לוקיאנוס, אודות האלה הסורית

01/04/2003
John William Waterhouse, Astarte Syriaca, 1845

John William Waterhouse, Astarte Syriaca, 1845

הקלאסיקן לוקיאנוס נולד בסביבות שנת 125 לספירה בעיר סמוסטה בסוריה, אך לא ברור אם מוצאו היה שמי. הוא החל את חייו המקצועיים כשוליית פסל באטליה של דודו, אך עד מהרה הבין שאינו מוכשר לדבר והחל להקדיש את ימיו לאמנות הרטוריקה. במהלך חייו ערך מסעות ליוון, איטליה וגליה, התעשר והתפרסם בזכות יצירותיו ההומוריסטיות. 82 מכתביו שרדו עד לימינו. הטקסט “אודות האלה הסורית” מתאר רשמים ממסעו של לוקיאנוס כאדם בוגר לסוריה מולדתו ומתעד את הפולחנים הדתיים של יושבי המקום. לוקיאנוס מת בשנת 180 לספירה.

בסוריה, לא הרחק מנהר הפרת, ישנה עיר הנקראת הקדושה [1] , וקדושה היא באמת, כי היא הֵרָה הסורית. בכל זאת חושבני שהעיר לא נקראהכך עם היווסדה, אלא שמה היה אחר בזמנים קדומים, ואחר כך, כשפולחן האלה גדל בחשיבותו, השתנה לשם הנוכחי. באשר לעיר ברצוני לספר כל מה שיש בתוכה, ואדון במנהגים שלהם בטקסיהם, וימי המועד שהם חוגגים, והקורבנות שהם מקריבים. ואחזור באוזניכם על האגדות שהם מספרים אודות מי שהקימו את המקום הקדוש, וכיצד נוסד המקדש. ואני הכותב סורי, ומה שאני מתאר בפניכם, חלק ראיתו במו עיניי, וחלק למדתי מן הכוהנים, כלומר, הדברים שאני מתאר התרחשו טרם זמני.

מכל העמים שאני מכיר, אומרים שהמצרים היו הראשונים שהבינו את רעיון האלים והקימו מקומות קדושים ומתחמים קדושים וקבעו ימי חג ומועד. ואומרים, שהם היו הראשונים להבין את השמות הקדושים והאגדות הקדושות. אך זמן לא רב אחר כך, הסורים שמעו את השמועה ואת דבר המצרים אודות האלים ואודות המקדשים, שבהם הניחו דמויות ופסלים. אך בעת העתיקה, לא היו פסלים במקדשים המצריים. ובסוריה המקדשים הם עתיקים כמעט כמו במצרים, ואת רובם ראיתי, במיוחד את מקדש הרקלס בצור, לא הרקלס שהיוונים מהללים בשירתם, אלא מי שאני מדבר עליו הוא עתיק יומין יותר והוא האל השומר של צור [2].

בפניקיה יש מקדש גדול אחר, עליו שומרים הצידונים. הם אומרים שהוא מקדשה של עשתרת, ועשתרת, בי נשבעתי, היא סלין של הירח[3]. אך אחד הכוהנים אמר לי שזהו מקדשה של אירופה, אחות קדמוס. היא היתה בתו של המלך אגנור, ולאחר היעלמותה, בנו לכבודה הפניקים מקדש, וחיברו אגדה קדושה המספרת על יופייה. זאוס חשק בה והפך עצמו לשור, אז חטף אותה ונשא אותה על גבו לכרתים. את אותו הסיפור שמעתי גם מפי פניקים אחרים. ובאותה לשון המטבע משתמשים הצידונים כדי לתאר את אירופה היושבת על גב השור זאוס. למרות זאת, הם אינם מסכימים שהמקדש הוא מקדש לאירופה [4]. ולפניקים יש עוד מקום קדוש, לא סורי אלא מצרי, שהגיע מהליופוליס לפניקיה. לא ראיתי אותו, אבל גם הוא גדול ועתיק יומין [5].

וגם ראיתי בגבל [6] מקדש גדול לאפרודיטה [7], שבו התקיימו טקסים לכבוד אדון [8], ולמדתי אודות הטקסים. אומרים, בכל מקרה, שהמעשה שנעשה לאדון על ידי חזיר הבר התרחש בארצם, ולזכר האסון הם מכים על חזם ומתאבלים ומקיימים טקסים מדי שנה, מקוננים קינות יגון בכל רחבי הארץ. ובתום ההכאה על החזה וההלקאה, קודם הם מקריבים לאדון כמו היה איש מת, ואחר כך, ביום המחרת, הם מכריזים שהוא בחיים ומעוררים אותו לאויר, ומגלחים את ראשיהם כפי שעושים המצרים כשאָפִּיס מת [9]. וכל הנשים שאינן חפצות לגלח שערות ראשן, נענשות בכך שביום זה הן מציעות את עצמן למכירה על שום יופיין, אך השוק פתוח לכל הזרים, והתשלום הוא מנחה לאפרודיטה. אך יש תושבים בגבל האומרים שאוסיריס המצרי קבור בתוכם ושהקינות והטקסים הם לכבוד אוסיריס ולא לכבוד אדון [10].

ואספר לכם אודות הסיבה שזאת נחשבת האמת בעיניהם. מדי שנה מגיע ראש ממצרים לגבל, במסע ימי בן שבעה ימים, והרוחות מביאות אותו בעזרת האלים, והוא אינו נסחף לאף צד, אלא מגיע לגבל. וזהו נס מושלם. הוא קורה מדי שנה והיה בעת שאני ישבתי בגבל וראיתי את ראש גבל [11].

ובארץ גבל יש נס אחר: נהר הזורם מהר הלבנון אל הים, הנקרא אדון. מדי שנה הוא הופך אדום כדם, מאבד את גונו הטבעי, וכשהוא זורם לתוך הים, הוא מאדים חלק גדול ממנו, וזהו אות לקינות האבל של תושבי גבל [12]. כי הם אומרים שבימים אלו, אדון נפצע בהר הלבנון ודמו המטפטף לתוך המים משנה את הנהר ומעניק לזרם את שמו. כך אומרים האנשים. אך איש מסוים בבילוס, שלדעתי אומר את האמת, נתן לי סיבה אחרת לתופעה זו. ואלו דבריו: “נהר אדון, הו איש זר, זורם לאורך לבנון, ואדמת לבנון היא די אדמומית. לכן, כשרוחות חזקות סוערות בימים אלו, וסוחפות עפר לתוך הנהר, האדמה האדמומית לגמרי הופכת אותו לאדום כדם. לכן שינוי זה אינו בגלל דם, כפי שאומרים האנשים, אלא בגלל אדמה”. אלו דבריו של האיש מגבל אבל אפילו אם הוא דיבר אמת, עדיין חושבני שהעניין הוא די מופלא שהרוח סוערת בדיוק בזמן הנכון.

לאחר מכן הלכתי ללבנון מגבל, מסע יום אחד, מפני ששמעתי שמקדש עתיק לאפרודיטה [13] שייסד קינרס נמצא שם. וראיתי את המקדש והוא עתיק יומין [14]. אלו המקדשים העתיקים והגדולים בסוריה. אך אף אחד מהם, אני מאמין, אינו גדול מן העיר הקדושה, ואין מקדש מבורך יותר ואין ארץ קדושה יותר.יש שם יצירות יקרות ומנחות עתיקות ופלאים רבים, ופסלים בדמות האלים. וגם, האלים מתגלים ברצון לפני התושבים, כי כאן מזיעים פסלים ונעים ומתנבאים, ולעתים קרובות נשמעות צעקות במקדש כשהמתחם נעול, ורבים שמעו אותן. כמובן שבעושר הוא ראשון מכל אלו שאני מכיר, מפני שמגיעים אליו אוצרות רבים מערב ומפניקיה ומבבל, והרבה מקפדוקיה [15] וחלק הובא על ידי סיצילים וחלק על ידי אשורים. ואני ראיתי מה מאופסן בחשאי במקדש, גלימות רבות ודברים אחרים עשויים כסף או זהב. והחגיגות והטקסים, אין עם אחר בעולם שקבע כה רבים. כששאלתי כמה שנים עומד המקדש על תילו, ומיהי האלה בעיניהם, שמעתי סיפורים רבים, הן מפי הכוהנים והן מפי האנשים, וחלקם אגדיים, וחלקם זרים, אבל הם נראים מתאימים לסיפורי יוון[16]. אשנה באוזניכם את כל הסיפורים הללו, אך אינני מאמין בהם בשום צורה. הרוב אומרים שדאוקליון, הנקרא זיסתייס [17] הקים את המקדש. זהו דאוקליון שבזמנו התרחש המבול הגדול. על דאוקליון שמעתי סיפור מפי היוונים, שהם מספרים בשבחו, והסיפור הוא כדלהלן:

הדור הזה, האנשים של ימינו, לא היו הראשונים, אלא הדור הראשון נכחד, וזהו הדור השני שנולד מדאוקליון ופרה ורבה. אודות האנשים הראשונים, אומרים שהם היו אלימים למדי ועשו מעשים רעים, כי לא קיימו את שבועותיהם, ולא קיבלו פני זרים ברצון, ולא חמלו על הנזקקים, ובגלל העוונות הללו, התרגש עליהם אסון גדול. לפתע פרץ שטף מים גדול מן האדמה וגשם כבד ירד והנהרות געשו בסער, והים גבה מאוד על גדותיו עד שהכל הפך למים וכל בני האדם הושמדו. דאוקליון לבדו נותר מבין האנשים עבור הדור השני בגלל פיקחותו ובגלל מעשיו הטובים. וישועה נקרתה בדרכו. לתוך תיבה גדולה שהיתה ברשותו הוא הכניס את ילדיו ואת נשותיו, והוא בעצמו נכנס ואיתו נכנסו גם החזירים שלו וסוסים, ומין האריות ונחשים וכל החיות הקיימות על פני האדמה, שניים שניים. והוא קיבל את כולם ואף לא אחד מהם הזיק לו, כי היתה בתוכם ידידות גדולה לאלים, ותיבה יחידה הם שטו כל זמן המבול. כך מספרים היוונים אודות דאוקליון.

אך מה שקרה לאחר מכן, מספרים תושבי העיר הקדושה אגדה, שבצדק מדהימה, כיצד ארצם פערה תהום וספגה לתוכה את כל המים, וכשזה קרה, דאוקליון בנה מזחות והקים מקדש על הבור לכבוד הרה [18]. אני בעצמי ראיתי את הבור, די קטן, מתחת למקדש. אם פעם הוא היה גדול ועכשיו הוא כפי שהוא, אינני יודע, אך הבור שראיתי היה קטן. לאות וסמל אגדה זו הם עושים כך: פעמיים בשנה מובאים מים מן הים אל המקדש. לא רק כוהנים, אלא כל סוריה וערב מביאים אותם, והמים נשכים לתוך הבור, ואף על פי שהבור הוא קטן, בכל זאת הוא סופג כמות גדולה של מים. ותוך כדי עשותם כך הם מספרים שדאוקליון התחיל את המנהג במקדש לאות החורבן והישועה האלוהית [19].

זהו הסיפור המקובל בקרבם לגבי המקדש. אך אנשים אחרים נשבעים שסמירמיס הבבלית [20], שמעשיה רבים באסיה, גם ייסדה את המקום, ולא לכבוד הרה [21], אלא לכבוד אמה שלה, הנקראת דרקטו [22]. ראיתי את צלם דרקטו בפניקיה, פלא משונה. זוהי אישה בחצי קומתה, אך חצי האחר, מן המותניים ועד כפות הרגליים, נמתחים בזנב דג. אך הדמות בעיר הקדושה היא כולה אשה, והסיבות לסיפור אינן ברורות כל כך. הם מחשיבים את הדגים לקדושים, ולעולם אינם אוכלים אותם, ולמרות שהם אוכלים עופות, הם אינם אוכלים יונים, כי הם מאמינים בקדושת היונה. והדברים הללו נעשים, על פי אמונתם, בגלל דרקטו וסמירמיס, הראשון בגלל שצורתה של דרקטו היא של דג והשני בגלל שלבסוף הפכה סמירמיס ליונה. ובכן, אני מניח כי המקדש הוא כפי הנראה עבודתה של סמירמיס, אך אינני מאמין בשום אופן כי הוא מקודש לדרקטו. כי בקרב המצרים, יש אנשים שאינם אוכלים דגים, והדבר אינו נעשה לכבוד דרקטו [23].

ישנה עיר קדושה אחרת עליה שמעתי מאיש חכם, בה האלה היא ריאה והמקדש נוסד על ידי אטיס [24]. מקורו של אטיס הוא בלידיה, והוא היה הראשון שלימד את פולחני ריאה. וכל הטקסים שעורכים הפריגיים, הלידיים והסמותרקים, נלמדו מאטיס. כי כשסירסה אותו ראה, חדל לחיות חיי גבר, הפך לאשה ולבש בגדי נשים. הוא נדד לכל הארצות וערך טקסים וסיפר אודות סבלו והילל את ריאה בשיר. לבסוף הגיע לסוריה, וכיוון שהאנשים מעבר לפרת לא קיבלו לא אותו ולא את טקסיו, הוא הקים את המקדש במקום ההוא. וזוהי ההוכחה. האלה ברוב המובנים דומה לריאה, כי אריות מושכים אותה והיא מחזיקה תוף ועונדת צריח לראשה, כפי שהלידיים מתארים את ראה. והאיש החכם סיפר גם אודות הגלואים שהיו במקדש, ואמר שהגלואים סירסו עצמם וחיקו את אטיס, לא כדי לעבוד את הרה [25], אלא כדי לעבוד את ריאה. אך לגבי דידי, אף על פי שזה נראה סביר, אין זאת האמת, כי שמעתי סיבה אחרת לכך שהם מסרסים את עצמם והיא אמינה הרבה יותר. אני מאמין מה אומרים האנשים אודות המקדש הזה, כיוון שהסיפור מתאים במובנים רבים ליוונים המאמינים באלה הרה ולמקדש שהוקם על ידי דיוניסוס בן סמלי. כי ללא ספק, דיוניסוס עבר בסוריה במסעו לאתיופיה. ובמקדש יש עדויות רבות לכך שדיוניסוס הקימו, כלומר מלבושים זרים ואבני חן מהודו וחטי פילים שדיוניסוס הביא מאתיופיה. בנוסף לכך שני עמודים ניצבים בכניסה, גבוהים למדי, ועליהם חקוקה הכתובת: “אני דיוניסוס הקדשתי את העמודים הללו להרה אמי החורגת” [26].

ועתה די לי בזאת, אך אספר לכם אודות עוד חפץ מקודש אחד במקדש השייך לפולחני דיוניסוס. אנשי יוון בונים דמויות פאלוס לדיוניסוס בצורת אנשים קטנים עשויים עץ ולהם איברי מין גדולים. דמויות אלו נקראות פופטים. ובמקדש יש דבר דומה. בצד הימני ניצב איש קטן עשוי ארד ולו פין גדול [27].

כך הם אומרים אודות מייסדי המקדש. ועתה אספר אודות המקדש, היכן הוא ממוקם ומי בנה אותו. האנשים מספרים שהמקדש אינו עומד היום במקום שבו נבנה בתחילה, אלא נהרס מתישהו בעבר והמקדש היום הוא מלאכת סטרטוניקי, אשת מלך סוריה[28].

בי נשבעתי, זוהי אותה סטרטוניקי שבנה החורג שאהב אותה, נבגד בידי הרופא. כשהתרגש עליו האסון, לא יכול היה לעמוד בחולי שהיה בעיניו מביש, ולכן חלה בשקט, ושכב ללא כל כאב, וצבעו השתנה לגמרי, וגופו נחלש כל יום. אך כאשר ראה הרופא שהוא חלש ללא כל סיבה נראית לעין, הוא הבין שמחלתו היא אהבה. כי לסוד אהבה סימנים רבים, כמו עיניים חלשות, קול, צבע, דמעות. וכשהוא ראה זאת, עשה כך. הוא הניח את יד ימינו על לוח לבו של האיש הצעיר, ואז קרא לכל מי שהיה בבית. וכשנכנסו כולם, הוקל לו מאוד, אך כשנכנסה אמו החורגת, השתנה צבעו והוא הזיע ונחנק ולבו פעם בחוזקה. הדברים הללו העידו לרופא מיהי אהבתו. לאחר מכן הוא קרא לאביו של הצעיר, שהיה אחוז אימה ופחד. “מחלה זו”, הוא אמר, “שבגינה הילד חלש אינה מחלה אלא חטא, כי האמת היא שאינו סובל משום כאב, אלא מאהבה ותשוקה. והוא מכסה על מה שלא אסכים לו בשום צורה, אהבת אשתי, שלא אניח לה ללכת”. והלה שיקר בעורמה. ולאחר מכן הפציר בו אביו: “בחוכמתך ובאומנותך, אל תפגע בבני, כי אין זה מקרה בו פעל לפי רצונו, אלא הוא סובל ממחלה שלא בטובתו. לכן אל תכניס כאב לחדר בגלל שנאה, ואל תכתים את אומנותך ברצח”. כך התפלל הוא בלי שימת לב. והשני ענה: “מעשיך הרעים מאוד, נקום את נישואיי והשמד את העלוקה העלובה. דבר שהייתי עושה בעצמי אם היה חומד את אשתי, אתה מבקש כאלו טובות ממני? לכך השיב המלך שהוא עצמו מעולם לא קינא לאשתו ולא נטר לגילוי הדעת של בנו, אם אכן חמד את אמו החורגת. כי אין דומה אובדן אשת חיק לאובדן בן. הרופא שמע זאת ואמר “אם כן, כך אתה מבקש ממני? באמונה, הוא אוהב את אשתך, וכל מה שאמרתי שקר היה!” אז התגבר האב, והעניק הן את אשתו והן את הממלכה לבנו, ובעצמו הלך לארץ בבל והקים שם עיר על גדת הפרת שנקראה על שמו, ושם מת. כך ידע הרופא אהבה וריפא אותה [29].

עתה אספר לכם, כשהיתה סטרטוניקי עם בעלה הראשון, חלמה חלום שבו עתרגתיס השביעה אותה לבנות לה מקדש בעיר הקדושה, ואם לא תעשה כדבריה, איימה עליה עתרגתיס בפגעים רבים. בתחילה לא שתה לבה לכך, אך לאחר זמן, כשחלתה במחלה קשה, סיפרה לבעלה אודות החלום והוא הכריח אותה להפיס את הרה [30], והבטיח לבנות את המקדש. עד מהרה היא החלימה ואז שלח אותה בעלה לעיר הקדושה ועמה אוצרות רבים ופמלייה גדולה, חלקם כדי לעבוד במלאכת הבנייה וחלקם כדי לשמור עליה. הוא זימן את אחד מחבריו, איש צעיר ונאה בשם קומבבוס [31] ואמר: “אתה איש אציל, קומבבוס הצעיר, אתה האהוב עליי מבין חבריי, ואני מהלל ומשבח אותך על חוכמתך ועל הרצון הטוב שגילית כלפיי בעבר. ועתה אני זקוק לאמונה רבה, כי אבקשך ללוות את אשתי, כדי להשלים את העבודה בשמי, ולהקריב את הקרבנות, ולהנהיג את הפמלייה, וכשתשוב תקבל תודה גדולה ממני”. אז החל קומבבוס להתחנן ולהפציר בו בכל מאודו, שלא ישלח אותו ושלא יפקיד בידו את האוצר, כי הוא רב מדי עבורו, ולא את אשתו, ולא את העבודה הקדושה. כיוון שחשש פן תכה בו הקנאה אם ילווה את סטרטוניקי ויוביל עשרים לבדו. אך כיוון שהמלך לא שמע בשום אופן, ניסה לבקש בקשה אחרת, שיעניק לו שבעה ימים ורק אז ישלח אותו לדרכו, לאחר שישלים את מה שעליו לעשות. לאחר שקיבל את הטובה הזאת בקלות, שב לביתו, השליך עצמו ארצה וייבב כך: “הו עלוב שכמותי, מה אעשה עם האמון הזה, מה אעשה עם המסע הזה, שאינני רואה את סופו? אני צעיר, וצריך ללכת אחר אשה יפה. יהא זה מזל ביש עבורי אלא אם ארחיק את מקור הרע, לכן עליי לעשות מעשה דגול שירפא אותי מכל פחד”. כך אמר, ואז הטיל בעצמו מום, חתך את איברי המין שלו והכניס אותם לכד קטן עם צרי ודבש וחומרים אחרים בעלי ניחוח מתוק. אז חתם את הכד בחותמתו וריפא את פצעו. לאחר המעשה, כשהיה מוכן להתחיל במסע, הלך אל המלך ולפני כל האנשים שהיו שם הביא את הכד ואמר כך: “הו אדוני המלך, את האוצר הגדול הזה הייתי רגיל לשמור בצנעה, ואהבתיו מאוד, אבל אתה, כיוון שאני יוצא לדרך ארוכה, אני מפקיד אותו בידיך. שמור עליו היטב, כי לי הוא יקר מפז, רב ערך כחיי. כשאשוב, אקח אותו עמי הביתה בבטחה”. המלך קיבל את הכד וחתם אותו בחותמת אחרת ופקד על משרתיו לשמור עליו מכל משמר.

לאחר מכן השלים קומבבוס את המסע בשלום וכשהגיעו לעיר הקדושה, החלו לבנות את המקדש בחריצות, ועשו שלוש שנים בעבודה, ובשנים הללו היה קומבבוס ירא מאוד כי סטרטוניקי, שליוותה אותו זמן רב, החלה לאהוב אותו, ותשוקה לבלבה בלבה אליו. אנשים מן העיר הקדושה מספרים כי הרה [32] גרמה זאת, בכוונה לגלות את טוב הלב של קומבבוס וכדי להעניש את סטרטוניקי, שלא בנתה את המקדש מיד. בהתחלה היתה סטרטוניקי אומללה והסתירה את רגשותיה, אך לאחר מכן כשהפך יגונה גדול מדי ולא נתן לה מנוח, הצטערה בגלוי, בכתה מדי יום ביומו, קראה בשמו של קומבבוס וביקשה אותו אליה. ולבסוף, כיוון שלא יכלה לעמוד בכזאת מצוקה, חיפשה דרך לקבל את מבוקשה. כמובן היא נזהרה להודות באהבתה, אך לבושתה היתה חייבת לעשות מעשה. לכן חשבה על תחבולה, שבה תשכר את עצמה ביין ותדבר עמו, כי כשנכנס יין, נכנס גם דיבור אמיץ וחוסר נוחות אינו נדמה כה מביש, כי כל מה שנעשה, נעשה מתוך שכחון. כפי שחשבה, כך עשתה. לאחר ארוחתה, הלכה לבית מגוריו של קומבבוס והפצירה בו וחיבקה את ברכיו והודתה באהבתה. אך הוא קיבל את מילותיו בגסות, ולא הסכים למעשה, ונזף בה על שכרותה. אך כשאיימה לפגוע בעצמה, פחד וסיפר לה את כל הסיפור ותיאר לה את כל מאורעותיו וגילה מה עשה. וכשסטרטוניקי נוכחה לדעת שלא תוכל להשביע את תאוותה, חדלה מתאוותה, אך לא שכחה את אהבתה כלל וכלל, אלא ליוותה אותו בכל אשר הלך ובתחבולות ניחמה את האהבה, שאחרת לא יכלה לממש. סוג זה של אהבה עדיין קיים בעיר הקדושה היום. נשים חומדות את הגלואי, והגלואי מתאווים לאהבת נשים, וכך הגבר אינו מקנא, אלא חושב את הדבר לקדוש למדי.

מה שהתרחש לסטרטוניקי בעיר הקדושה לא נמלט מאוזני המלך בשום אופן, כי רבים שבו והאשימו אותם וסיפרו אודות מעשיהם. לכן היה המלך מוטרד מאוד וזימן אליו את קומבבוס לפני תום העבודה. אנשים אחרים אמרו שאין בדבר אמת, אך כשסטרטוניקי עצמה נכשלה במטרתה, כתבה מכתבים לבעלה והאשימה את קומבבוס שפגע בה. כפי שגברים ביוון מספרים אודות סתנבויס ואודות פיידרוס מקנוסוס, כך מספרים הסורים אודות סטרטוניקי. אינני מאמין שסתנבויס עשה כדבר הזה, ולא פיידרוס, אם באמת אהב פיידרוס את היפוליטה [33]. אך הבה נותיר את הדברים הללו כפי שהם.

כשהגיעו הבשורות לעיר הקדושה, וקומבבוס למד שמאשימים אותו, הלך בלב אמיץ, כי היתה לו הוכחה בבית. ועם הגעתו, כבל אותו המלך בשלשלאות והשליך אותו לבית האסורים. ולאחר מכן כשהגיעו חבריו שהיו שם קודם, שלח להביא את קומבבוס והחל להאשים אותו, נוזף בו על בוגדנותו ועל נבלותו ובמרירות כאב רבה הזכיר לו את האמון שנתן בו ואת ידידותו, ואמר שקומבבוס השיב לו שלוש פעמים רעה כי הוא בוגדני ומעל באמונו וחטא לאלה שלעבודתה נשלח. ורבים עמדו שם והעידו שראו אותו עמה בפומבי. ולבסוף הוא גזר שקומבבוס ימות מיד, כי מעשיו ראויים למוות.

בעת משפטו לא אמר כלום. אך כשהובילו אותו אל מותו, דיבר וביקש את אוצרו ואמר שיהרגו אותו, אך לא על נוכלות ולא על בוגדנות, אלא על שחמד דברים שהותיר מאחור כשהלך. אז קרא המלך למשרתו ופקד עליו להביא את מה שניתן לו למשמר. וכשהביא אותו, שבר קומבבוס את חותם והראה מה בתוכו ומה הוא סבל. ואמר: “הו מלכי, כיוון שפחדתי כל כך מזאת כששלחת אותי לדרך, כיוון שלא חפצתי ללכת, אך בכל זאת הכרחת אותי, עשיתי את המעשה הזה, שהוא טוב לאדוני, אך לא טוב לי. עיניך הרואות, אני משוחרר מעולו של החטא הגברי. באומרו את הדברים נסוג המלך, לקח אותו בזרועותיו ואמר בבכי: “הו קומבבוס, מדוע עשית נזק שכזה? מדוע עשית זאת לעצמך, למרות שאיש לא ביקש ממך? אינני מסכין לדבר כלל וכלל. הו לב קשה, שהיה קשה כל כך לעשות דברים שכאלו, שלעולם לא הייתי מבקש ממך לסבול, ושמעולם לא ראיתי! לא רציתי תשובה שכזאת. אך כיוון שזהו רצון האל, קודם כל נעשה חסד וננקום את נקמתך, במות מאשימיך השקרנים ולאחר מכן מתנה גדולה, רוב זהב ושפע זהב ובגדים סוריים וסוסי מלכות. ואתה תבוא לפניי מבלי שיציגוך, ואיש לא ימנע ממך לראות את פניי, גם אם אני שוכב במיטה עם אשתי”. וכפי שאמר, כך עשה. האנשים ההם הובלו אל מותם עד מהרה, אך לו ניתנו מתנו וידידות גדולה יותר. ונדמה היה שאין שווה לקומבבוס בכל סוריה בחוכמה ובאושר.

לאחר מכן ביקש להשלים את המקדש, כי הותיר אותו בלתי גמור, נשלח שוב וסיים את המלאכה ונשאר לגור שם מאותו יום ואילך. ובגלל מעלתו ומעשיו הטובים, יצק המלך את דמותו בארד והציב אותו במתחם המקדש. ולכן שכן קומבבוס בקודש הקודשים, בדמות ארד שעשה הרמוקלס מרודוס, בצורת אשה הלבושה כגבר [34].

על פי הסיפור, חבריו הטובים ביקשו לנחמו על צערו ובחרו לחלוק את גורלו, כי סירסו עצמו וניהלו את אורח חיים. אך אנשים אנשים אחרים חוזרים על סיפורי הכוהנים בעניין זה, כיצד הרבה אהבה את קומבבוס, הכניסה בלב רבים לסרס את עצמם, כדי שלא יתאבל על גברותו לבדו. והמנהג הזה קיים עדיין, ומדי שנה גברים מסרסים עצמם בקודש הקודשים והופכים כנשים, בין אם זה כדי לנחם את קומבבוס, בין אם לשמח את הרה. בכל מקרה, הם מסרסים את עצמם. והם לא מתלבשים עוד כגברים, אלא לובשים מלבושי נשים ועוסקים במלאכות נשים. וכפי ששמעתי, גם האשמה בכך היא על קומבבוס, כי משהו קרה לו בעניין זה. אשה זרה עלתה לרגל וחיפשה אותו כשהיה נאה ולבוש כגבר, והתאהבה בו אהבה גדולה. לאחר מכן, כשנוכחה לדעת שהוא בעל מום, הרגה את עצמה. מייאוש שהוא מקולל באהבה, לבש קומבבוס בגדי נשים עד סוף ימיו כדי שלא יטעה אף אשה. לכן לובשים הגלואי מלבושי נשים [35].

אודות קומבבוס סיפרתי די, ואת הגלואי אזכיר בקרוב בחלק אחר של הספר. כיצד סורסו, ובאיזה אופן הם נקברים, ומדוע אינם נכנסים לתוך המקדש. אך קודם עליי לספר אודות אתר המקדש וגדולתו, ואת זאת אעשה עתה.

המקום שבו ניצב המקדש הוא על גבעה, הממוקמת במרכז העיר, ושתי חומות סביבו. אחת החומות עתיקה אך האחרת אינה ישנה יותר מזמננו. הכניסה למתחם המקדש ממשיכה לעבר הספטמטריון, לפחות 100 פאטום אורך, ובכניסה הזאת ניצבים העמודים שדיוניסוס הקים בגובה 300 פאטום [36]. איש עולה על העמודים פעמיים בשנה ונשאר למעלה שבעה ימים. ומספרים שהסיבה לכך היא זאת. העם מאמין שהוא מדבר לאלים מגבוה ומבקש שיעתירו טובה על כל סוריה, והאלים שומעים את תפילותיו כה מקרוב [37]. אך אחרים מאמינים, שגם זה נעשה בגלל דאוקליון, לאות ולזכרון סבלו, כשאנשים עלו על ההרים ועל עצים גבוהים מאוד מפחד המבול.

לגבי דידי, אי אפשר להאמין בזה. אני חושב שהם עושים זאת כדי לעבוד את דיוניסוס ואני מסיק את מסקנתי כך. העמודים עושים לעבודת דיוניסוס ועל העמודים קבעו אנשים מעץ, אך לא אספר מדוע. כך הוא עולה למעלה. הוא קושר חבל קצר סביב עצמו וסביב העמוד, אחר כך מטפס על פיסות עץ הממוסמרות לעמוד, גדולות מספיק כדי שיוכל להניח עליהן את בהונותיו, וכשהוא מטפס הוא משליך את החבל למעלה בשתי ידיו, כאילו היה מטלטל מושכות של כרכרה. אם יש מי שלא ראו את הדבר הזה, אך ראו אנשים מטפסים על עצי דקל בערב או במצרים, או במקום אחר, יבינו על מה אני מדבר. כשהוא מגיע לסוף טיפוסו, הוא משליך למטה חבל נוסף שיש לו, ארוך, ומושך מה שהוא נזקק לו: עץ, בגדים ומזון. ורבים באים, מניחים זהב וכסף או לפעמים ארד, שבו משתמשים למטבעות, לתוך כלי שנמצא למרגלות העמוד, כל אחד מוסר את שמו ומישהו שעומד למרגלות העמוד צועק את השם למעלה וכשהאיש ממעל מקבל את השם, הוא מתפלל בעבורו, ותוך כדי תפילו מטלטל פיסת ברונזה, שמשמיעה קול גדול וצווחני כשמנערים את הכלי [38]. והוא איננו ישן. כי אם יירדם, יעלה למעלה עקרב ויעיר אותו ויגרום לו נזק גדול, וזה העונש שיקבל אם יישן [39]. סיפור זה אודות העקרב הוא אגדה קדושה וראויה, אך אם היא נכונה או לא, אינני יודע. בכל זאת נדמה לי שהפחד מנפילה תורם רבות לערות. עתה, אודות מטפסי העמודי אמרתי די.

עתה אודות המקדש, הוא צופה אל השמש העולה, ובצורה והתבנית הזאת בנו את המקדשים באיוניה. במה גדולה מתנשאת מעל פני הקרקע שני פאטום גובהה, ועליה יושב המקדש. השיפוע המוביל אליה עשוי אבן ואינו ארוך מאוד. וכשתעלה עליו, מראה המקדש נגלה לפניך כפלא גדול, כי הוא מתהדר בשערי זהב. ובפנים, מאיר המקדש מרוב זהב והתקרה כולה מוזהבת. וניחוח שמימי עולה ממנו, כפי שמספרים עולה מארץ ערב. כשתתקרב, גם מרחוק ישלח אליך אויר מתוק ונפלא וכשתלך, לא יעזוב אותך, אלא בגדיך ישמרו את הריח לזמן רב, ותזכור אותו לנצח.

ובפנים, המקדש אינו חדר אחד, אלא בתוכו יש חדרון נוסף, ועוד אחד משתפע למעלה, קצר למדי. לחדרון אין דלתות, אך בחזיתו הוא פתוח לגמרי. הכל נכנסים למקדש הגדול, אך לתוך החדרון הקטן נכנסים רק הכוהנים, ולא כל הכוהנים, אלא רק אלו הקרובים לאלים ושאחראים על הפולחן במקדש. ובחדרון הזה יש פסלים שלראשם כתרים. האחת היא הרה [40] והשני הוא זאוס, אף על פי שהם קוראים לו בשם אחר [41]. שניהם עשויים זהב, ושניהם יושבים, אך אריות נושאים את הרה על גבם והאל יושב על גבי שוורים [42]. פסלו של זאוס דומה בוודאי לזאוס בכל מובן, הראש, המלבושים והכתר ולא תוכלו לדמות אותו לשום דבר אחר, גם אם תרצו. אך כשמתבוננים בהרה, היא שונה מאוד בפרטים, כי אף על פי שבכלליות ניתן באמת יהיה לחשוב אותה להרה, הרי שיש בה משהו מאתנה, אפרודיטה, סלינה, ריאה [43], ארטמיס, פורטונה [44]ופרקיי [45]. כי ביד אחת היא מחזיקה שרביט ובידה האחרת כישור, ועל ראשה קרניים, ומגדל ואבנט שמלבישים רק לאפרודיטה השמיימית. וסביבה יש עוד זהב ואבני חן יקרות, חלקן לבנות, חלקן שקופות כמים, רבות כעין היין, ורבות כעין האש [46]. ויש שם אבני שהם אדומות לאין מספר ואבני ספיר ואזמרגד. את האבנים הללו הביאו אנשים ממצרים ומהודו ומאתיופיה ומדי וארמניה ובבל. אך אספר לכם דבר שכדאי יותר לדבר עליו. על ראשה היא נושאת אבן הנקראת מנורה. ביום זוהרה חלוש, אך יש בה חלק לוהט [47]. ויש פלא נוסף בפסל זה. אם תעמוד מולה ותסתכל עליה ישירות, היא תביט הישר בפניך, ואם תנוע, יעקוב אחריך מבטה. ואם אחר יעשה זאת מן הצדה, היא תעשה לו אותו הדבר. בין השניים ניצב פסל זהב, לא דומה בכלום לפסלים האחרים, אין לו אופי משלו אלא יש לו תכונות של אלים אחרים… והסורים עצמם קוראים לו סמיון [“סמל”] [48], כי לא נתנו לו שם. האמת היא שאינם מדברים על מקורותיו ולא על סוגו. אך חלק משייכים אותו לדיוניסוס ואחרים לדאוקליון ואחרים לסמירמיס. ואכן, יונת זהב נחה על ראשו והם אומרים שזהו סמל סמירמיס. ופעמיים בשנה הוא יוצא למסע במים כדי להביא את המים שהוזכרו קודם לכן.

במקדש עצמו בצד השמאלי כשנכנסים יש כס להליוס השמש [49], אך אין דמות שלו שיושבת על הכס. הם אינם מציגים פסלים של השמש והירח ולמדתי מדוע הם נוהגים כך. הם אומרים, שמותר לעשות פסלים של אלים אחרים, מפני שצורתם אינה ידועה לכל, אך השמש והירח נראים לכל עין וכולם מתבוננים בהם. אז מדוע לעשות פסלים של דברים המופיעים בגלוי לעין כל.

ודי קרוב מוצב פסל של אפולו [50], לא כפי צורתו הרגילה. כי כל האחרים חושבים את אפולו לצעיר ועושים אותו בדמות נער, אבל האנשים הללו מציגים פסל של אפולו מזוקן. בכך הם מתגאים בעצמם ומוכיחים את היוונים ואת כל האחים שעובדים את אפולו כילד. והם מסבירים זאת בכך שנראה להם טירוף מאין כמוהו לעשות את האלים בדמויות לא מושלמות והם רואים את הנעורים כלא מושלמים. וכאן יש חידוש נוסף לאפולו, כי הם היחידים שמציגים אותו לבוש בגדים.

עתה אודות הפלאים שהוא עושה אוכל לספר רבות, אך אתאר רק את המופלא ביותר, וראשית אזכיר את האורים ותומים. ישנים אורים ותומים רבים בין היוונים, רבים בקרב המצרים, חלק בלוב ורבים גם באסיה. אך אף אחד מהם אינו מדבר בלא כוהנים או נביאים, אבל זה זז מעצמו, ובעצמו מביע את תחזיותיו, האופן הוא כזה. כשהוא מוכן לחזות תחזיות, קודם הוא זז בכס מלכותו, והכוהנים מיד מרימים אותו למעלה, אם אינם מרימים אותו, הוא מזיע וזז אף יותר. וכשהם נושאים אותו על כתפיהם, הוא מוביל אותם, מסובב אותם לכל הכיוונים וקופץ מאחד לשני. לבסוף הכהן הגדול פוגש אותו ושואל אותו כל מיני דברים, ואם אינו רוצה שמשהו ייעשה, הוא מושך אותם לאחור, אבל אם משהו הוא לרצון בעיניו, הוא מוביל את נושאיו קדימה, כאילו משך כרכרה [51]. והם אוספים את הנבואות השמימיות וללא טקס זה אינם מבצעים שום פעולה, לא דתית ולא יומיומית. והוא מדבר אודות השנה ועונותיה, גם אם אינם שואלים והוא מדבר אודות ה”אות” ומתי עליו לצאת למסע שהוזכר קודם. ואספר לך אודות נס נוסף שעשה בנוכחותי. כשהכוהנים הרימו אותו כדי לשאתו, הוא עזב אותם על הארץ ועף באויר מעצמו.

שם מאחורי אפולו יש פסל של אטלס ומאחוריו פסל של הרמס ואחד של לוסינה [52].

כעת סיפרתי לכם כיצד המקדש מסודר מבפנים. בחוץ ניצב מזבח ארד גדול ולידו פסלים אחרים של מלכים וכוהנים לאין מספר. ואספר לכם על אלו הראויים ביותר לאזכור. בצדו השמאלי של המקדש ניצב פסל סמירמיס המצביעה על המקדש בידה הימנית, שהוצב למטרה הזו. היא עשתה חוק לכל אדם המתגורר בסוריה שיעבדו אותה כאלה שלהם, ולא יעבדו אלים אחרים על פניה, אפילו לא הרה בעצמה [53]. והם עשו בדיוק כך. אך לאחר מכן, כיוון שנשלחו אליה חולי ואסונות וכאבים בידי האלים, הפסיקה את שגעונה והודתה שהיא בת תמותה ופקדה על כל נתיניה לשוב להרה [54]. לכן היא עדיין עומדת כך, מורה לכולם להיכנס למקום שבו עליהם לעבוד את הרה, מודה שאיננה עוד אלה, אלא האחרת.

וראיתי גם דמויות של הלן ושל הקובה ושל אנדרומכה ופריס והקטור ואכילס. וראיתי את דמות ניראוס בן אגלבה ופילומלי ופרוקני, כשהיו עדיין נשים, וטראוס עצמו כציפור ודמות אחרת של סמירמיס ושל קומבבוס עליו דיברתי, ודמות יפה להפליא של סטרטוניקי ואחת של אלכסנדר כאילו היתה האיש עצמו, ושם לצידו ניצב סרדנאפלי בצורה בלתי רגילה ובמלבושים בלתי רגילים. ובחצר משוטטים בחופשיות שוורים גדולים, סוסים, נשרים, דובים ואריות ואינם מזיקים לבני אדם, כי כל אחד מהם מאולף וקדוש.

כוהנים רבים ממונים על התושבים, חלקים שוחטים את בעלי החיים לקרבן, אחרים נוסכים נסך, אחרים נקראים נושאי האש ואחרים משרתי המזבח. כשהייתי שם, נאספו יותר משלוש מאות לקרבן. הם היו לבושים בגלימות שכולן לבן, והיתה להם מצנפת מחודדת על ראשם [55]. כל שנה נבחר כהן גדול, הוא לבדו לובש גלימה סגולה ועונד עטרת זהב. ויש עוד קהל גדול של אנשים קדושים, מנגני חלילים, חלילנים וגלואי, וכן נשים המשתוללות בטירוף הדעת. פעמיים ביום מוקרב קרבן לכל הבאים. לזאוס מקריבים בשתיקה, ללא שירה או נגינת חליל, אך כשהם מניחים מנחות להרה [56], הם שרים ומחללים ומרעישים ברעשנים. ואודות עניין זה לא אמרו לו שום דבר בטוח.

יש שם גם אגם, בקרבת המקדש ושם מגדלים דגים קדושים [57], רבים במספר וממינים רבים. חלקם גדולים מאוד, ויש להם שמות והם הבאים כשקוראים להם. וכשהייתי שם, היה ביניהם אחד מוזהב. על סנפירו הודק תכשיט זהב ופעמים רבות ראיתי אותו, ותמיד היה לו קישוט זה [58]. עומק האגם רב מאוד. לא בדקתי אותו, אך מספרים שהוא עומד על יותר מ-200 פאטום. במרכזו ניצב מזבח ברזל. במבט ראשון נראה שהוא צף ונישא על פני המים, ורבים באמת חושבים כך, אבל חושבני שערימת אבנים גדולה שהונחה למטה מחזיקה את המזבח. והוא תמיד מעוטר בירק ועליו קטורת בוערת, ורבים שוחים לעברו מדי יום כדי לקיים נדר שנדרו, ומביאים ירק [59]. במקום הזה התקיימו חגיגות גדולות ומפוארות, שנקראו “יריד לאגם”, מפני שבאירועים אלו השליכו את כל החפצים הקדושים לאגם. מביניהם הרה הראשונה [60], אחר כך הדגים, מפחד שיראה אותם זאוס [61], כי אם זה יקרה, הם אומרים שיישמדו כל הדגים. ובאמת הוא בא לראותם, אבל היא, עומדת לפניו, מונעת זאת ממנו, ובתחינות רבות משלחת אותו לדרכו [62].

גדולות ומפוארות גם החגיגות הנהוגות בים. כמובן אודות החגיגות הללו לא אוכל לומר שום דבר בטוח, מפני שלא השתתפתי בהן בעצמי ולא ניסיתי לעלות לרגל. אבל מה שהם עושים בשובם, את זאת ראיתי ואתאר בפניכם. הכל נושאים מיכלים מלאי מים בכדים חתומים בשעווה. והם בעצמם אינם שוברים את החותם כדי לשפוך את המים, אלא יש תרנגול קדוש שמתגורר ליד האגם, והוא מקבל את הכלים ובוחן את החותם ומקבל תשלום בעבור פתיחת הסוגר והסרת השעווה. והתרנגול אוסף מטבעות כסף רבים מפעילות זו. לאחר מכן הם מביאים בעצמם את המים לתוך המקדש, שופכים אותם, מקריבים קרבן ורק אז שבים הביתה. אך החגיגה הגדולה ביותר שאני מכיר נערכת בתחילת הקיץ, ויש הקוראים לה “חג האש” ואחרים “חג הלפידים”. במהלכה הם מקריבים כך. הם כורתים עצים גבוהים ועורכים אותם בחצר, אחר מביאים עיזים, כבשים ובהמות אחרות, תולים אותן בחיים מהעצים, ועל העצים יש גם ציפורים, בדים וחפצי כסף וזהב. וכשהם מסיימים להכין את הכל, הם נושאים את החפצים הקדושים מסביב לעצים, וזורקים אותם לתוך האש ומיד הכל בוער [63]. לחגיגה באים אנשים גם מסוריה וגם מן הארצות סביב לה, וכולם מביאים את חפציהם הקדושים וכולם עושים להם את ה”אות” כחיקוי לזה שנמצא שם. ובימים קבועים מתאסף קהל גדול במקדש, וגלואים רבים והאנשים הדתיים שעליהם סיפרתי כי הם עורכים את הטקסים; והם כורתים את זרועותיהם שלהם ומכים זה את זה על הגב. ורבים עומדים שם ומחללים בחלילים ומכים בתופים ואחרים שרים שירים קדושים ומעוררי השראה. וזה נעשה מחוץ למקדש והם העורכים אותו לא נכנסים לתוך המקדש. ובימים האלו נעשים גלואי. כי בזמן שהשאר מנגנים בחלילים ועורכים את טקסיהם, נכנס טירוף ברבים ורבים שבאו רק לצפות בסופו של עושים את המעשה. אתאר לכם מה הם עושים. האיש הצעיר שפורטונה [64] נתנה לו גורל זה, משליך את בגדיו, רץ לתוך המעגל בצעקה גדולה ונוטל חרב שחושבני משמשת למטרה זו שנים רבות. ואז הוא מייד מסרס את עצמו ורץ ברחובות העיר נושא בידיו את איברי גופו שכרת. ומכל בית שהוא זורק אותם הוא מקבל מלבוש אשה וקישוטי נשים. כך עושים אלו המסרסים עצמם.

הגלואי במותם לא נקברים כגברים, אלא כשמת גלו, נושאים אותו חבריו ולוקחים אותו אל שולי העיר ומניחים את האיש עצמו ואת האלונקה עליה נישא, ומערימים עליו אבנים. וכשהמשימה הזו נשלמת, הם שבים הביתה. והם ממתינים תקופה של שבעה ימים לפני שהם נכנסים למקדש, כי אם ייכנסו לפני כן, הם מחללים את הקודש. והמנהגים שהם נוהגים הם אלו. אם מי מהם רואה גופה, אינו נכנס למתחם המקדש באותו היום, אבל ביום השני, לאחר שטיהר עצמו, נכנס. ואלו שהם קרובי המת ממתינים 30 ימים ואז מגלחים את ראשיהם לפני שהם נכנסים.

הם מקריבים שוורים ופרות ועיזים וכבשים. רק חזירים אינם מקריבים ואינם אוכלים כי הם חושבים אותם לטמאים [65]. אך אנשים אחרים לא חושבים אותם לטמאים אלא לקדושים [66]. ובין הציפורים היונה נחשבת ליצור מופלא וקדוש, שהם אינם מעיזים אפילו לגעת בהן ואם נוגעים בהן בטעות, הם טמאים לאותו היום. לכן היונים חיות ביניהם ונכנסות לבתיהם ופעמים הרבה אוכלות מן הרצפה[67].

ואספר לכם מה עושה כל עולה לרגל. כשמישהו מתכוון לנסוע לעיר הקדושה בפעם הראשונה, הוא מגלח את שערות ראשו ואת גבותיו. לאחר מכן הוא מקריב כבשה, שוחט אותה ואוכל את כולה פרט לגיזה, אותה הוא פורש על הרצפה כדי לכרוע עליה. הוא לוקח את רגלי החיה ואת ראשה וחובש על ראשו שלו. כך הוא מתפלל שקרבנו יתקבל ומבטיח קרבן גדול יותר בפעם הבאה. בתום כל זאת, הוא מניח עטרת ירק על ראשו ועל ראשי חבריו שעלו לרגל עמו. לאחר מכן הוא עוזב את ארצו ויוצא למסע ומשתמש במים קרים לרחצה ולשתיה וישן כל הזמן על הארץ, כי אסור לו לשכב על מיטה עד שישלים את מלאכת העלייה לרגל וישוב לארצו. ובעיר הקדושה מקבל אותו מארח שאינו מכיר, כי אנשים מסוימים ממונים כמארחים בכל עיר ועיר, ומשפחות רבות יורשות חובה זו. והסורים קוראים לאנשים אלו מורים, כי הם מלמדים הכל לעולי הרגל. והקרבנות אינם נערכים במקדש, אלא העולה לרגל מציג את החיה לקרבן לפני המזבח ונוסך נסך, ומוביל את הבהמה החיה למגוריו, וכשהוא מגיע שם הוא מקריב אותה ומתפלל לבדו. ויש גם דרך אחרת של קרבן. מקשטים את הבהמות לקרבן בירק ומשליכים אותן בחיים על מדרגות הכניסה והן מתות מן הנפילה. ואנשים מסוימים משליכים את ילדיהם שם, אבל לא באותה דרך שבה משליכים בהמות. הם משכיבים אותם על לוח ומנמיכים אותו ידנית ולועגים לילדים תוך כדי כך, ואומרים שאינם ילדים אלא שוורים. וכל העולים לרגל מסמנים את עצמם, חלק על פרק כף היד וחלקם על הצוואר, ומסיבה זו נושאים כל הסורים סימנים[68].

והם עושים עוד דבר, שבו הם דומים לאנשי טרואזן היוונים, ואספר לכם מה הם עושים. לאנשי טרואזן יש מנהג הנוגע לעלמות ולעלמים, שאינם מתחתנים עד שיגזזו את תלתליהם לכבוד היפוליטוס, וכך הם עושים. הדבר נעשה גם בעיר הקדושה. העלמים מביאים את שערות זקנם והנשים הצעירות מביאות תלתלים קדושים שגידלו מלידתן, הנגזזים כשהם מוצגים במקדש ומושמים בכלים העשויים מכסף או בדרך כלל מזהב, וממסמרים היטב במקדש ואז הולכים לדרכם לאחר שכתבו את שמותיהם. כשהייתי צעיר, עברתי את הטקס הזה. גם תלתליי וגם שמי נמצאים עדיין במקדש [69].

[1] לוקיאנוס מספר אודות העיר הסורית מנבוג (“מעיין”), השוכנת 15 מילין רומאיים מנהר הפרת, על דרך המלך למסופוטמיה. ביוונית היא נקראה במבייס. סלאוקוס ניקנור קראה לה הירופוליס, “העיר הקדושה”.

[2] לאורך כל הטקסט מעניק לוקיאנוס לאלים המקומיים שמות יוונים. מי שנקרא בפיו כאן “הרקלס של צור” הוא האל הפניקי מלקרת. מפתח כללי לשמות היווניים המופיעים בטקסט: הרקלס של צור: מלקרת; סלין של הירח: עשתרת בתקופה הרומאית; אפרודיטה: בעלת גבל, בעלת, שמה של אלת הפריון אשרה בעיר גבל; הרה: עתרגתיס, אלה הלניסטית שהיא מיזוג של האלות הכנעניות ענת ועשתרת; ריאה: קיבלי, אלה שפולחנה הגיע לפניקיה דרך הים מאסיה הקטנה, שם היו להם מושבות; דרקטו: אמה של המלכה האגדית סמירמיס, מופיעה כאן כאלה. הן דרקטו והן סמירמיס מזוהות עם סמלי האשרה יונה ודג; הליוס: האל הבבלי שמש; אפולו: נבו, אל הכתיבה הבבלי; אטלס: הדרנס ; הרמס: נבו; לוסינה: איליתניה או מילטה, אלת המיילדות.

[3] לוקיאנוס שוב מעניק שם יווני לאלה מקומית. האלה המתוארת כאן כ”סלין של הירח” היא עשתרת. עשתרת אינה אלת ירח וגם אישתר מקבילתה במסופוטמיה אינה אלת ירח, אלא אלת כוכב ונוס. הקיסר הרומאי אלגבלוס, “השמש”, הביא את עשתרת מפניקיה לסוריה והכריז עליה כאלת ירח, בת זוגתו השמימית.

[4] במקדש עצמו היה ציור של אגדת אירופה. הסיפור ידוע גם בצור, משכן בית אגנור ומעון אירופה. עד המאה השמינית אנשים בצור עוד התאבלו על חטיפתה בחגיגה שנקראה קאקה אופסינה. השם אירופה נחשב יווני. ולא ברור אם מקור המיתוס בכרתים או בפניקיה.

[5] מקדש זה השתייך לכת בעל בק או הליופוליס. האל של בעל בק, הדד עם מאפיינים של אל השמש הסורי נעבד כיופיטר הליופוליטנוס. על פי מקרוביוס, הגיע הפסל של הכת ממצרים דרך אשור.

[6] גבל היא ביבלוס בפי לוקיאנוס.

[7] האלה שלוקיאנוס קורא לה אפרודיטה היא האלה האם של גבל, בעלת גבל. בסורית וביוונית היא נקראה גם בלתיס. למעשה, מדובר בגירסה מקומית לאלת הפריון הכנענית הגדולה אשרה.

[8] אדון הוא בן זוגה של עשתרת על פי המיתוס המקומי. הוא נקרא גם “עליון”. משערים שרק בתקופה מאוחרת יותר, אם בכלל הוא זוהה עם תמוז, מלכה הרביעי של ארך.

[9] אדון שב לחיים ליום אחד, שבמהלכו הוא מתנה אהבים עם האלה במקדש. בבוקר שלמחרת נושאות אותו הנשים לחוף הים ומפקידות אותו בידי הגלים.

[10] למצרים היה קשר עם גבל עוד בתקופת הממלכה העתיקה. הם חלקו כבוד עמוק לבעלת גבל וזיהו אותה עם האלה האם שלהם חתור כבר בתקופת הממלכה התיכונה. דמותה של בעלת גבל תרמה לעיצוב המיתוס של איזיס ואוסיריס. לאחר שטייפון משליך את ארון אוסיריס לנילוס, נסחף הארון לים וכך הגיע לגבל, שם מצאה אותו איזיס בתום חיפושיה הארוכים (פלוטרכוס).
[11] ככל הנראה מדובר בראש עשוי נייר פפירוס, ששימש גם לעטיפת מומיות. השווי ישעיהו פרק ח’: “הוי ארץ צלצל כנפיים אשר מעבר לנהרי כוש. השולח בים צירים ובכלי גמא על פני מים”. סיריל האלכסנדרוני מפרש שמדובר בכלי חרס עם מכתב מנשות אלכסנדריה לנשות גבל, המאשר שאפרודיטה מצאה את אדוניס.

[12] נהר אדון נקרא היום נהר איברהים. התופעה שבה מי הנהר מתוארת גם במקומות אחרים בספרות. תופעה דומה מתוארת באגדת פילו מבבל ובמיתוס שבו פוצע כרונוס את אביו אורנוס, ודמו זורם לתוך מעיינות. גם אפיפניוס מעיד שביום מסוים הופך מעניין בקיברייה אשר באקריה כעין היין. התופעה מתרחשת גם בנהר גררסה בערב. גם בנהר הנילוס כנראה התרחשה התופעה, המצרים נהגו לבקבק מים מהנהר במהלכה. כנראה שזה גם מקורה של מכת דם, המתוארת במקרא.

[13] המדובר בבעלת גבל, כינוי לאלה אשרה. לוקיאנוס קורא לה בשם יווני.

[14] מקדש זה ממוקם במקורות נהר אדון (איברהים) בנחל אפקה בין גבל ובעל בק. על פי האמונה, שם נקבר אדון ובעלת מתה מצער ויגון. עד למאה החמישית לספירה הופיע ברקיע השמים אור בהיר באיזור המקדש וזימן את המאמינים לפולחן. פורשו אותות בבריכה מלאכותית, הושלכו לתוכה מנחות, אם הם שקעו האלה העניקה את ברכתה, אך אם צפו, לא העניקה את ברכתה.

[15] אזור באנטליה, טורקיה.

[16] מקור סיפור המבול, למרות דברי לוקיאנוס, הוא בשומר ואכד ואחר כך בבבל, ולא ביוון.

[17] זיותרוס, הדמות הראשית בסיפור המבול הפרסי. לוקיאנוס משבש את השם.

[18] המדובר בעתרגתיס. לוקיאנוס קורא לאלה בשם יווני.

[19] בהליופוליס שימשה הבאר לגירוש רוחות רעות. על פי מליטו: “אך עניין נבו [אל החוכמה], הוא מבוט הוא הסיבה שאני כותב לך, כי הנה! יודעים כל הכוהנים במבוג שהוא דמות אורפאוס, אמגוש תראקי. והדרן [הדד] הוא דמות זרדושט [זרתוסטרא], אמגוש פרסי, מפני ששני האמגושים הללו עסקו בכשפנות לבאר המצויה ביער בעיר מבוג, שהיתה רוח טמאה, והיא נקטה במעשי אלימות ותקפה את דרכו של כל עובר אורח בכל המקום שבו עתה נמצאת מצודת מבוג. והאמגושים הללו פקדו על סימי, בת הדד, שתשאב מים מן הים ותטיל אותם לתוך הבאר, כדי שהרוחות לא תוכלנה לעלות…”
[20] סמירמיס היתה מלכה אגדית של אשור ובבל. היא נולדה בעיר ארך למשפחת אצולה מזרע חם באלף הראשון לפני הספירה. שמה הבבלי המקורי הוא סמור אמת, “מתנת הים”. כמו מלכים גדולים רבים במזרח התיכון העתיק, גם היא הואלהה. על פי האגדה היא בתה של האלה עתרגתיס ואמו של הגיבור נמרוד. היא נעבדה כאלת השמים וכאלת ירח, יחד עם נמרוד השמש.

[21] עתרגתיס.

[22] על פי אגדה אשקלונית, גרמה האלה אפרודיטה [אשרה] לדרקטו להתאהב בנער סורי ומאיחודם נולדה סמירמיס. דרקטו התביישה במעשיה, הרגה את הנער, גילתה לעולם את בתה ובעצמה קפצה לתוך אגם והפכה לדג. סמירמיס גודלה על ידי יונים עד שהתגלתה וניתנה לסימס, מפקח מלכותי. לבסוף נישאה סמירמיס לנינוס. שני פסלים שלה עמדו בכניסה למקדש בהירופוליס. אחד מהם הוא הפסל שניסה לתפוס את מקום האלה.
[23] על פי דיודורוס, השם סמירמיס נובע מן המלה הסורית שמשמעותה “יונה”. יונה באשורית: “סוּמָטוּ”. לוקיאנוס ככל הנראה טועה כאן כשהוא דוחה את קשר היונים והדגים לסמירמיס ודרקטו. הקשר בין היונה לסמירמיס מופיע אצל כותבים קלאסיים אחרים כמו פליני (5,81) או סטרבו (16, ע’ 785). עתרגתיס הוא גירסה היוונית לשם אתר-אתה ודרקטו הוא גרסה יוונית של תר-אתה. כלומר, דרקטו היא האלה עתרגתיס, ועל פי האשקלונים, היא אמה של המלכה סמירמיס. עם זאת, הן היונה והן הדג הם סמלים של אלת הפריון הכנענית אשרה, או בעלת גבל, המופיעה בטקסט זה בשם אפרודיטה.
[24] בת זוגתו של אטיס היא כמובן לא ריאה, אלא אלת הפריון הגדולה מאסיה הקטנה, קיבלי. קיימת מחלוקת בין החוקרים בשאלה האם לוקיאנוס קורא לה כאן ריאה כפי שהוא קורא לשאר האלים המקומיים בשמות יוונים, או מפני שהזיהוי עם אלת האדמה היוונית הוא מוחשי יותר.

[25] עתרגתיס.

[26] עמודים פאליים הם “המקומות הגבוהים” של העמים השמיים, כלומר מבנים קדושים שהוקמו כדי להתקרב אל האלוהות המצויה בשמים. היו שני סוגים של עמודים כאלו: אשֵרִים (עשויים עץ) ומצבות (עשויים אבן). ניתן להסיק שהעמודים בהירופוליס היו עשויים עץ, מפני שהיו זיזים ממוסמרים אליהם, ובאמצעותם טיפסו לראש העמוד.

[27] ראה הרודוטוס 2, 48 אודות הפופטים המצריים (agalmata neyrospasta).

[28] סטרטוניקי בת דמטריוס פוליורקטס, אשת סלאוקוס ניקטור. בעלה נתן אותה לבנו אנטיוכוס הראשון בעצת אשתו הראשונה אפמה. הסיפור המופיע כאן מופיע גם אצל פלוטרכוס (דמטריוס 38).
[29] סלאוקוס ניקטור הפך את בנו למלך שותף בשנת 293 לפני הספירה. נישואי סטרטוניקי ואנטיוכוס התרחשו ככל הנראה באותו הזמן פחות או יותר. בשנת 281 לפני הספירה תכנן סלאוקוס להעביר את כל אסיה לבנו והותיר לעצמו את כתר מקדוניה. לאחר מספר חודשים הוא נרצח בידי תלמי קראונוס לידי ליסימכיה בתרקיה. הוא בנה עיר שנקראה על שמו: סלאוקיה, 15 קילומטר מדרום לבגדד.

[30] עתרגתיס.

[31] השם קומבבוס, שאינו מופיע באף מקור יווני הוא כנראה גירסה של השם הומבבה, אויבו של הגיבור הבבלי גלגמש, המופיע באפוס גלגמש. השם הומבבה, כנראה ממקור אמורי או מערב שמי, היה שמה של אישיות אויבת לבבלים בזמן גלגמש, 4000 לפני הספירה לערך. הסיפור המופיע כאן הוא הוא אגדת מקדש עתיקה, ששמות הגיבורים בה הוחלפו בשמות חדשים יותר. קומבבוס הוא הומבבה וסטרטוניקי ככל הנראה לקחה את מקומה של סמירמיס. לפני סמירמיס האגדה היתה של סלמה או עתה.

[32] עתרגתיס.

[33] היפוליטה מלכת האמזונות נחטפה על ידי תזאוס וילדה לו בן בשם היפוליטוס. תזאוס נטש אותה לטובת פיידרה והיא שבה לשבט האמזונות. על פי מקורות אחרים היא נהרגה כשפלשה לחתונתם של תזאוס ופיידרה.
[34] הרמוקלס מרודוס ידוע רק מטקסט זה. השם ככל הנראה היה חרוט על פסל מסוים כשמו של מייסד המקדש המקורי.
[35] כיוון שהשם קומבבוס (הומבבה) הוא שם עתיק מאוד, כיוון שסיפור המקדש מייחס את מקור הגלואי לקומבבוס ולא לאל אטיס וכיוון שאטיס אינו מופיע כלל בפולחנים המתוארים על ידי לוקיאנוס, קשה להניח שפולחני הגלואי הובאו על ידי סלאוקוס מפריגיה לסוריה. עם זאת, החוקר מאייר מניח כי דווקא יש עדויות לפולחן אטיס בשמה של האלה עתרגתיס, כלומר אתר-אתה, שאת שמה ניתן להבין כ”עשתרת של אטיס”.
[36] אורכו של פאטום אחד הוא כשני מטרים. 300 פאטום (כ-600 מטר) הוא מרחק גבוה מאוד. לוקיאנוס כותב הקומדיות ככל הנראה מתאר כאן את הגובה בהגזמה פארודית.
[37] קרבה רבה יותר לאלים ממקור גבוה היא ככל הנראה הסיבה האמיתית להקמת העמודים ולא הסיבות האחרות שמפרט לוקיאנוס. במקומות אחרים במזרח התיכון עבדו את האלים מראשי גבעות והרים, ממגדלי זיגורט או מגגות הבתים. העמודים, לעומת זאת, היו ייחודיים לארץ כנען (אשרים).
[38] ככל הנראה מדובר בסיסטרום עשוי ארד. הסיסטרום הוא רעשן פולחן, שהיה נפוץ במצרים העתיקה. שרידי סיסטרום נמצאו גם בפניקיה. מטרת הקמת הרעש על ידי סיסטרום היתה לגרש רוחות רעות, הנמלטות כשהן שומעות את נקישות הארד או הברזל. ומעניין להשוות את השימוש ברעשנים ביהדות כשקוראים את מגילת אסתר ומזכירים את שמו של המן הרשע. כמו כן בתרבויות אירופיות נהגו לגרש רוחות רעות בצלצולי פעמוני ברזל או ארד, ומכאן מקור פעמוני הכנסיות.
[39] העקרב הוא יצור המופיע תדיר במערך הסמלים של המזרח התיכון הקדום. חותמות עקרב היו נפוצות בבבל ומאוחר יותר הפך העקרב לבית בגלגל המזלות. בסיפור הבריאה השומרי, יולדת אלת הים והבריאה תהמת אנשי עקרב כחלק מצבא המפלצות שלה המנסה להרוס את העולם ולהשמיד את האנושות. באפוס גלגמש, על פסגת ההר ממנו שוקעת השמש שומרים איש עקרב ואשת עקרב.

[40] עתרגתיס.

[41] הפעם קורא לוקיאנוס לאל הדד/רמן/רימון בשם היווני זאוס. הדד הוא שמו הסורי של בעל הפניקי, אל הברקים, הגשם, השטפונות, הסערות והמים. הוא אל שמי עתיק. המיטני קראו לו תֵּשוּבְּ והחיתים תיארו אותו כנושא ברק וגרזן.
[42] מטבעות מאותה תקופה מאשרים את תיאורו של לוקיאנוס. עתרגתיס מתוארת כרוכבת על גב אריה או עומדת בין שני אריות. הדד עומד בין שני שוורים. בתבליט שנמצא בצפון סוריה מן המאה השמינית הדד מתואר כבעל קרניים. האריה קשור גם לאלה הפניקית ענת, לאלה הסורית עתה ולאלה קדש, המתוארת בתמונה מצרית כרוכבת על גב אריה.

[43] קיבלי.

[44] לוקיאנוס מתכוון כאן לנמסיס, אלת הצדק האלוהי והנקמה היוונית.

[45] פרקיי היא אלת הגורל היוונית, מקבילה למוירה היווניות. בעניין זיהוי האלה, מעניין להשוות לפלוטרכוס, קראסוס 17, 6: “וסימן האזהרה הראשון הגיע אליו מאותה אלה עצמה שחלק מכנים ונוס ואחרים קוראים לה יונו ואחרים עדיין רואים אותה כסיבה הטבעית המספקת לחלוחית שממנה נובטים זרעי הכל, ומורה לבני האדם את מקור כל הברכה”. ההשוואה לאפרודיטה מופיעה בכיתוב מדלוס וכנראה מקורה בהקבלה בין האלה הסורית אשרה לבין אפרודיטה.

[46] הרודוטוס (2, 44) מספר על עמוד האזמרגד הגדול שבמקדש מלקרת בצור.

[47] דיודורוס (3, 39, 8) מספר על אבן טופז בעלת תכונה דומה.

[48] משמעות המילה סמיון ביוונית היא “סמל”. לוקיאנוס ככל הנראה טעה בהבנת שמה של האלה סימי, סימיה או סמיאה. השם מופיע גם בשמו של המפקח המלכותי סימאס באגדת דרקטו וסמירמיס. ואכן יונת זהב נחה על ראשו של הפסל והלוא היונה היא סמלה המפורסם ביותר של האלה הסורית.

[49] לוקיאנוס ככל הנראה מתכוון לשמש, אל השמש הבבלי.

[50] אפולו בפי לוקיאנוס הוא נבו, אל הכתיבה והידע הבבלי. פסל נבו, מזוקן ולבוש, הוקם בקלח על ידי אדד ניררי השלישי, בנה של המלכה סמירמיס, כיום נמצא בבריטיש מוזאום בלונדון. הכיתוב על גבי הפסל מאחל חיים ארוכים לאדד ניררי מלך אשור ולסמוררת, גבירת הארמון. נבו היה אחד האלים החביבים על המלכה סמירמיס ולימים גם על אנטיוכוס סוטר, שבנה את המקדשה בבורסיפה בשנת 268 לפני הספירה. פולחן נבו התקיים בעיר אדסה לידי הירופוליס עד בוא הנצרות. אצל מקרוביוס (סטורן, 1, 17, 67-70) מתואר גם כן פסל נבו, אך ככל הנראה אין מדובר באותו החפץ, אלא בפסל מאוחר יותר. אצל מרקוביוס הפסל אוחז רומח וסמל הנצחון בידו הימנית ופרח בידו השמאלית, שריון על גופו ואברק נחש, שני נשרים ניצבים לידו.
[51] בהליופוליס במצרים נעבד האל יופיטר הליופוליטנוס, איחוד של האלים יופיטר ואפולו. אל זה ניבא נבואות בצורה דומה למתואר כאן (מרקוביוס, סטורן, 1, 23, 13 ואילך). גם האל אמון שהה לו מקדש גדול בלוב פעל בצורה דומה כשהתייעץ עמו אלכסנדר (דיודרוס 17, 50-51). עד היום מאמינים שצלמית הבתולה במנזר פנרומני מן האי סלמיס ביוון בעלת היכולות הללו.
[52] מה שלוקיאנוס מתאר כאטלס, הרמס ולוסינה הם שלישיית אלים שמים שנעבדו באותו מקדש. אטלס הוא ככל הנראה הדרנס, הרמס הוא נבו ולוסינה היא איליתניה או מילטה, אלת המיילדות.

[53] סמירמיס אכן נעבדה בעיר כרכמיש, צפונה להירופוליס.

[54] עתרגתיס.

[55] המצנפת המחודדת ייחודית לכהן הגדול הנקרא “עבד הדד”. מטבעות מהירופוליס מן המאה הרביעית לפני הספירה מתארים אותו חובש מצנפת זו.

[56] עתרגתיס.

[57] הדג, כמופיע לעיל, מקודש לדרקטו, היא עתרגתיס, שהפכה לדג כשהטילה עצמה לים. בצלמיות רבות היא מתוארת כשחציה אדם וחציה דג.

[58] “בהירופוליס בסוריה, באגם ונוס, הדגים מצייתים לדברי האדיטואי. הם מופיעים בקישוטי הזהב שלהם, מביעים חיבה ומניחים לאנשים ללטף אותם. והם פותחים את פיהם כדי שאנשים יכניסו את ידיהם פנימה” (פליניוס, היסטוריה טבעית, 32, 17). “על פי אאלוניוס הם שוחים במבנה קבוע ויש להם מנהיג” (שם, 12, 2). בריכות דומות היו באשקלון, אדיסה וסמירנה.
[59] איים צפים במקדשים היו גם במקומות אחרים, למשל האי הקדוש בצור, האי הצף בכמיש והאי היווניים דלוס ופטמוס בים האגאי.

[60] צלמית או פסל של האלה עתרגתיס.

[61] כאמור “זאוס” בפי לוקיאנוס הוא אל הגשמים הכנעני בעל הדד. איבתו של בעל הדד כלפי הדגים מובנת. ים-נהר, אל הימים, האגמים והדגים הוא אויבו המושבע של בעל, עמו נלחם על השליטה בארץ.
[62] טקס היריד, ירידה לתוך מקווה מים, היה נפוץ בכל רחבי סוריה. ככל הנראה מטרת הטקס היתה לברך את מקורות המים התת קרקעיים ולהביא גשם.
[63] ככל הנראה מדובר בחגיגת תחילת הקיץ, המקבילה לולפורגיסנאכט במרכז אירופה או לבלתיין אצל הקלטים. לא ברור מיהו האל המרכזי בחגיגות אש אלו. בתרשיש נהגו להדליק מדורה ולשרוף בה דמות גדולה של האל סנדן. חוקרים אחרים מייחסים את המנהג לכת אטיס, אחרים להומבבה שומר יער הארזים של בל. על עצי ארז נהגו לתלות מנחות ומתנות עבור האל בל.

[64] פורטונה היא אלת המזל הטוב הרומאית.

[65] בכתבי הרודיוס מסופר, כי הקיסר הרומאי אלגבלוס נמנע מלקבל מנחות חזירים מפני שכיבד את מנהג הפניקים. החזיר נחשב חיה אסורה למאכל והיא ככל הנראה היתה קשורה בפולחן האל אדון. בישעיהו ס”ה, ב מתואר כיצד בני ישראל השתתפו בטקסים אלו לכבוד אדון: “פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל-הַיּוֹם, אֶל-עַם סוֹרֵר–הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא-טוֹב, אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם. הָעָם, הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל-פָּנַי–תָּמִיד: זֹבְחִים, בַּגַּנּוֹת, וּמְקַטְּרִים, עַל-הַלְּבֵנִים. הַיֹּשְׁבִים, בַּקְּבָרִים, וּבַנְּצוּרִים, יָלִינוּ; הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר, ופרק (וּמְרַק) פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם. הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ, אַל-תִּגַּשׁ-בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ; אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי, אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל-הַיּוֹם. הִנֵּה כְתוּבָה, לְפָנָי: לֹא אֶחֱשֶׁה כִּי אִם-שִׁלַּמְתִּי, וְשִׁלַּמְתִּי עַל-חֵיקָם. עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם וַעֲו‍ֹנֹת אֲבוֹתֵיכֶם יַחְדָּו, אָמַר יְהוָה, אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל-הֶהָרִים, וְעַל-הַגְּבָעוֹת חֵרְפוּנִי; וּמַדֹּתִי פְעֻלָּתָם רִאשֹׁנָה, על- (אֶל-) חֵיקָם. בישעיה, ס”ו, ג מבקר הנביא את מקריבי מנחת החזיר לאדוניס: “שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ, זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב, מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר, מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן–גַּם-הֵמָּה, בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם, וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם, נַפְשָׁם חָפֵצָה”. קרבן החזיר היה קרבן ייחודי שנערך פעם אחת בשנה בלבד. יחס כפול כזה לחזיר: טמא למאכל ולקרבנות רגילים, אך משמש בפולחנים דתיים ספציפיים היה גם במצרים.
[66] לוקיאנוס לא מצליח להחליט האם החזיר הוא טמא או קדוש. הוא מושפע מן התרבות היוונית ומתייחס ככל הנראה לכך שבפולחני המסתורין של אלבסיס החזיר היה אחד מסמלי הפריון והחיות המקודשות. גם בבבל, בניגוד למצרים ופניקיה, היה החזיר חיה מקודשת, מסמלי ניניב.
[67] פילון האלכסנדרוני סיפר, כי בעיר אשקלון בסוריה ראה המוני יונים בשבילים ובבתים. כששאל מדוע אסור לתפוס אותם נאמר לו על ידי תושבי העיר שהיונים אסורות בהנאה מזה ימים ימימה ולכן הן חיות עם האנשים בבתיהם ואף מפריעות לבני האדם ושום רע אינו מאונה להן.

[68] גם פאוסניאס מזכיר את המנהג הזה של תושבי טרואזן, אך שם מדובר על בנות בלבד.

התמונה במאמר: דנטה גבריאל רוזטי, “עשתרת הסורית”, 1845

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים