dennis. Ritual and Cult at Ugarit. Society of Biblical Literature, 2002
Parker, Simon (Ed.). Ugaritic Narrative Poetry. Society of Biblical Literature, 1997
Robertson-Smith, W. Lectures on the Religion of the Semites. Adam&Charles Black, 1894

גירסה אנגלית של המאמר התפרסמה בגיליון 11 של מגזין Witch Eye

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים