אלוהים מת: הקינות הכנעניות בקיץ

18/06/2004

בסביבות היפוך הקיץ, ככל הנראה בירח המלא הקרוב להיפוך, נערכו בעיר גבל פולחני האבל השנתיים לכבוד האל אדון.

 

 

Frederic Leighton, Flaming June, 1895

 

על פי האגדה המקומית, אדון היה אל צמיחה ופריון צעיר ויפה תואר ואהובה של אלת הפריון הצעירה בעלת גבל. אל אחר קינא באהבתם, לבש דמות חזיר בר והרג את אדון. במקום בו נשפך דמו של אדון פרחו פרגים אדומים. בעלת גבל ביכתה את מותו והבטיחה להחזירו לחיים מדי אביב, ככל הנראה בהשתוות האביבית. הפרגים הפורחים מדי שנה באביב מסמלים את דמו שנשפך על הארץ.

כיוון שמשמעות השם “אדון” דומה למשמעות השם “בעל”, חוקרים מסוימים סברו בעבר כי הוא חולק מאפיינים עם בעל הדד, האל הגדול של כנען מאוגרית. כיום, מקובלת יותר ההשערה, כי אדון הוא אל מקומי נפרד מבעל הדד, בדומה לבעלים אחרים.

ואכן, החוקר השוודי מטינגר מאוניברסיטת שטוקהולם אסף עדויות ממכתבי אל עמרנה, לפיהן מקורותיו השמי הקדום של אדון הוא “בעל גבל”. במילים אחרות, אדון הוא אל מקומי, שונה מבעל הדד אל הגשמים ונפרד ממנו. בעל הוא אל שמים, ואדון הוא אל אדמה. בעל הוא אל אגדת הסתיו של אוגרית, בעוד אדון הוא אל האביב והקיץ של גבל.

הקינות על אדון בהיפוך הקיץ

פולחני אדון נערכו פעמיים בשנה. החגיגה הראשונה לכבודו חלה עם פריחת הפרגים ותחילת תופעת סחף החול האדום בנהר, בסביבות חודש ניסן. הטקסים הבאים נערכו באמצע הקיץ, כשהארץ הופכת צחיחה ויבשה, עקב מותו של אל הפריון. בהיפוך הקיץ (21 לחודש יוני) לא היו חגיגות, אלא פולחני אבל המוניים וקינות עצובות ומרגשות. האנשים בכו על מותה של האדמה, גופו של אדון.

הפניקים היו סוחרים וימאים מפורסמים. הם הגיעו לקפריסין בשנת 900 לפני הספירה לערך, והביאו עמם את פולחניהם, את בעל ואת אדון וייסדו מושבה בכיתיון, שם בעל היה ראש האלים. הקפריסאים קראו לראש האלים שלהם בשם wanax, מושל והפניקים-קפריסאים קראו לאותה אלוהות קפריסאית מקומית בשם אדון. מקפריסין הגיע פולחן אדון ליוון. היוונים יצרו סביב אדון את מיתוס מירה, אפרודיטה ופרספונה ואף הם ערכו לכבודו תהלוכות קינה בהיפוך הקיץ, שנקראו “אדוניה”.

הקינות על התמוז בהיפוך הקיץ

בשנת 872 לפני הספירה כבשה ממלכת אשור את ארץ כנען. התקופה האשורית נמשכה עד 610 לפני הספירה. אז עלתה ממלכת בבל ומשלה בארץ כנען עד 586 לפני הספירה. בתקופות הכיבוש האשורי והבבלי עבדו הכנענים אלים רבים שהגיעו ממסופוטמיה. הנביא יחזקאל, שחי במאה ה-6 לפני הספירה, מתאר את פולחני התמוז בהיפוך הקיץ. תמוז הוא אל הפריון האכדי, בן זוגה של אישתר, שנשלח אל מותו מפני שלא התאבל על אשתו שירדה לשאול.

יחזקאל, ח’: “וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-פֶּתַח הֶחָצֵר; וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה חֹר-אֶחָד בַּקִּיר. וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם חֲתָר-נָא בַקִּיר; וָאֶחְתֹּר בַּקִּיר, וְהִנֵּה פֶּתַח אֶחָד. וַיֹּאמֶר, אֵלָי: בֹּא וּרְאֵה אֶת -הַתּוֹעֵבוֹת הָרָעוֹת, אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים פֹּה. וָאָבוֹא, וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה כָל-תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ, וְכָל-גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל–מְחֻקֶּה עַל-הַקִּיר, סָבִיב סָבִיב. וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית -יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן-שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם, עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם, וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ, בְּיָדוֹ; וַעֲתַר עֲנַן-הַקְּטֹרֶת, עֹלֶה. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲרָאִיתָ בֶן-אָדָם, אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית-יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ, אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ: כִּי אֹמְרִים, אֵין יְהוָה רֹאֶה אֹתָנוּ–עָזַב יְהוָה, אֶת-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר, אֵלָי: עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת, אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים. וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-פֶּתַח שַׁעַר בֵּית-יְהוָה, אֲשֶׁר, אֶל-הַצָּפוֹנָה; וְהִנֵּה-שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז.

בירושלים, אם כן, לא קוננו על אדון הסורי בהיפוך הקיץ, אלא דווקא על תמוז האכדי. בכל מקרה היפוך הקיץ בארץ כנען הפגנית הוא זמן של מות האל, מות האדמה המגלמת את גופו של האל ומות הצמחים הירוקים. בכל מקום ניתן לראות עשב מצהיב ופרחים קמלים. שמש האביב החמימה והמלטפת הופכת אלימה משהו וקופחת.

הקינות ופולחני האבל

צער האנשים על מות האל והתייבשות הצמחייה בארץ לא הובע באופן פרטי ומאופק. הקהילה ערכה תהלוכות אבל רבות משתתפים והקינות נישאו בידי מקוננות מקצועיות, במהלך מסכת ריטואלית דרמטית מפורטת ומדוקדקת. הן שרו את סיפור חייו הטרגי של האל ובכו עליו כאמהות, כרעיות וכבנות.

הקינות היו בעצם פעולה פרו-אקטיבית של הקהילה. מטרתן היתה לשנות את דעת האלים העליונים שנטלו את חיי האל ולעורר את המת לתחייה. האנשים האמינו כי התפילות, הקריאות, הקינות, השירים והטקסים יסייעו לאל לעלות מן השאול ולהפרות את האדמה. הם חששו מפני קיץ שחון ארוך מדי ומפני בצורת שתתרגש על הארץ. הקינות היו בעצם פעולת מנע דתית כנגד אסונות טבע פוטנציאליים מסוג זה.

במהלך טקסי האבל נערך בעיר גבל גם קורבן שנתי ייחודי: מנחת דם חזיר. אם כי, יש הטוענים כי הקורבן הוקרב גם בחגיגות אדון באביב. עדות לקרבן ניתן למצוא בדברי הנביא ישעיהו המוקיע את המנהג ואוסר על בני ישראל להשתתף בו.

ישעיהו ס”ו: “כה, אמר יהוה, השמים כסאי, והארץ הדם רגלי; אי-זה בית אשר תבנו-לי, ואי-זה מקום מנוחתי. ואת-כל-אלה ידי עשתה, ויהיו כל-אלה נאם-יהוה; ואל-זה אביט–אל-עני ונכה-רוח, וחרד על-דברי. שוחט השור מכה-איש, זובח השה ערף כלב, מעלה מנחה דם-חזיר, מזכיר לבנה מברך און–גם-המה, בחרו בדרכיהם, ובשקוציהם, נפשם חפצה. גם-אני אבחר בתעלליהם, ומגורתם אביא להם–יען קראתי ואין עונה, דברתי ולא שמעו; ויעשו הרע בעיני, ובאשר לא-חפצתי בחרו”.

הכנענים, שלא נהגו להרוג חזירים או לאכול את בשרם, הקריבו חזיר בר והיזו את דמו על המזבח פעם אחת בשנה. חזיר הבר, שהרג את אדון אל הצמיחה והשפע, הוא סמל של מוות, ולעיתים אף מזוהה כהתגלמות של אל המוות בכבודו ובעצמו. הריגת סמל המוות היא פעולה פרו-אקטיבית נוספת של קהילה, המבקשת למנוע התארכות מיותרת של התקופה הצחיחה בשנה.

ביבליוגרפיה

Cohen, Mark. The Cultic Calendars of the Ancient Near East. CDL Press, 1993
Lucian of Samosata. De Dea Syria. ca.150 BC.
Mettinger, Tryggve N. D., Riddle of Resurrection: Almqvist & Wiksell Intl., 2001

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים

מדיניות תגובות

כישופים הוא אתר פרטי בבעלות פרטית. הוא אינו מהווה במה ציבורית או שירות ציבורי, וחופש הדיבור בו אינו מוחלט.

אני שומרת לעצמי את הזכות למנוע מכל משתמש שהוא להגיב באתר, באופן גורף, או פרטנית, על פי שיקול דעתי הבלעדי.

כל תגובה בלתי חוקית, מתלהמת, אגרסיבית, או שאינה מכבדת את כותביה, אותי, את האתר או את המגיבים האחרים, לדעתי הפרטית בלבד, תימחק ללא כל הודעה מוקדמת או דיון בנושא.

כישופים (אסופת המאמרים) ואספקלריה (הבלוג) עוסקים בנושאים רגישים ואף נפיצים (דת, אלוהים, פוליתאיזם, כישוף), ובמידה מסוימת מהווים מעין “מרחב בטוח” לדיון בנושאים שהם טאבו במקומות אחרים. אני נחושה בדעתי שלא לאפשר לאיש לקלקל את המרחב הבטוח הזה.

תנאי שימוש

שינוי גודל גופן
ניגודיות