עשתרת היא האלה המושמצת ביותר של ארץ כנען. מאות בשנים קראו לה פרוצה, או התייחסו אליה כאלה זוטרה וחסרת חשיבות. המאמר שלפניכם הוא פרי מסע אישי ארוך בעקבות אותה “פרוצה חסרת חשיבות”, האלה עשתרת. שלוש שנים חיברתי פיסת מידע לפיסת מידע, כמו בפאזל. זה לא היה פשוט.
Dante Gabriel Rossetti, Astarte Syriaca, 1845
היסטוריה של טעויות ושקרים
לפני פחות ממאה שנים, נחשבה עשתורת בחוגים האינטלקטואליים ובדעת הקהל לאלה הגדולה ביותר של הכנענים. “מביני דבר” תיארו אותה כאלת פריון, שנעבדה בטקסי אורגיות פרועות על גבעות רמות, תחת עצים רעננים, ובתוך מקדשים שנבנו לכבודה.
לטענות המרעישות הללו היו שני מקורות שאמינותם ההיסטורית מוטלת בספק: ספר דברים, וכתבי הרודוטוס, שחיבר ספרי היסטוריה מלאי “עובדות” על מקומות שמעולם לא ביקר בהם, או שביקר רק במקומות סמוכים להם לפרקי זמן קצרים, כזר ונוכרי ללא הבנה אמיתית ועמוקה של תרבותם.
כותבי המקרא, כוהנים בממלכת יהודה, תיעבו את מנהג תושבי ממלכת ישראל השכנה לקיים פולחנים לאלוהי כנען לצד פולחן יהוה אלוהי העם. תיעוב זה הוא שהעניק לעשתָּרְת את השם העברי “עשתוֹרֶת”.
כוהני ממלכת יהודה נטלו את השם המקורי שמשמעותו ככל הנראה “גבירת הכוכב” (אולי מאכדית) והפכו אותו לחרוז עובר של המילה “בושת”. לטיפול דומה, אגב, זכו גם השמות הכנעניים אישבעל (מלך ישראל השני, בן שאול) ומפיבעל (בן יהונתן, נכד שאול המלך) שהפכו לאישבושת ומפיבושת. בעל הוא כמובן אל הגשמים הכנעני, אותו חיבבו כוהני ונביאי ישראל אפילו פחות מאשר את עשתרת.
השם עשתורת מופיע בתנ”ך פעמים ספורות בלבד. מחצית מהן היא במסגרת הביטוי “הבעלים והעשתרות”, המתייחס לכל האלים והאלות של ארץ כנען, הזרים למורשת ישראל, מי שלא יהיו. המסר הכללי של הביטוי “הבעלים והעשתרות” הוא שלאותם אלים נוכריים אין מעמד משל עצמם, או זכות לזהות אינדיבידואלית. הם כל אותם “בעלים” מבישים וכל אותן “עשתרות” מתועבות. חלילה מלהזכירם בשמותם המלאים או המקוריים, כי ממילא אין לשמות אלו חשיבות.
לא רק עשתרת נחשבה לפרוצה, אלא גם הכוהנות שלה. המונח שהיה מקובל בספרות האקדמית לתאר את אותן כוהנות הוא temple prostitutes, כלומר “זונות מקדש”. מקור הרעיון היה הרודוטוס, שכתב כי במזרח התיכון הקדום נהוג כי כל אישה נשואה תמכור את גופה במקדש לאיש זר לפחות פעם אחת בחייה. קביעה שערורייתית זו הפכה במשך מאות ואלפי שנים לסוג של “עובדה” היסטורית אודות הדתות והפולחנים של המזרח התיכון הקדום.
אך למרות נפוצות הרעיון והחיבה האקדמית להרודוטוס, אין כל הוכחה לכך שהכוהנים והכוהנות לעשתרת היו מעורבים בכל פעילות מינית שהיא במסגרת הפולחן במקדשים, בתשלום או שלא בתשלום.
למעשה, בספרה משנת 2008, מוכיחה החוקרת סטפני בדין, כי אין כל הוכחה לכך שזונות מקדש התקיימו בארץ כנען ובמזרח התיכון הקדום בכלל, וכי מדובר בטעות היסטורית שמקורה בסאטירה, שנאת זרים, ויכולת תרגום קלוקלת.
מסחר מאורגן בשירותים מיניים במקדשים היה צריך להותיר עדויות כלשהן בקודקס החוקים העתיקים של יושבי הארץ. עדויות כאלו אינן בנמצא. החוקים מדברים על זכויות הנישואין והירושה של הכוהנים, על תפקידם הכלכלי ועל משימותיהם לזמר מזמורים ולהקריב קרבנות, אך לא אומרים שום דבר על “זנות” במקדש. לא חוקים על האספקט המסחרי של העניין, לא חוקים על האספקט המיני, לא חוקים על האספקט הדתי. כאילו אותה “זנות” מעולם לא התקיימה. והיא אכן, כמעט בוודאות מוחלטת, באמת מעולם לא התקיימה.
בכל מקרה, ההתייחסות לעשתרת כאל “זונה אנונימית” או כאל אלוהות מופקרת ונטולת ערכים, הובילה לדחיקתה לשולי התודעה האקדמית. תפקידה של האלה בתרבות הכנענית הודחק, וגם היום עדיין יש חוקרים המתעקשים כי היא אלה משנית בחשיבותה (ביחס לאלות אחרות,למשל , כמו אשרה או ענת).
קשה למצוא מידע אמין אודות עשתרת, גם אם מחפשים אותו בפרסומים אקדמיים. מקורות רבים עדיין מבלבלים את האלה עם אמה אשרה, אחותה ענת, או ברוב המקרים, עם שתיהן. המשמעות המעשית של הדברים היא שלקורא המודרני קשה מאוד ללמוד מיהי עשתרת.
אז מה אנחנו יודעים בעצם על עשתרת?
עשתרת היא אלת כוכב, שמקורה בערי סוריה העתיקות, מארי ואוגרית. היא אלת כוכב הבוקר והערב (כוכב הלכת נוגה או ונוס), אך כל הכוכבים נחשבו קדושים לה.
עשתרת היא אלה מרכזית בפנתאון המלכותי של אוגרית, בתם של אל האב הקדמוני ואשתו, האלה האם אשרה. היא אחותם של בעל אל הגשמים, ענת אלת המלחמה, ים אל הים, מות אל המוות ועשתר, אל כוכב הערב. לעשתרת קשרים ייחודיים עם אלים מסוימים במשפחה האלוהית של אוגרית. באמצעות מערכות היחסים הללו ניתן להתחקות אחר חלק מתפקידיה הקדומים במערך האלוהי של ארץ כנען.
עם עשתר (“כוכב”) הוא אחיה התאום של עשתרת. הם למעשה השתקפויות כה מושלמות זה של זה, שחוקרים מסוימים אף טוענים כי מדובר באלוהות אחת בעלת שתי פנים. עשתרת, על פי השערה זו, היא גם אלוהות זכרית וגם אלוהות נקבית. יתרה מזאת, היא מגלמת בהוויתה גם את האור (כוכב הבוקר) וגם את האפלה (כוכב הערב).
מוטיב התאומים נפוץ למדי במיתולוגיה הכנענית. יש זוגות תאומים, כמו שחר ושלם, או כמו עשתר ועשתרת, שנולדו ביחד מן האלה האם אשרה. זוגות אחרים בפנתאון הכנעני נחשבים תאומים “מטאפוריים”. הם לא נולדו יחד, אך כשמעמידים אותם זה לצד זה, הם מייצגים שני צדדים של רעיון מסוים, או תופעה כפולה. עשתרת, למשל, מלבד היותה תאומתו הטבעית של עשתר, נחשבת לפנים האחרות של אל הגשמים בעל, ולהשתקפות בוגרת של אחותה הצעירה ממנה ענת.
ענת ועשתרת מופיעות כאלוהות כפולה או כ”תאומות” הן במיתוסים של כנען והן במיתוסים של מצרים העתיקה. בטקסטים מצריים מתקופת הממלכה החדשה, מוזכרות ענת ועשתרת כבנותיו של אל השמש רע. ההבדלים בין שתי האלות מיטשטשים כמעט לגמרי בטקסטים הללו. עשתרת, למשל, נזכרת כאלת סוסים ומלחמות, מאפיינים השייכים במקור לאחותה ענת או לאלת השמש.
בלוחות אוגרית קל יותר להבדיל בין שתי האלות. ענת ועשתרת מתוארות במיתוסים אלו כאחיות אוהבות בעלות תחומי עניין משותפים וקווי דמיון מפתיעים. שתיהן צעירות, שתיהן יפהפיות, אך ענת לוחמת ופראית, בעוד עשתרת מפגינה אופי ביתי יותר.
שתי האחיות מתוארות כשהן מבלות זמן רב בפעילות משותפת. הן צולות בשר ואופות לחם לאביהן אל, קוטפות עשבים רפואיים, מברכות תינוקות שנולדו, ומתחרות ביניהן על תשומת לבו של אחיהן בעל.
לעשתרת היו שמות רבים ומגוונים, רובם לשם כבוד. כמו כן היו לה שמות מקומיים בכל עיר או מרכז פולחן. כבת זוגו של בעל היא נקראה לעיתים בשם “בעלת”. לכל עיר כנענית היה אל מקומי (שבמקרים רבים נקרא בשם בעל) ואלה מקומית (שנקראה לעיתים בעלת). האלים המקומיים הם לעיתים וריאציות על אלוהות אחת (למשל וריאציות על עשתרת) ולעיתים אלים אינדיבידואליים ועצמאיים. אל הגשמים המפורסם הוא למעשה “בעל הדד”, האל המקומי של העיר אוגרית.
בעיר הלבנונית העתיקה גבל נקראה עשתרת בשם “בעלת גבל” ובן זוגה היה אדון, אל צמיחה מקומי (שלא נחשב לוריאציה של בעל, אלא לאל בפני עצמו). גבל היא עיר חשובה להבנת האלה עשתרת. בעוד הטקסטים מאוגרית לא מספרים הרבה אודות היחסים בין בעל ועשתרת, הרי שלעיר גבל יש מיתוס מפורט ומפורסם אודות פרשיית האהבים של אדון ועשתרת. כה מפורסם הסיפור, עד שהגיע ליוון, עבר שינויים מסוימים, והפך לסיפור אהבתם של אפרודיטה ואדוניס.
בגירסה הכנענית המקורית, חפץ אדון, אל צמיחה צעיר ויפה תואר, לצאת לציד. אהובתו עשתרת ביקשה למנוע ממנו לעסוק בפעילות המסוכנת והתחננה לפניו שיישאר בבית. פעולה זו מקבילה פחות או יותר לסיפור האוגריתי אודות משיכת זרועו של בעל בניסיון למנוע ממנו לצאת לקרב עם ים.
במיתוס של גבל, אדון לא שמע בקולה של עשתרת. הוא יצא לציד, פגש בחזיר בר שהיה למעשה אל המוות בתחפושת ונהרג. דמו של אדון נשפך על האדמה, זרם עד לנהר הקרוב (נהר אדון, כיום נקרא נהר איברהים), וצבע אותו אדום. עשתרת בכתה על אהובה שמת, והפכה את דמו לפרגים שפורחים מדי שנה באביב. בכך היא למעשה שינתה את צורתו והחזירה אותו לחיים. הטרנספורמציה שעובר אדון מדי אביב, מאדמת חורף פוריה לשדה פרגים אביבי, היא מעבר העונות בטבע, גלגל המוות והלידה מחדש, והיכולת של כל אדם להתחדש, לצמוח ולקום מעפר, גם כשהמצב מייאש, כואב, וקשה מנשוא.
מדי שנה באביב הפך נהר אדון לאדום כדם. מקורה של תופעה טבעית זו (שכיום כבר אינה מתרחשת) היא ככל הנראה בסחף חול אדום לתוך הנהר. לאחר שהאדימו המים, פרחו הפרגים בשדות. הסטיריקן היווני לוקיאנוס מתאר בצבעוניות את הטקסים שהתרחשו במקדש לעשתרת במקור נהר איברהים. נשים כנעניות ביכו את מותו של האל משך שלושה ימים ושלושה לילות, ואחר פצחו בחגיגות שמחות כשעשתרת השיבה אותו לחיים והפריחה את השדות באדום. זו היתה חגיגה על כאב האובדן, אבל גם חגיגה של אהבה.
השתייכותה של עשתרת למשפחה האלוהית של אוגרית, מעידים שאין להתייחס אליה כאל אלה זוטרה או משנית בחשיבותה. אחד מכינוייה המפתיעים ביותר של האלה הוא “עשתרת שם בעל”. לעשתרת יש את הזכות לשאת את שמו של בעל, יורש הכס של אל. היא מלכה נכבדה, גבירה גאיונית, אשר הגאווה והכבוד שלה עומדים בניגוד מוחלט ל”בושת” ול”תועבה” שייחסו לה כותבי התנ”ך. ניתן לומר בעצם, שעשתרת היא האלה הכנענית האחרונה שאפשר לקשר אותה עם בושה. חוסר הבושה, הגאווה, והכבוד העצמי של עשתרת באים לידי ביטוי בתיאורה כ”אשה בחלון”.
ממצאים ארכיאולוגיים רבים מכנען ומארצות שכנות מתארים אשה צעירה נשקפת מבעד לחלון. האשה בחלון מציגה את יופיה לראווה, אולי אפילו מזמינה מחזרים לבקר אותה. במקרים רבים היא כוהנת, כלומר אישה בעלת מעמד גבוה והשפעה פוליטי בחברה הכנענית, המשתייכת כנראה לבית המלוכה או לפחות לשכבת האצולה. מעבר לכך, עצם התפקיד של כוהנת לאלה עליונה גרר אחריו יחס של כבוד.
מעניין לראות שאיזבל, בת-המלך הפניקית שהביאה את פולחן בעל, עשתרת ואשרה לממלכת ישראל, בחרה להתייצב מול המוות בעודה נשקפת בחלון, כלומר בפוזיציה המעמידה אותה ככוהנת לאלה עשתרת.
מלכים ב’, ט’, ל’-ל”ז: “וַיָּבוֹא יֵהוּא, יִזְרְעֶאלָה; וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה, וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת-רֹאשָׁהּ, וַתַּשְׁקֵף, בְּעַד הַחַלּוֹן. וְיֵהוּא, בָּא בַשָּׁעַר; וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם, זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו. וַיִּשָּׂא פָנָיו, אֶל-הַחַלּוֹן, וַיֹּאמֶר, מִי אִתִּי מִי; וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו, שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים. וַיֹּאמֶר שִׁמְטוּהָ, וַיִּשְׁמְטוּהָ; וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל-הַקִּיר וְאֶל-הַסּוּסִים, וַיִּרְמְסֶנָּה. וַיָּבֹא, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ; וַיֹּאמֶר, פִּקְדוּ-נָא אֶת-הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ–כִּי בַת-מֶלֶךְ, הִיא. וַיֵּלְכוּ, לְקָבְרָהּ; וְלֹא-מָצְאוּ בָהּ, כִּי אִם-הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם–וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם. וַיָּשֻׁבוּ, וַיַּגִּידוּ לוֹ, וַיֹּאמֶר דְּבַר-יְהוָה הוּא, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל, יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת-בְּשַׂר אִיזָבֶל. וְהָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל, כְּדֹמֶן עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה–בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל: אֲשֶׁר לֹא-יֹאמְרוּ, זֹאת אִיזָבֶל”.
כששמעה איזבל שהאויב בפתח, היא חיכתה לו בחלון, לבושה במיטב שמלותיה. כשהגיע יהוא, היא בירכה אותו לשלום בגאווה הגובלת ביהירות. איזבל, למעשה, מתה גאה במורשתה, במשפחתה, בהכשרתה הדתית (היא ידעה קרוא וכתוב, דבר נדיר באותם ימים, במיוחד לאישה), ובעיקר באלוהים שלה, עשתרת.
ביבליוגרפיה
Budin, Stephanie. The Myth of Sacred Prostitution in Antiquity. Cambridge University Press, 2008
Budin, Stephanie Lynn and Macintosh Turfa, Jean, eds. Women in Antiquity: Real Women across the Ancient World. Routledge, 2017.
Cohen, Mark. The Cultic Calendars of the Ancient Near East. CDL Press, 1993
Fisher, Eugene. “Cultic Prostitution in the Ancient Near East? A Reassessment”. Biblical Theology Bulletin, 6 (June-Oct, 1976): 225-236
Hooke, S.H. Babylonian and Assyrian Religion. New York: Hutchinson’s House, 1953
Kapelrud, Arvid S. The Violent Goddess. Oslo: Scandinavian University Texts, 1969
Kramer, S. N. The Sacred Marriage Rite. Bloomington: Indiana Univ. Press, 1969
Lucian of Samosata. De Dea Syria. ca.150 BC.
Pardee, Dennis. Ritual and Cult at Ugarit. Society of Biblical Literature, 2002
Parker, Simon (Ed.). Ugaritic Narrative Poetry. Society of Biblical Literature, 1997
Robertson-Smith, W. Lectures on the Religion of the Semites. Adam&Charles Black, 1894