במיתולוגיה היוונית, קירקה היתה מכשפה וקוסמת חזקה. היא היתה פרמקיאה, כלומר מכשפה שרוקחת שיקויים ומכירה את הסגולות המאגיות של צמחים, בעלי חיים וחומרים טבעיים אחרים.
מקורותיה של קירקה
רוב המספרים גורסים כי קירקה היתה נכדתו של הטיטאן היפריון, ובתם של הליוס אל השמש, והאוקיינידה פרסה. הדם האלוהי והמלכותי הזורם בעורקיה העניק לקירקה כוחות קסם עצומים, אך היא לא נחשבה אלוהות, אלא בת-תמותה. עם זאת, היא לא היתה סתם בת תמותה, אלא “היפה ביותר מכל בנות התמותה”, כפי שמציין הומרוס ביצירתו האיליאדה.
כמו כל צאצאי הליוס אל השמש, עיניה של מדיאה היו מבריקות ונצצו באור מוזהב. גם מחלפות שיערה של קירקה היו מוזהבות, אם כי באמנות המאוחרת יותר היא מתוארת כאדמונית.
גם לשאר משפחתה של קירקה מקום של כבוד בהיסטוריה המיתולוגית היוונית. אחיה של היה אאיטס מלך קולכיס, שומר גיזת הזהב. בנותיו של אאיטס ואחייניותיה של קירקה היו מדיאה המכשפה, פרסס, ופסיפיאה אשת המלך מינוס ואם המינוטאורוס.
משמעות השם קירקה היא “חישוק”, פעולה של הידוק טבעות סביב. השם מעיד על כך כי כבר עם לידתה, היו ידועים כוחותיה המאגיים של קירקה. בקלאסיקות היווניות קוראים לה לפעמים “קירקה טיטניס”, כלומר קירקה בת הטיטנים.
כוחות הקסם של קירקה
מעבר לשפע של ידע בנושאי פרמקולוגיה, צמחים ושיקויים, קירקה היתה מיומנת גם באומנות המטמורפוזה וידעה לשנות את צורתה, ולהפוך את צורתם של אנשים אחרים באמצעות מטה קסם. לרוב היא הפכה אותם לחיות. קירקה ידעה להקים מתים לתחייה, לבצע כישופי קשירה (בדרך כלל על ידי קליעת שיערה), ולקסום קסמי אשלייה.
קירקה המכשפה היתה אדוקה במסירותה לאלת המכשפות הקטה, עד כדי כך שההיסטוריון הסיצילי דיודורס סיקולוס (21-90 לפנה”ס) כתב גניאולוגיה שבה הקטה מופיעה כאמה-הורתה של קירקה.
העבודה המאגית עם הקטה הגבירה את כוחותיה המאגיים של קירקה והפכה אותה לכמעט בלתי מנוצחת, עד כדי כך שהפכה לחצי-אלה.
ביתה המכושף של קירקה
מחבר הארגונאוטיקה אפולוניוס מרודוס (המאה ה-3 לפנה”ס), שמסתמך על המשורר הסיודוס (650-750 לפנה”ס), כותב כי קירקה עזבה את ביתה בממלכת קולכיס (גאורגיה של היום) בדהרה על מרכבה הרתומה לדרקון מכונף. היא מצאה לה בית באי קטן בשם הספריון (=מערב) או אאייה מול חופי הים הטירני.
בקרחת יער עבות בלב האי אאייה עמד בית האבן של המכשפה קירקה. הומרוס (מחבר האודיסיאה) מספר כי אריות וזאבי-הרים בעלי התנהגות מבויתת שרצו סביבו והתחככו במבקרים כמו היו חיות מחמד. חיות הטרף הללו ככל הנראה כושפו או סוממו על ידי קירקה בשיקויי הרגעה.
בתוך הבית ניצב נול אריגה מפואר, שבו טוותה קירקה את כשפיה, לבושה שמלת סגול וגלימת זהב. נימפות מעיינות ונהרות עבדו בבית במיון צמחים, פרחים ועשבים לתוך סלסלאות תחת עינה הפקוחה של הקוסמת.
סיפור אהבתם של קירקה ואודיסיאוס
אודיסאוס, מלך איתקה, יצא למלחמה בטרויה, ונעדר מביתו תקופה ארוכה של כ-18 שנים. במהלך המסע בחזרה לביתו, הגיעה ספינתו לאי של קירקה.
אודיסאוס יצא מספינתו והשקיף על המקום. צבי התקרב אליו ואודיסיאוס ירה בו חץ והרג אותו כדי לאכול את בשרו. למחרת בבוקר שלח משלחת של אנשים כדי לתור את האי.
בזכרונותיו, משער אודיסיאוס כי הצבי נשלח למעשה על ידי קירקה כדי לבדוק מי הגיע לאי, וכי הריגתו היתה הגורם לעוינות של קירקה כלפי אנשיו.
כשהגיעו אנשיו של אודיסיאוס לביתה של קירקה, הם מצאו אותה שרה אצל נול האריגה. היא פתחה את דלתות ביתה המבריקות והזמינה אותם פנימה. כולם נכנסו פרט לאורולוכוס שחשד במכשפה. קירקה הגישה לאנשי אודיסיאוס תבשיל של שעורה קלויה, דבש , יין, וגבן, שלתוכו ערבבה עשבים רעילים.
כתוצאה מאכילת התבשיל, שכחו האנשים מיהם ומהיכן הגיעו. קירקה הניפה את מטה הקסם שלה, הפכה אותם לחזירים, נעלה אותם בדיר, והשליכה לפניהם מזון חזירים.
אורילוכוס, שצפה במתרחש נמלט, ומיהר להזהיר את אודיסיאוס מפני המכשפה.
בדרכו לחלץ את אנשיו, פגש אודיסיאוס את האל הרמס, שנשלח על ידי האלה אתנה, והסביר לו כיצד להתמודד עם כשפיה של קירקה: עליו לאכול צמח קסם מסוים לפני שהוא שותה או אוכל מידיה של הקטה, וברגע שהיא מניפה את המטה, עליו לשלוף את חרבו מולה. היא אז תנסה לפתות אותו, ואודיסיאוס חייב להיענות לחיזוריה כי היא אלוהית וחובה לעשות את מצוותה, אך קודם עליו להשביע אותה שתשחרר את אנשיו.
הרמס הראה לאודיסיאוס את הצמח הקסום מולי, ששורשיו שחורים משחור ופרחיו לבנים כחלב, ואשר אכילתו תבטל את כישוף שינוי הצורה שהטילה קירקה.
על פי תלמי הפייסטיון, פרחי מולי צמחו באי הספריון במקום בו נשפך דמו על הענק פיקולוס לאחר קרב איתנים בינו לבין הליוס אל השמש, אביה של המכשפה.
החוקרים חלוקים מאוד לגבי זיהוי הצמח, אך ככל הנראה מדובר בפרח שלגיה (Galanthus nivalis, common snowdrop) אשר מכיל ריכוזים גבוהים של החומר גלנטמין, המהווה מעכב אטצליכולין אסטרז, וגורם להפעלה כולינרגית העשויה להביא לשיתוק עצבים. במובן זה ייתכן כי אנשי אודיסיאוס “הפכו לחזירים” רק במובן המטאפורי לאחר שצרכו את הרעל.
קירקה התרשמה מאוד מעמידותו של אודיסאוס לרעל, והציעה כי יישאר עימה, וכי ילמדו להכיר זה את זו. לאחר הסרת הקסם מאנשיו, אודיסאוס נשאר עם קירקה בביתה באי, ובילה שם שנה שלמה במשתאות ובארוחות שחיתות.
בתום השנה, כשביקש אודיסאוס לעזוב את האי ולהמשיך בדרכו, קירקה סייעה לו בעצות מאגיות. היא שלחה אותו לשאול תחתיות כדי להתייעץ שם עם החוזה העיוור טירסיאס, והסבירה לו כיצד להיכנס ולצאת מעולם המתים בלי למות בעצמו. היא הסבירה לו כיצד להגיע למחוז חפצו באיתקה, הזהירה אותו מפני הסירנות ששירתן מוות, והתריעה שלא ישחוט שום בעל חיים מעדרי האל סול באי סיציליה.
על פי התיאוגוניה של הסיודוס, לקירקה ולאודיסיאוס נולדו שלושה ילדים: אדריאס/אגריוס, לטינוס וטלגונוס איה, מלך האטרוסקים.
סיפורו של טלגונוס הונצח באפוס טלגוניה. שם מסופר כי רק בגיל בוגר הסגירה בפניו קירקה את זהותו של אביו. טלגונוס יוצא לחפש אחר אודיסיאוס, חמוש בחרב קסומה שנתנה לו אימו במתנה. החרב חושלה על ידי האל הפייסטוס וחודה היה מורעל.
לאחר שנטרפה ספינתו לחופי איתקה, ממלכת אביו אודיסיאוס, טלגונוס טועה לחשוב שהגיע לקורפו, ומתחיל לבזוז את המקום ולגנוב צאן ובקר. אודיסיאוס ובנו טלמכוס נלחמים בבוזז, וטלגונוס הורג את אביו בחרבו הקסומה. כשהבין שהרג את אביו, יצא טלגונוס במסע בחזרה לאי אייאה, מלווה בגופת אביו, בפנלופה אישתו ובאחיו למחצה טלמכוס.
ישנן מסורות רבות לגבי סוף הסיפור. המקובלת ביותר היא שקירקה הפכה את פנלופה וטלמכוס לבני אלמוות. טלגונוס נשא לאישה את פנלופה וקירקה נישאה לטלמכוס.
על פי מסורת אחרת, קירקה לא קברה את אודיסיאוס באי אייאה אלא החזירה אותו לחיים בצורת סוס, והוא נותר באורוותיה עד שמת בשיבה טובה. גרסא נוספת גורסת, שהיא השיאה את טלמכוס לבתה קסיופונה ולא נישאה לו בעצמה. סיפור אחר גורס כי טלמכוס נישא לקירקה, אך לא היה מאושר איתה, והרג אותה בעת מריבה. קסיופונה ביתה נקמה את מות אימה והרגה את טלמכוס, מה שגרם לאודיסיאוס למות מצער.
פרשיות האהבים של קירקה
אודיסיאוס ללא ספק היה אהבת חייה של קירקה, אך במיתולוגיה היוונית ניתן למצוא סיפורים אודות פרשיות אהבים רבות אחרות שהיו לה לפניו וגם אחריו.
פיקוס מלך אוסוניה
פרשיית החיזור האלימה של קירקה אחר המלך פיקוס שבו חשקה, הוא כנראה בין המפורסמים שבסיפורי אהבים אלו. הסיפור התרחש לפני שפגשה קירקה את אודיסיאוס, בהיותה בלתי-נשואה, עדיין לא אם לילדים, ופראית ביותר בהתנהגותה.
פיקוס, בן סטורנוס, היה מלך אוסוניה בלטיום. הוא היה חזק ויפה תואר, ונשוי לקננס, בתו של האל יאנוס. יום אחד יצא פיקוס לצוד חזירי בר, לבוש גלימה סגולה רכוסה בסיכת זהב. קירקה גם היא יצאה באותו יום לטבע כדי לאסוף עשבים, ראתה את המלך, וכל כך הוקסמה ממנו, ששמטה את כל העשבים מידיה. אך המלך רכב על סוסו כמה מהר, שהיא לא הספיקה לומר לו כי היא חושקת בו.
כדי ללכוד את תשומת לבו של פיקוס, זימנה קירקה דמות פנטום של חזיר בר, והובילה אותו למעבה היער. פיקוס ראה את החזיר והחל לרדוף אחריה עד שהגיעו לסבך עצים צפוף במיוחד. סוסו של המלך לא היה מסוגל לעבור בין העצים הסבוכים, ולכן המשיך פיקוס את המרדף ברגל, אל תוך היער העבה.
קירקה החלה לומר לחשים ותפילות, החשיכה את הירח, הסתירה את השמש מבעד לעננים, הביאה לאפילה גדולה, הוציאה אדים מן הארץ, ולמעשה גרמה למלך פיקום ללכת לאיבוד בין העצים הסבוכים והצפופים. כשעמד מבולבל ואבוד בתוך היער, התגלתה קירקה התגלתה לפניו והציעה לו את גופה.
אך פיקוס סירב להצעה ואמר לקירקה כי לבו שייך לאשתו. קירקה הפגועה כעסה מאוד, והודיעה לפיקוס כי אשתו לא תזכה לראות את בעלה חוזר מן הציד.
היא פנתה פעמיים למזרח ופעמיים למערב, לחשה כישוף שלוש פעמים, ונגעה שלוש פעמים במלך פיקוס בשרביטה. הוא ניסה להימלט מכשפיה המרושעים, ורץ מהר מאוד, אך קירקה היתה חזקה ממנו, ותוך כדי מנוסה הוא הפך לציפור סגולה (כמו הגלימה שלו) עם צוואר זהוב (כמו הסיכה שלו). בחמת זעמו, החל פיקוס לנקר בעצי האלון, וכך למעשה נברא הנקר (ציפור סגולה-זהובה המנקרת בגזעי העצים ביער).
משמר המלך של פיקוס חיפש אחריו אך לשווא. כשפגשו אנשיו את קירקה, הבינו שפגעה בו וניסו להרגה, אך קירקה התיזה עליהם רעל, וייללה תפילות להקטה. כשעשתה זאת, היער קיפץ, האדמה נאנחה, אבנים שאגו, קולות נביחות כלבים נשמעו, נחשים החלו להתפתל על האדמה, ורוחות רפאים החלו לרחף מסביב. שומרי המלך עצרו בתדהמה, וקירקה נגעה בכל אחד מהם בשרביטה והפכה אותו לחיה. כשירד הערב, השקיפה אשתו של פיקוס למרחק, והבחינה כי בעלה אינו חוזר הביתה…
אל הים גלאוקוס
פרשיית אהבים נוספת של קירקה שכפי הנראה קדמה לאודיסיאוס היא פרשיית המשולש הרומנטי של קירקה עם אל הים גלאוקוס וסקילה בת הנהר קרטאיס.
גלאוקוס התאהב בסקילה, שדחתה את חיזוריו. פגוע ונסער, הוא פנה אל קירקה בבקשה שתקרח לו שיקוי קסם, כדי שסקילה תאהב אותו בחזרה.
אך קירקה התאהבה בגלאוקוס בעצמה, וסירבה לסייע לו מבחינה מאגית. היא אמרה לו שעדיף לו להישאר עימה, וכך לאהוב מישהי שמוכנה להיענות לחיזוריו מרצונה הטוב.
תשובתו הבלתי רגישה של גלאוקוס היתה שקודם יצמחו עלים ירוקים במעמקי הים, או אצות על הגבעות לפני שהוא יחליף את אהבתו לסקילה באהבה לאחרת. קירקה כמובן נפגעה מן הדברים, אך כיוון שלא רצתה לפגוע בגלאוקוס שאהבה, החליטה לנקום בסקילה במקום זאת.
היא הגיעה אל מפרצון קטן בים שבו נהגה סקילה לרחוץ ושפכה למים צמחים, שיקויים ושורשים תוך כדי לחישת מחרוזות קסמים בשלישית ובתשיעית. למעשה, היא הרעילה את המים. כשסקילה נכנסה למים, רגליה הפכו לכלבים, והיא הפכה לסוג של מפלצת.
זמן רב לאחר מכן, כשקירקה היתה כבר נשואה לאודיסאוס, נקמה בה סקילה על ידי כך שהרגה באנשיו של בעלה בים.
קלכוס מלך דאוניה
קלכוס מדאוניה (אזור פוג’ה של היום באיטליה) התאהב בקירקה בעודה נשואה לאודיסאוס. הוא הבטיח לתת לה את מלכותו ורוב פיתויים אם רק תיענה לו, אך קירקה המאוהבת והנאמנה לבעלה אסרה על קלכוס לעגון באי שלה. למרות זאת, קלכוס המאוהב לא הפסיק להטריד את קירקה, ולבקש את קרבתה. לבסוף היא החליטה ללמד אותו לקח, הזמינה אותו לאי, וערכה לפניו שולחן עמוס כל טוב, שלמעשה היה מורעל בשיקויי הקסם שלה. כשקלכוס אכל מן המוגש לו, הוא הפך לחזיר (בדומה לאנשיו של אודיסיאוס) והיא נעלה אותו בדיר. לאחר זמן מה נחת צבא דאוניה באי של קירקה כדי לחפש אחר מלכם האבוד. קירקה שחררה את קלכוס מן הדיר ומן הקסם, אך הזהירה אותו לבל יעז להתקרב שוב לאי שלה, בין אם לחזר אחריה, או לכל מטרה אחרת.
האל פוסידון
מספר מקורות גורסים כי פרשיית אהבים של קירקה עם אל הים האולימפי פוסידון הביאה להולדתו של פאונוס, אל היער והשדות ועדרי הבקר והצאן, שהיה אלוהות חייתית בדמות חצי אדם וחצי איל-כבשים עם קרניים. על פי אותם מקורות פאונוס למד את סודות הכישוף הפראיים מאימו קירקה.
קירקה ואחייניתה מדיאה
ביצירה ארגונאוטיקה מככבת מדיאה, בת אחיה של קירקה, נסיכת קולכיס. בסיפור, מתאהבת מדיאה ביאסון שגונב את גיזת הזהב מאביה המלך, ובורחת מהבית כדי להינשא לו. אגב כך היא רוצחת את אחיה אבסירטוס, מבתרת את גופתו ומפזרת את איבריו ברחבי האי, על מנת לעכב את אביה הדולק אחריה על ידי כך שייאלץ לעצור ולאסוף את חלקי בנו הכרותים.
בלילה חולמת קירקה חלום נוראי. בחלומה, נהרות של דם שוצפים בכל חדרי ביתה. הרצפות מוצפות דם, ומן הקירות מנטף דם, מן הקירות מנטף דם, ואש משתוללת ומכלה את כל שיקויי הקסם. בחלום אוספת קירקה דם רצח בשתי ידיה, ומשתמש בו כדי לכבות את הדליקה.
בבוקר התעוררה קירקה מן הסיוט, ויצאה אל הים להיטהר במי מלח מן הזוועה. הארגונאוטים, מלווים במדיאה כלתו החדשה של מנהיגם הגיעו לאי בדיוק כשרחצה קירקה בים, והם מצאו אותה שם טובלת את בגדיה ואת שיערה הארוך בים, כשיצורים משונים חצי אדם חצי חיות סובבים אותה.
לאחר הטהרה, הזמינה קירקה את הארגונאוטים לביתה, אך יאסון הורה להם להישאר מאחור. רק הוא ומדיאה הצטרפו לקירקה.
קירקה הציעה לזוג כסאות מפוארים, אך הם בחרו לשבת על הרצפה ליד האח המבוערת בראש מורכן ובעיניים מושפלות, ולידה הניחו את החרב ששימשה לרצח אבסירטוס.
ההתיישבות ברצפת האח, בתרבות היוונית, היתה מעשה של בקשת מקלט. קירקה הבינה שיאסון ומדיאה הם הרוצחים שראתה בחלומה, וכי הם מבקשים ממנה לסייע להם להיטהר מן הפשע שביצעו, ולהפיס את האלים האוסרים על רצח, ובראשם זאוס מלך האלים, והאריניות, בנות הנקם.
ברגע שהתיישבו על רצפת האח בביתה, לא היתה לקירקה ברירה, אלא לסייע להם בקבלת מחילה ומקלט. ללא מילים היא החלה בביצועם של מספר טקסים של טהרה מאגית. היא לקחה חזירון יונק שעטיני אמו מלאים חלב, ושיספה את גרונו, כך שדמו נטף על ידיהם של זוג הרוצחים. לאחר מכן אמרה תפילות לאל זאוס, נסכה לו נסך, וביקשה ממשרתותיה הנאידות שיטאטאו את הבית ויוציאו את כל האבק החוצה. בעוד נימפות המים עסוקות בטיהור פיזי של הבית, קירקה המשיכה בטהרה הרוחנית: עוד תפילות לזאוס, ועוד מנחות של רקיקים שאפתה בתוך האח.
לאחר שתמו כל טקסי הטהרה, הושיבה קירקה את הרוצחים על כסאות, וביקשה מהם לספר לה את סיפורם. הדברים היו קשים לקירקה לשמיעה, והעלו בה חזיונות מן החלום הנורא שחלמה בלילה. כשתם הסיפור, היא נזפה קשות באחייניתה מדיאה, והוכיחה אותה על מעשיה. היא אמרה לה וליאסון כי למרות טקסי הטהרה שעשויים להציל אותם מזעם האלוהים, ולמרות שקירקה מחויבת לתת להם מקלט ולא לנקום את דמו של אבסירטוס, הרי שמעשיהם מבישים ובלתי נסלחים, והיא אינה מוכנה שישהו בביתה, אלא מבקשת שיעזבו את האי.
חילופי דברים אלו מדגימים את המוסר של קירקה, השואב מן הטאבו היווני על רצח בכלל, ועל רצח של בן משפחה בפרט. מסיפורים אחרים אודותיה אנו למדים כי קירקה לא בחלה באמצעים יומיומיים ומאגיים כאחד כדי להשיג את מטרותיה, גם ובעיקר אם זה בא על חשבון האחר. אבל רצח במשפחה, מסתבר, הוא קו אדום מבחינתה.
אם כל המכשפות בהיסטוריה המערבית
משפע הסיפורים והתיאורים של דמותה, ניתן ללמוד כי קירקה היא למעשה המכשפה הקדומה ביותר בהיסטוריה של תרבות המערב, ובין החזקות והמפורסמות שבין כל המכשפות המיתולוגיות.
בכתבים הקלאסיים היא מתוארת כמייסדת של תחום המאגיה והכישוף, כולל שימוש בכל האלמנטים של המאגיה העממית המוכרים לנו היום: לחשים מחרוזות קסם, כישופים, תפילות, רקיחת שיקויים בקדירות, עשבונאות, וכדומה.
מכשפה אנושית אך גם חצי אלה
באפיגרמות של הומרוס ניתן אפילו למצוא תפילה לקירקה, שהיתה אמנם בת-תמותה, אך נחשבה מעין דיימונה (התגלמות רוחנית) של תחום הקסם. המקור האלוהי שלה (נצר לטיטאנים), הקשר ההדוק שלה עם האלה הקטה, וכוחה המאגי העצום המתואר בסיפורים המיתולוגייה מן הסתם תרמו לכך.
הפילוסוף סטראבון (המאה ה-1 לפנה”ס) כותב כי במרכז איטליה יש הר בשם קירקיון, שם מתקיים פולחן של ממש למכשפה קירקה, וכן באיים הפזורים לחופי אטיקה.
גם הנואם הרומאי המפורסם קיקרו (המאה ה-1 לפנה”ס) מזכיר פולחן לקירקה במושבה ואף מציין כי הדבר טבעי ביותר, לאור היותה נצר לאלוהים.
טקסטים מאוחרים גורסים (ככל הנראה כרציונליזציה של הפולחן), כי קירקה החריבה את האי הספריון המפורסם שלה בכשפיה, ועברה לגור באיטליה, בהר פרומונטוריו דל קירקו, שנושא את שמה עד היום.
ביביליוגרפיה
Apollnius Rhodius, Argonautica
Cicero, De Natura Deorum
Diodorus Siculus, Library of History
Euripides, Medea
Hesiod, Theogony
Homer, Epigrams
Homer, The Odyssey
Lycophron, Alexandra
Ovid, Fasti
Ovid, Metamorphoses
Pausanias, Description of Greece
Propertius, Elegies
Seneca, Medea
Seneca, Oedipus
Valerius Flaccus, Argonautica
Virgil, Aeneid