William Adolphe Bouguereau , La Fileuse, 1873
טוויה ואריגה הן מלאכות-יד עתיקות יומין, אשר קשורות במישרין למיתוס, מאגיה ולכישוף. מאמר זה הוא מסע בעקבות הפלך, הכישור, הנול והבוכייר.
טוויה: מסיבים טבעיים לחוטים
טוויה היא אומנות מסורתית של פיתול וגלגול סיבים טבעיים (מן הצומח או מן החי) כדי שיהפכו לחוטי פשתן או צמר, המתאימים לאריגת בדים. במשך אלפי שנים נהגו בני אדם לטוות סיבים ביד, באמצעות כלים פשוטים של פלך (spindle) וכישור (distaff). הפלך והכישור הוחלפו בגלגל-טוויה בימי הביניים, ולאחר מכן הוחלף הגלגל באמצעים ממוכנים במאה ה-18, עם המהפכה התעשייתית.
חצאיות חוטים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות מתקופת האבן (לפני כ-20 אלף שנה) מעידות על כך שכבר בתקופות מוקדמות מאוד נהגו בני האדם לטוות סיבים לחוטים. לפני המצאת הפלך, נהגו בני אדם להשתמש בירך כדי לכרוך עליה חתיכות סיבים מפקעות של שיער חיות, צמר, או סיבי צמחים, כגון כותנה או פשתן. לאחר מכן הודקו הסיבים על אבן עגולה ופותלו סביב-סביב עד שהפכו לחוט.
מאוחר יותר הומצא הפלך. הפלך הוא מקל ישר באורך של כ-25 עד 30 ס”מ, שכורכים עליו את החוט לאחר הגלגול. הפלכים המוקדמים ביותר כללו חריץ בראש המקל, שלתוכו הכניסו את החוט. מאוחר יותר, החליף קרס עצם את החריץ. הטווה החזיקה ביד שמאל את סיבי הפשתן או הצמר הגולמיים שהודקו לקרס או לחריץ בראש הפלך, וביד ימין משכה פיסה מהסיבים, וסובבה את הפלך כלפי מטה, כך שהסביבים נכרכו סביב הפלך לאחר שפותלו וגולגלו.
ההתפתחות הבאה היתה הוספת כישור לפלך. מטרת הכישור היא להחזיק את הסיבים הגולמיים (צמר, פשתן) במקום הטווה, ולאפשר לה יד חופשייה, לצורך משיכת הסיבים. בצורתו הקדומה ביותר, כישור הוא מקל קצר, שבקצהו כורכים בצורה רופפת את הסיבים הגולמיים. את הקצה השני אוחזים ביד, תוחבים תחת בית השחי, או מכניסים לתוך החגורה.
“הלבשת הכישור” היא הפעולה של העמסת הסיבים הגולמיים על גבי הכישור. במקרה של פשתן, מכינים שכבות-שכבות של סיבים ואז מגלגלים את השכבות בעדינות על הכישור. מלמעלה קושרים סרט או חוט ומגלגלים אותו בצורה רופפת על הסיבים כדי שלא יזוזו ממקומם.
כיוון שיותר קל לסובב פלך שיש עליו סיבים גולמיים מאשר פלך ריק, התווספה לכישור בתקופות מאוחרות יותר משקולת-פלך בצורת דיסקה עם חור, עשויה עץ, אבן, חימר או מתכת. הפלך הורכב דרך חור המשקולת, כדי לייצב אותו, ולשפר את תנועת הסיבוב, הכורכת את הסיבים המגולגלים. משקולות פלך נכנסו לשימוש כבר בתקופה הנאוליתית.
השלב הבא בהתפתחות הטוויה היה המצאת גלגל הטוויה, בעצם פלך אשר מחובר אליו גלגל. העדויות הברורות ראשונות לגלגלי טוויה במקום פלכים נמצאו בבגדד (1237), סין (1270) ואירופה (1280). עם זאת, גלגל הטוויה החליף את הפלך באירופה בשימוש יומיומי רק בשיא ימי הביניים (סביבות המאה ה-15).
ישנם מספר סוגים של גלגלי טוויה. הגלגל הנפוץ ביותר באירופה היה גלגל סקסוני, שנקרא גם גלגל פשתן. גלגל זה, אשר טווים בו בישיבה, שימש לטווית צמר, פשתן, וכותנה. גלגל אחר אחר נקרא גלגל טוויה ענק, ומשמש לטווית צמר בעמידה.
בשנת 1533 אזרח ברונסוויק הוסיף דוושה לגלגל הטוויה הסקסוני, כך שהטווה תוכל להשתמש ברגל על מנת לסובב את הגלגל, ושתי ידיה תישארנה חופשיות לצורך עבודת הטוויה עצמה.
בגלגל טוויה סקסוני קצוות סיבי הפשתן נוטים לצאת מתוך החוט, אלא אם כן מרטיבים אותם. בדרך כלל לטווה היתה קערת מים כשטוותה פשתן. הטווה משתמשת ברגל לסובב את הכישור, וביד אחת כדי להרטיב את החוטים.
כמו בפלכים הידניים, גם על גלגלי-הטוויה נהגו להרכיב כישור. בדרך כלל הורכב הכישור ליד סליל החוטים, כדי להקל את הגישה אליו עבור הטווה בפלך.
גלגל הטוויה עבר מספר גלגולים מכניים מאז ימי הביניים המוקדמים. השלב הראשון במכניזציה שלו היה הרכבת הפלך בצורה אופקית (ולא אנכית, המאפשרת דקירה כמו באגדות…), כך שיהיה ניתן לסובב אותו באמצעות כבל המקיף גלגל גדול, שמסובבים ביד. גלגל טוויה גדול הוא דוגמא לכך. גלגל זה, אשר כאמור, טווים בו בעמידה, הגיע לאירופה כבר במאה ה-14, אך הפך נפוץ רק לאחר המכניזציה שלו בתקופת המהפכה התעשייתית, אשר היתה לה השפעה מכרעת על אומנות הטוויה.
טוויה: אומנות נשית
Katherine D M Bywater, The Girl at the Spinning Wheel, 1885
בימי הביניים למשפחות עניות לא היה כסף לקנות בדים ובגדים, ולכן היה עליהן לטוות חוטים בעצמן, לארוג בדים, ולתפור בגדים. כל הנערות והנשים הלא נשואות בילו את זמנן בטוויה (spinning) ומכאן גם המילה באנגלית המציינת רווקה שלא נישאה מעולם: spinster, על שום כך שכל חייה היא יושבת וטווה, ואין לה תחומי אחריות אחרים, כגון ניהול משק בית משלה, או גידול ילדים.
כיוון שהטוויה היא מלאכה נשית, המונח פלך באנגלית ארכאית, distaff מתייחס למשפחה מצד-האם. “צד הפלך” (distaff side) הוא בעצם אוסף כל קרובי המשפחה שיש לאדם מסוים, מצד אמו.
אריגה: מחוטים לבדים ואריגים
אריגה היא אומנות אשר בה לוקחים שני סלילי חוטים, ושוזרים אותם לכדי בד או אריג באמצעות נול, מכשיר שמחזיק את חוטי האורך מתוחים בזמן שממלאים אותם בחוטי רוחב. ראשית לוקחים קבוצה אחת של חוטים ונותנים אותם בסך, כלומר מותחים אותם לאורך הנול. חוטים אלו נקראים שתי. לאחר מכן, מעבירים דרך השתי חוטים לרוחב באמצעות סלילים ובוכייר. חוטים אלו נקראים ערב.
פיסת בד מן התקופה הפלאוליתית שנמצאה בפבלוב, מורביה עשויה להעיד על כך שבני האדם פיתחו את מלאכת האריגה כבר בתקופה מוקדמת זו. ממצאי טקסטיל משמעותיים יותר נמצאו בשוויץ, והם מן התקופה הנאוליתית, כ-5000 לפני הספירה. גם במצרים באותה תקפה נהגו לארוג פשתן. ממצאים ארכיאולוגיים ממצרים העתיקה (כיום במוזיאון פטרי) מתארים בית מלאכה לאריגה. משנת 3600 לפני הספירה.
ממצאים מממלכת שומר העתיקה מתארים את סדרת המלאכות הקשורה לטוויה ולאריגת בדים, שבוצעה על ידי שפחות. הן נהגו לרחוץ את סיבי הצמר הגולמיים במים, ובסבון עשוי מקליפות עצי מילה. לאחר מכן ייבשו את הסיבים, חבטו את הלכלוך במחבטים (כמו שחובטים שטיח), וסרקו את הצמר.
הצמר הסרוק עבר תהליכים נוספים. השפחות הלבינו אותו, וטוו ממנו חוטים בפלך ובכישור. לאחר שהחוטים היו מוכנים, ארגו אותו בנולים. כל שלוש שפחות עבדו על נול אחד. העבודה בנול כללה מתיחה של החוטים, ואריגתם שתי וערב לכדי בד. את הבד המוכן לקחו למבטשה, שם ניקו את האריג כדי להסיר משקעי שומן ולכלוך, ועיבו את הבד.
כמו הטוויה בפלך, גם האריגה בנול היתה מלאכה ביתית בעיקרה. עם זאת, דווקא האריגה התפתחה בימי הביניים לכדי אומנות, ובאירופה קמו מספר ערי טוויה גדולות שהתמחו באריגת שטיחים ובאריגת בדים מעודנים, למשל ברוז’ וגנט בפלנדריה. לגילדות האורגים בערים אלו היתה השפעה כלכלית ופוליטית רבה.
כבר בתנ”ך ניתן למצוא עדויות על שימוש נשי נרחב בפלך, בכישור ובנול האריגה. המפורסמת ביותר היא כמובן הטקסט אשת-חיל מספר משלי. בפרק ל”א פסוק י”ג מתואר כיצד אותה אישה מופלאה “דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ”, בפסוק י”ט: יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ”, ובפסוק כ”ב: ” מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ”.
בספר מלכים ב’, כ”ג, ז’ מתואר כיצד נותצו בתי-מלאכה, אשר בהן נהגו נשים לארוג בדים עבור פסלוני האשרה: “וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה”.
John Collier, Sleeping Beauty, 1921
טוויה ואריגה: אומנויות מאגיות
מלאכות הטוויה והאריגה מופיעות כמוטיב חוזר במיתולוגיות רבות, והן קשורות קשר בל-יינתק לקסם טבעי, מאגיה עממית, ואלוהות נשית. קשר הדוק זה, בין טוויה לבין נשיות ומאגיה נשית מודגם במעשייה המפורסמת “היפהפייה הנרדמת”.
נסיכה מקוללת ביום היוולדה, שביום הולדתה החמישה-עשר תדקור את אצבעה בפלך, ותירדם למשך 100 שנים. אביה המלך אוסר על שימוש בפלך בכל רחבי הממלכה, אך זקנה אחת, בחדר נשכח אחד, בצריח מרוחק בטירה, לא שומעת על הגזירה, וממשיכה לטוות, כפי שעשתה על חייה.
ביום הולדתה החמישה-עשר מטיילת הנסיכה בטירה, מוצאת את החדר הנידח בצריח, ומוקסמת כל כך מעבודתה של הזקנה, שהיא מושיטה את ידה אל הכלי, נדקרת באצבעה, ומיד נופלת עליה תנומה מאגית. יחד איתה נמה גם כל הממלכה למשך 100 שנים, עד שנסיך מגיע ומעיר את הנסיכה בנשיקה.
הזקנה הטווה בפלך היא אישה בעלת ניסיון חיים, אשר יודעת את כל סודות הנשים: סודות טוויה, סודות כישוף, וסודות התשוקה. הדקירה בפלך מסמלת התבגרות מינית, שעל פי אמות המידה והמוסר, יש לכבוש אותה (להירדם למשך 100 שנה, ולחדול לחוש את התשוקה לחיים) עד הנישואין (בואו של הנסיך).
כמו הטוויה, גם אריגה נחשבת לאומנות מאגית ברוב תרבויות העולם. אחת המכשפות המפורסמות בהיסטוריה, קירקה גבירת החיות, נהגה לרקום קסם באמצעות הנול. באודיסיאה מתואר, כי קירקה מתגוררת בארמון בלב יער עבות. מסביב לבית רובצים אריות וזאבים כמו היו כלבלבים הסרים למרותה של קירקה, והיא יושבת בשלווה בביתה, ואורגת בנול.
הנשים הקוסמות והמכשפות באמצעות פלך ונול נשענות על מסורת ארוכה של אלות טוויה, אשר היה ביכולתן לשנות את העולם באמצעות מלאכות יומיומיות אלו.
בתרבויות העולם העתיק היו מספר אלות גדולות שהיו אלוהויות טוויה ואריגה. ביניהן הולדה וברכטה הגרמאניות, פריג והנורנות הנורדיות, ניית המצרית, וכן אתנה והמוירה היווניות. בנוסף לסיפורים מיתולוגיים, הפלך והכישור, כמו גם נול האריגה והבוכייר, מופיעים כמוטיב חוזר באגדות עם, מעשיות, סאגות, ואנקדוטות היסטוריות, אשר מאגיה ופוליתיאזם מהדהדים בעלילותיהן.
William Holman Hunt, The Lady of Shalott, 1905
ניית: לברוא את העולם על נול-האריגה
במיתולוגיה המצרית, ניית (Neith) היא אחת האלות הקדומות ביותר בפנתאון, פטרונית העיר סאיס (זאו), שעדויות על פולחנה מצויות כבר מתקופת השושלת הראשונה. במקורה, נחשבה ניית לאלה שבראה את העולם. סמלה של ניית, וחלק מן ההירוגליף שלה דומים לנול אריגה, ובתקופות מאוחרות יותר היא הפכה לאלה של מלאכת האריגה.
תפקידה של ניית כבוראת עולם השתנה מאלת בריאה שיצרה את העולם ואת שאר האלים מתוך המים, לאלה שיצרה את כל העולם ואת כל היצורים החיים בו כמרבד על נול אריגתה.
באמנות ניית מופיעה כאשה עם בוכייר על ראשה. בידיה היא מחזיקה חץ וקשת. בתיאורים אחרים יש לה ראש לביאה, או שהיא מופיעה בדמות פרה או בדמות נחש, תיאורים גרפיים נפוצים של אלות במזרח התיכון הקדום.
כאלה של אריגה ואומנויות בית, נחשבה ניית למגינת הנשים, ובייחוד הנשים הנשואות. השם ניית’ היה נפוץ בקרב נשים פרעוניות, אשר נקראו על שם האלה. המצרים האמינו כי מדי יום, אורגת ניית את העולם ואת כל המתרחש בו, על גבי הנול.
ארכנה ופילומלה: לארוג את האמת
ניית המצרית אורגת את המציאות האמיתית בעולם מדי יום, אך במיתולוגיה היוונית היתה האריגה דרך להביע את סוג של אמת, אשר אסור, או לא ניתן, להביעה במילים. שתי אורגות מפורסמות, אשר הביעו אמיתות קשות וכואבות באמצעות אריגה, הן ארכנה ופילומלה.
מיתוס ארכנה הוא אחד המיתוסים המפורסמים ביותר הקשורים לאתנה, אלת המלחמה והאומנויות היוונית, אשר נחשבת לפטרונית הטוויה והאריגה.
מיתוס זה הוא למעשה מיתוס רומי מאוחר, שהתווסף למיתולוגיה היוונית ולא מופיע על הכדים הקלאסיים של יוון העתיקה. סיפור ארכנה מסופר במטמורפוזות של אובידיוס ומוזכר גם בכתבי וירגיליוס, שם האלה מופיעה כמינרווה, המקבילה הרומאית לאתנה.
המיתוס מספר על נערה בשם ארכנה (=עכביש, αράχνη), בת צובע-בדים בארגמן כנעני מממלכת הלודים (לידיה, באסיה הקטנה). ארכנה נהגה להתפאר בפני הכל כי מיומנויותיה באריגה עולות על אלו של האלה מינרווה בכבודה ובעצמה. האלה כעסה על חטא ההיבריס של ארכנה, הופיעה בפניה בדמות זקנה וביקשה ממנה לחזור בה מדבריה ולהביע חרטה. אך ארכנה צחקה בפני הזקנה והציעה תחרות אריגה בינה לבין האלה כדי להוכיח את דבריה. באותו רגע התגלתה הזקנה בפני ארכנה בדמות מינרווה, והתחרות בין הנערה האורגת לבין האלה החלה.
John William Waterhouse, I Am Half Sick of Shadows Said the Lady of Shalott, 1916
במהלך התחרות, מינרווה ארגה את סיפור נצחונה על פוסידון, המתאר כיצד זכתה בפטרונות על העיר אתונה. ארכנה, לעומת זאת, ארגה 21 תמונות מיתולוגיות. כל אחת תיארה סיפור שבו אחד האלים ביצע מעשה בגידה (זאוס ולדה, זאוס ואירופה, זאוס והדנאידות, ועוד). למעשה, השתמשה ארכנה בנול כדי להביע את דעתה על האלים היווניים, ועל חולשותיהם.
האלה כעסה על חוצפת הנושא שבו בחרה הנערה, וגם על אריגתה הנאה, ולכן השחיתה את המרבד, שברה את הנול, היכתה את הנערה עם הבוכייר כך שדם שתת מלחייה, ולבסוף הפכה את ארכנה לעכביש, העכביש הראשון בהיסטוריה. בגרסאות אחרות, כששברה אתנה את הנול, ארכנה התאבדה מייאוש, ומינרווה ריחמה עליה והפכה אותה לעכביש.
סיפור אחר בו אורגת משתמשת בנול כדי להביע את עצמה הוא טרגדיית פילומלה, אחד הסיפורים המזוויעים ביותר מן הקלאסיקה היוונית.
פילומלה היתה נערה שנאנסה על ידי תראוס, בעלה של אחותה פרוקנה. לאחר האונס תראוס עקר את לשונה של פילומלה, כדי שלא תוכל לספר מה אירע לה. באילמותה, הנול הפך לקולה של פילומלה, ובאמצעותו היא ארגה את כל קורותיה.
כשראתה פרוקנה את התמונות המזעזעות על הגלימה שארגה אחותה, הבינה מה קרה, ובחרון-אפה, הרגה את בנה, בישלה את ראשו והגישה את הבשר לבעלה תראוס, אשר אכל אותו לתיאבון, מבלי לדעת שהוא אוכל את ילדו-שלו.
כשהבין מה אכל, ניסה תראוס הזועם להרוג את האחיות פרוקנה ופילומלה, אך בסופו של דבר האלים הפכו את כל בני המשפחה לציפורים.
המיתולוגיה היוונית משופעת בסיפורי אריגה קסומה. בין האורגות בנול המפורסמות ביותר ניתן למצוא את קירקה, קליפסו, פנלופה אשת אודיסאוס, והלנה היפה מטרויה.
אריגה: נקודת השקה בין מיתוס ומציאות
בעוד ארכנה ופילומלה ארגו את האמת במרבדיהן, סיפורים אחרים מדגימים דווקא כיצד אריגה היא דרך להיכנס אל עולם הפלא והאגדה, ולחיות באזור הדמדומים, בין מיתוס לבין מציאות. סיפור אחד כזה הוא סיפורה של הגבירה איליין הלבנה, בת-אסטולט.
איליין בת-אסטולט, הגבירה משאלוט, היא דמות באגדה הארתורית. גרסאות של סיפורה מופיעות בספר המפורסם Le Morte d’Arthur של תומאס מאלורי, אך העיבוד המפורסם והידוע ביותר הוא הפואמה של אלפרד לורד טניסון, הגבירה משאלוט (The Lady of Shalott).
הגבירה משאלוט יושבת בחדרה, בצריח טירה המשקיף על קמלוט, ואורגת מרבד מופלא. היא יושבת מול מראה, המשקפת את המתרחש מבעד לחלון, ולעולם אינה מביטה ישירות דרך החלון עצמו. היא אינה רואה את השדות, אינה משקיפה על האנשים, אינה שומעת את הרוח, ואינה מתעייננת בעולם הסובב אותה.
כל מעייניה של הגבירה משאלוט נתונים למרבד אשר היא אורגת, ולמציאות המיתית שהיא בוראת באמצעות התמונות הארוגות. למעשה, היא חיה בתוך המרבד, ולא בעולם.
לעיתים היא שומעת בחצי אוזן תהלוכת לוויה, או זוג אוהבים לאור-ירח, ואז היא ממלמלת כי “קצת נמאס לה מן הצללים”, כלומר קצת נמאס לה לחיות בתוך מיתוס, ולא במציאות.
יום אחד שומעת איליין היפה אביר המזמזם לעצמו, ורואה דרך המראה את דמותו של לנסלוט המשתקפת אליה. איליין מיד מתאהבת בו ואז מתעופפים חוטי האריגה שלה ונפרמים, המראה למולה נסדקת ונשברת, וחייה המאגיים והמיתיים מתנפצים.
המעבר ממיתוס למציאות אינו מיטיב עם הגבירה משאלוט. לבו של לנסלוט, כידוע, היה נתון לגווינביר, אשתו של המלך ארתור. כיוון שלא יכול היה להשיב לה אהבה, ובעצם לא ידע על קיומה, נשבר לבה של איליין, אשר בסופו של דבר מתה מצער על אהבתה הבלתי-ממומשת.
John Strudwick , A Golden Thread (The Moirae), 1885
המוירה: בנות הגורל הטוות בפלך
בעוד האריגה בנול מסמלת את הקשר בין המאגי והמיתי לבין היומיומי והמציאותי, הרי שמלאכת הטוויה קשורה קשר בל-יינתק לגורל האדם. את הקשר הזה בין טוויה בפלך לבין גורל, ניתן למצוא אצל בנות-הגורל היווניות, המוירה (Μοῖραι).
פירוש השם מוירה ביוונית (μοῖρα) הוא חלק, והמוירה הן המחלקות, הנותנות לכל אדם את מנת חלקו בגורל האנושי. הן היו שלוש אלות טוות, עטויות גלימות לבנות, בנותיה של האלה ניקס (=לילה, Nyx), ואחיות בנות-הנקם הנוראיות, האריניות.
המוירה מסמלות את הגורל האנושי שאין להתחמק ממנו. כל אדם מקבל את מנת חלקו בעולם מהן, והן המחלקות, טוות את החוט, מודדות אותו, וגוזרות על פי מידה. המוירה למעשה עוקבות אחר כל אדם ואדם מרגע לידתו, ועל פי מעשיו, ועצות האלים באשר למעשיו, הן מעצבות את חייו.
ביוון העתיקה היו שלוש בנות-גורל: קלותו (Κλωθώ, הטווה) הטווה את חוט החיים בפלך ובכישור, ומחזיקה בידה מגילה; לכזיס (Λάχεσις, המגרילה), מודדת את החוט באמצעות אמת-מדידה, המורה כלפי קבוצות הכוכבים בשמים; ואטרופוס (Ἄτροπος, איסה, שלא ניתן להזיזה ממקומה), אשר חותכת את החוט במספריים, וקובעת מתי, וכיצד ימות כל אדם. מלבד המספריים היו לאטרופוס מגילה, לוח שעווה, שעון שמש, ומאזניים. לעיתים המוירה תוארו עם מטות או שרביטים, ולעיתים אפילו עם כתרים לראשן.
המוירה הן אלות קרות, נטולות-רגש וחסרות רחמים. הן תוארו באמנות הקלאסית בדמות זקנות בלות, צולעות, חמורות-סבר, קפדניות, קשות וקשוחות.
ככל הנראה מקורן של המוירה היה כאלות לידה ורק מאוחר יותר הפכו לנציגות של הגורל. כוחן באתונה היה גדול, ופולחנן היה נפוץ. כלות באתונה גזרו קצוות שיער כמתנה למוירה, ונשים באופן כללי נהגו להישבע בשם המוירה.
על פי פרשנויות מודרניות, הטווה הזקנה במעשיות אירופיות (למשל בסיפור היפהפייה הנרדמת, או במעשייה של שלושת הטוות) היא הד לבת-גורל זקנה ומאיימת.
הנורנות: הצד האפל של הפלך
אלות גורל הטוות בפלך היו ידועות גם בחלקים אחרים של העולם המערבי.
במיתולוגיה הנורדית (ענף של המיתולוגיה הגרמאנית), הנורנות (nornir) היו אלות ווירד (wyrd, urðr, גורל). פירוש המילה ווירד בנורדית עתיקה: מה שהיה, מה שהנו, ומה שיהיה, והנורנות הן אלו אשר קובעות את כל אלו, וטוות את גורלם של בני האדם. מקור השם נורן (norn) הוא ככל הנראה לשזור, כיוון שהן שוזרות את חוט החיים במהלך הטוויה.
בסאגת נורנה-גסט, מגיעות הנורנות לבית הגיבור נורנה-גסט ביום היוולדו בדמות וולוות (Völvas). הוולוות היו נשים שעסקו בריפוי, מאגיה עממית ((seiðr והגדת עתידות, ושימשו כמיילדות ומינקות בחברות סקנדינביות קדם נוצריות (איסלנד, דנמרק, נורבגיה, שוודיה).
Johannes Gehrts, Die Nornen, 1889
כיוון שהסקנדינבים האמינו שהנורנות שולטות בגורל בני האדם באמצעות טוויה, ניתן לשער כי האמינו שניתן לשלוט בגורל באמצעות אותה מלאכה עצמה. ואכן, הכישוף העממי בסקנדינביה היה קשור בעבותות לאומנויות הטוויה והאריגה. תיאוריה אחת לגבי מקור המילה seiðr היא חוט טווי בפלך, ועל פי תיאוריה זו, עיסוק במאגיה הוא עיסוק בחוטים רוחניים.
על פי האמונה העממית בסקנדינביה, נול האריגה מאפשר קשירה ופרימה מאגית. אם האורגת משחררת קשר, היא תוכל לשחרר את רגלו של גיבור שבוי. אם היא קושרת קשר, היא תמנע מן האויב לנוע בדרכו. בעוד גברים מן הצפון נלחמו פיזית בקרב, הנשים ניהלו מלחמה מאגית ורוחנית בבית. לא פלא אם כן, שבחפירות ארכיאולוגיות נמצאו כלי נשק וכלי טוויה ואריגה קבורים ביחד.
ביצירה באוולף הנשים נקראות “טוות שלום”. הוולוות, קבעו מתי הוא הזמן הטוב ביותר לצאת למלחמה והן עשו זאת באמצעים מאגיים. זו ככל הנראה הסיבה שהרלד כחול-השן שנלחם בקיסר הרומי הקדוש החזיק וולווה בטירה הויקיניגית פירקט בדנמרק.
לעומת הוולוות הטוות שלום, הולקיריות במיתולוגיה הנורדית תוארו כמחרחרות-מלחמה ומעודדות שפיכת דם באמצעות טוויה. שיר החנית, המופיע בסאגת ניאל, מתאר בפרוטרוט את הולקיריות, כנשים שאורגות בנול, ראשים כרותים הם המשקולות, חיצים הם בוכיירים, ומעי-אדם הוא חוט השתי. ובעודן טוות כך באמצעות איברים כרותים, הן שרות שיר מופלא, המהלל את הטבח.
פריג: טווה עננים בפלך
הנורנות לא היו האלות היחידות בארצות הצפון אשר קשורות לטוויה. למעשה, אלוהות הטוויה המרכזית בסקנדינביה היא פריג, אשתו של אודין, ראש הפנתיאון הסקנדינבי.
פריג, נחשבה לאלה של נשים נשואות, והיתה אחראית על מספר תחומים הקשורים לחייה של האשה הנשואה. היא סייעה, למשל, לנשים בלידתן, והצמח דְּבֵקָה אֲמִתִּית (ממשפחת הפואתיים, Galium Verum) ששימש כמאלחש בעת הלידה, נקרא בשם העממי “עשב פריג”. בנוסף לכך, היא היתה אלה של טוויה, מלאכה של נשים נשואות, אשר עושות לביתן, טוות בפלך, ואורגות בדים כדי לתפור בגדים.
במיתולוגיה הנורדית מתוארת פריג כגבירה יפהפייה היושבת בשמים, בקבוצת הכוכבים אוריון, וטווה עננים בפלך עטור אבני-חן. קבוצת כוכבים זו היתה ידועה בשם “גלגל הטוויה של פריג” או “פלך פריג”.
פריג, שיושבת בשמים וטווה עננים היא אחת מדמויות מיתולוגיות רבות אשר משתמשות במלאכת הטוויה לצורך עשיית קסמים. במעשיית האחים גרים רומפלשטילכן (עוץ לי גוץ לי), האישון מסייע לנסיכה לטוות זהב מקש. במעשייה פלך בוכייר ומחט, לחש קסם טווה חוט זהב, אורג מרבד מופלא, ותופר וילונות מעודנים.
טווית העננים של פריג, בנוסף להיות מעשה מאגי, מדגימה מוטיב מיתולוגי חשוב שקשור למלאכת הטוויה: האמונה כי טוויה בפלך משפיעה על מזג האוויר. מוטיב זה בא לידי ביטוי ביתר שאת בסיפורים אודות הולדה, אלת הטוויה והשלג הגרמאנית.
Ludwig Pietsch Frigg and Handmaiden, 1865
פראו הולה: סערות שלג וטוויה בפלך
במיתולוגיה הגרמאנית הולדה (פראו הולה) היא אלוהות חורף ושלג מחד, ואלוהות נישואין ועבודות-בית מאידך. על פי האמונה העממית, שלג יורד כאשר פראו הולה מנערת את כסתות מיטתה. הנוצות עפות מן הכריות והשמיכות, מתעופפות באוויר והופכות לפתותי-שלג.
במילים אחרות, כפי שפריג משתמשת במלאכת-הבית של הטוויה כדי לקבץ עננים בשמים, כך הולדה משתמשת במלאכת ניעור הכסתות כדי להוריד שלג בחורף.
כמו פריג, גם הולדה היא אלת טוויה, ועד היום השתמרו בחלקים הכפריים של גרמניה אמונות עממיות הקשורות למנהגים ולאיסורים שונים ומשונים על טוויה בפלך בתקופת החורף והשלג, ובמיוחד בתקופת תריסר הימים של חג המולד (אשר מקורם בתקופת תריסר הימים של יול, מהיפוך החורף ועד השנה החדשה).
באזור שווביה (באדן וירטמברג), למשל, יש לסיים את כל מלאכת הטוויה עד ערב חג המולד (24 בדצמבר) ואין להתחיל כל טוויה חדשה עד תום הלילה ה-12. לעומת זאת במחוז הורסלברג (תורינגן), מעמיסים את הפשתן על הפלכים בערב חג המולד, כיוון שאז מתחילה הולה להסתובב בבתים ולהעניק שנים טובות כמספר החוטים הטובים על הפלך. את כל טווית הברכה הזאת יש לסיים לפני הלילה ה-12. אם יישארו חוטים בלילה ה-12, פראו הולה תיתן שנים רעות כמספר החוטים על הפלך.
הפלך הוא מצפן, והחוט מורה דרך
האלה הולדה ידועה היום כפראו הולה, בעיקר בזכות מיתוסי חורף ומיתוסי טוויה עתיקים, אשר השתמרו בזכות האחים גרים, שרשמו אותם כמעשיות עממיות.
יאקוב גרים תיעד בספרו “המיתולוגיה הגרמנית” מספר רב של אמונות עממיות מכל רחבי גרמניה. על פי אחת מהן, רוכב על סוס שנתקל בדרכו באישה זקנה הטווה בפלך, חייב לסוב על עקבותיו ולהמשיך לרכב בנתיב שונה, אחרת ייפול עליו מזל רע. אמונה זו ככל הנראה קשורה לדמותה האפלה של פראו הולה, כמנהיגת הציד הפראי.
אך המעשייה המפורסמת ביותר הקשורה להולדה היא המעשייה אודות גולדמארי ופכמארי. בסיפור זה, נערה טובה אשר טווה בפלך בחריצות, ועוזרת לזולת, זוכה לעושר גדול מאת האלה, בעוד אחותה הרעה, המתעצלת לטוות, זוכה בסיר של זפת רותחת הנשפכת על ראשה.
מעשיית טוויה נוספת של האחים גרים: “פלך בוכייר ומחט” אינה מזכירה מפורשות את הולדה, אך קשורה אליה במישרין. במעשייה זו הופך לחש מאגי את פלך הטוויה, בוכייר האריגה ומחט התפירה לכלים קסומים.
במעשייה “פלך, בוכייר ומחט”, נכרך חוט זהב על פלך, אשר מרקד בכוחות עצמו מביתה של נערה ענייה, ועד למקום הימצאו של בן-המלך המחפש כלה. בן-המלך עוקב אחר חוט הזהב, מגיע לבקתת הנערה, ומתאהב בה. הפלך במעשייה זו משמש, למעשה, סוג של מצפן, והחוט הופך למורה דרך מאגי.
ניתן לומר כי גם במעשייה אודות גולדמארי ופכמארי, הפלך הוא סוג של מצפן ומורה דרך. הנערה החרוצה קופצת לתוך הבאר כדי לחפש את הפלך שנפל לתוכה. היא יוצאת למסע כדי לחפש אחר שורש קיומה הארצי בעולם, הפלך אשר מעניק לה פרנסה, ובמסעה היא מונחית על ידי הערכים של הפלך: חריצות, עבודה קשה, עזרה לזולת, ותרומה למשפחה.
לה רן פדאק: ערכי המשפחה של אמא אווזה
אותם ערכי עבודה ומשפחה של הפלך באים לידי ביטוי גם באמונות העממיות אודות לה רן פדאק (La Reine Pédauque), המלכה בעלת-רגל-האווז, דמות מיתית מן הפולקלור הצרפתי.
האגדות אודות לה רן פדאק (מן השפה האוקיטנית, pè d’auca, “רגל אווז”) נולדו באזור טולוז בתקופת ממלכת הויזיגותים (413-508). מקורה הוא ככל הנראה באלה ברכטה הדרום-גרמאנית (דרום גרמניה, אוסטריה, שוויץ, אלזס). ברכטה, או ברתה, היא אלת חורף, שלג וטוויה, הנחשבת לאחותה הדרומית של הולדה מצפון גרמניה. במיתולוגיה הגרמאנית תוארה ברתה כאלה בעלת רגל אווז, המעיד על יכולתה לשנות צורה.
לה רן פדאק היא מלכה מיתית, טובת-לב, אדוקה באמונתה וחרוצה מאוד. כל היום היא יושבת אצל גלגל-הטוויה, וטווה, עד כדי כך שרגלה האחת המונחת על הדוושה התעוותה, ופיתחה קרומים, כמו רגל של אווז.
במהלך השנים זוהתה לה רן פדאק המיתית עם מספר דמויות היסטוריות של מלכות אהובות או קדושות מפורסמות בצרפת. המפורסמת ביניהן היא ברתה הטווה (Berthe la fileuse), אשתו של רובר השני מלך צרפת מהמאה ה-10, אשר נקראה גם ברתה רגל-אווזה (Berthe pied d’oie). ברתה הטווה היתה בת קונרד מלך בורגון, ונכדה מצד-אימה של ברתה מלכת שווביה (חבל ארץ הידוע באמונותיו לגבי האלה ברכטה).
נשים מפורסמות אחרות אשר זוהו עם רן פדאק הן ברטרד או ברת’ דה לאון (720-783), מלכת הפרנקים, שנקראה בשם ברת’ בעלת הרגל הגדולה (Berthe au grand pied), וכן מלכת שבא, הקדושה נעמי, הקדושה אמיני, והקדושה איזברג.
במקרה של הקדושות, האמונה העממית-נוצרית גורסת, כי הן העדיפו לשבת אצל גלגל הטוויה ולטוות כל היום, כך שרגלן תתכער, איש לא יחזר אחריהן, והן תוכלנה להקדיש את חייהן לעבודות הבית ולעבודת האלוהים. דלתות של כנסיות רבות בצרפת כוללות גילופים של קדושות עם רגל אווזה.
מוטיב האישה המעוותת כתוצאה מטוויה מרובה בגלגל-הטוויה בא לידי ביטוי גם במעשיית האחים גרים “שלוש הטוות בפלך”.
מעשייה זו מספרת על נערה שנישאה לבן המלך, ובטירת המלכות הוטל עליה לטוות שלוש ערימות פשתן ענקמוניות במשך שלושה לילות. כיוון שלא ידעה לטוות, זכתה הנערה לביקור של שלוש נשים זקנות, המציעות לעזור לה במלאכת הטוויה. לאחת יש שפה תחתונה גדולה ומשורבבת, לשנית יש רגל גדולה עם קרומים, ולשלישית בוהן שטוחה ורחבה.
כל התיאורים הללו עולים בקנה אחד לא רק עם עיוותים פיזיולוגים היסטוריים שניתן למצוא אצל טוות בגלגל, אלא גם עם התיאורים של המלכה האווזה באגדות.
ביבליוגרפיה
קרויס פרויפסור ד”ר שמואל, קדמוניות התלמוד, כרך שני, חלק שני
ספר מלכים ב’, כ”ג, ז
ספר משלי, פרק ל”א
Aeschylus, Eumenides, 458 B.C.
Elwes Thomas, Katherine. The Real Personages of Mother Goose, 1930
Gebrüder Grimm, Die drei Spinnerinnen
Gebrüder Grimm, Dornröschen
Gebrüder Grimm, Rumpelstilzchen
Gebrüder Grimm, Spindel, Weberschiffchen und Nadel
Graves, Robert. The Greek Myths: Complete Edition, Penguin 1993.
Grimm, Jakob. Deutsche Mythologie, 1835
Harrison, Jane Ellen. Prolegomena to the Study of Greek Religion, 1903
Hesiod, Theogony
Homer, The Iliad
Homer, The Odyssey
Perrault, Charles. Histoires ou Contes du temps passé, 1697.
Jean d’Arras, Les Évangiles des Quenouilles, 1480
Salies, Pierre. La Reine Pédauque. Archistra, 1997
Smith, C. Wayne & Cotheren, Joe Tom. Cotton. John Wiley & Sons, 1999
Sturlson, Snorri. The Prose Edda.
Tennyson, Alfred Lord. The Lady of Shalott. 1833
The Story of Burnt Njal (Njal’s Saga), 13th Century
Ovid, Metamorphoses
Virgil, Georgics, 29 B.C.