Herbert James Draper, The Pearls of Aphrodite, 19th Century
התפיסה הרווחת של האלה אפרודיטה בדת היוונית העתיקה נוטה להדגיש את ייצוגיה כאלה של תשוקה, שחרור מיני, ושמחת חיים שלעיתים אפילו גובלת בקלות דעת. אולם בספרטה, עיר־המדינה היוונית המפורסמת במשמעת צבאית ובערכים נוקשים, קיבלה אפרודיטה דמות אחרת לחלוטין: לא אלה חופשית ומסעירה, אלא אלה כבולה.
אפרודיטה, אחת מתריסר האלים האולימפיים, הייתה אלוהות חשובה, מרכזית ואהובה ביוון העתיקה. אף אדם ביוון העתיקה לא יכול היה להתכחש לה, אפילו לא מנהיגי העיר ספרטה, שהתנגדו לכל הערכים והרעיונות הקשורים אליה.
היסטוריה אפרודיטאית עקובה מדם בספרטה
היוונים תושבי ספרטה קיימו פולחן לאפרודיטה שונה בתכלית מן האפרודיטה המוכרת בשאר חלקי יוון. סיפורה של אפרודיטה הספרטנית, שזור בסיפור חייו של טינדראוס, מלך ספרטה המיתולוגי, המוזכר בעלילות הידועות של הומרוס, האיליאדה והאודיסיאה.
על פי המיתולוגיה היוונית, לטינדראוס מלך ספרטה היו שתי בנות, הלנה וקליטמנסטרה.
הלנה, בתו הראשונה של טינדראוס, נחשבה לאישה היפה ביותר ביוון כולה. יום אחד אריס, אלת הסכסוכים, זרק תפוח זהב הממוען “ליפה ביותר” בין האלות הרה, אתנה ואפרודיטה. שלושתן רבו מי ראויה לקבלו, ובסופו של דבר החליטו שפריס, נסיך טרויה, יכריע ביניהן. הרה הבטיחה לו עוצמה פוליטית, אתנה הבטיחה לו ניצחון במלחמות, ואפרודיטה הבטיחה לו את האישה היפה ביותר בעולם, הלנה, אישה נשואה. גרסאות מסוימות של הסיפור גורסות כי אפרודיטה גרמה להלנה להתאהב בפריס, ואחרות טוענות כי אפרודיטה במו ידיה חטפה את הלנה מבית בעלה והביאה אותה לפריס. חטיפתה, בכל מקרה, הציתה מלחמה עקובה מדם, מלחמת טרויה המפורסמת.
גם גורלה של בתו השנייה של טינדראוס, קליטמנסטרה, היה קשה. אגממנון, בעלה של קליטמנסטרה, היה אחיו של מנלאוס, בעלה של הלנה. הוא יצא למלחמה כדי להחזיר את הלנה הביתה, ונעדר לשנים רבות. בטרם יציאתו למלחמה הוא הקריב את בתם המשותפת איפיגניה לאלה ארטמיס. קליטמנסטרה התנגדה לקרבן האדם הזה ושנאה את אגממנון על כך. היא לא המתינה לו שישוב מן המלחמה, אלא מצאה לה מאהב, אגיסתוס וחיה עמו. כששב אגממנון הביתה, קליטמנסטרה רצחה אותו ואת הפילגש שהביא עמו, הנביאה קסנדרה.
מלך ספרטה כובל את האלה אפרודיטה
טינדראוס מלך ספרטה ראה ברצף האירועים הטראגיים הללו שאירעו לבנותיו תוצאה של כוחה האלוהי הבלתי מרוסן של האלה אפרודיטה. לכן, כדי להבטיח כי נשות ספרטה יהיו נאמנות וצנועות, בניגוד לבנותיו שלו, ולא יגררו את הפוליס לאסונות, הוא קיבע את האלה עצמה בדמות כבולה ורעולת פנים.
Paris Bordone, Venus and Mars with Cupid, 1559-60
אפרודיטה מורפו: אלה מרוסנת
הגאוגרף פאוסניאס, מתאר בהשתאות מהולה בביקורת את המקדש לאפרודיטה בעיר ספרטה, שהיה בניין משונה בעל שתי קומות.
קומתו הראשונה של המקדש בספרטה הוקדשה לאלה אפרודיטה אמבולוגרה, מעכבת הזיקנה אבל בקומה השנייה הייתה אפרודיטה אחרת, זרה לעצם הרעיון האלוהי של אפרודיטה.
לפי פאוסניאס, ראשו ופניו של פסל האלה בקומה השנייה של המקדש בספרטה היו מכוסים ברעלה, וכפות רגליו כבולות בשלשלאות. הפסל ביטא מצד אחד את הכרתו של מלך ספרטה בכוחה האלוהי של אפרודיטה, ומצד שני את רתיעתו מכל הרעיונות והערכים שהיא מייצגת. הרעלה והשלשלאות שהוסיף לצלמית הביעו את הסתייגותו מחופש מיני, ואת אמונתו שמדובר בכוח שיש לרסן ולהגביל לטובת יציבות המשפחה והחברה הספרטנית.
אלה זו נקראה “אפרודיטה מורפו”, כלומר אפרודיטה שעברה שינוי צורה. השלטון הספרטני עיצב את אפרודיטה: ערבב אותה עם ערכים זרים למקורותיה, לש אותה, וגיבש מחדש לכדי אלוהות שמתאימה לו מבחינה פוליטית וחברתית.
לא האפרודיטה של ערי המדינה האחרות ביוון
אפרודיטה מרוסנת, מעוצבת על ידי השלטון, רעולת פנים ונתונה בשלשלאות היא רעיון מטלטל ומתריס, כאשר משווים אותו להתגלמויות הנפוצות יותר של האלה בחלקים אחרים של יוון העתיקה.
באתונה אפרודיטה נתפסה גם ככוח חברתי וציבורי (פנדמוס), וגם ככוח רוחני ונעלה (אורניה). בקורינתוס וקיפרוס היא הייתה אלת פוריות וטבע, אלה של התחדשות ולידה מחדש (אנדיומנה) וגם אלה של חופש מיני פראי, עם השפעות פניקיות של עשתרת. רק בספרטה היא הייתה אלוהות של ההיפך המוחלט :סמל של משמעת ולא חופש, נאמנות במקום שחרור מיני, צניעות במקום תשוקה.
לא פלא שפאוסינאס מאמין שכבליה של אפרודיטה מורפו אמורים לסמל את הנאמנות של נשות ספרטה הנשואות בלבד, ומציין בביטול: “הגרסה האחרת, שלפיה טינדראוס העניש את האלה בכבלים משום שסבר שמאפרודיטה בא הביזיון של בנותיו – אינני מוכן לקבל אפילו לרגע. שהרי יהיה זה בוודאי טיפשי לגמרי לצפות להעניש את האלה על־ידי יצירת דמות מעץ ארז ולקרוא לה אפרודיטה”.
אפרודיטה אריאה: חופש לנשים? רק במלחמה
אם נשים ספרטניות ביקשו לעצמן חופש, הן היו יכולות למצוא אותו רק במסגרת החינוך הספורטיבי, האימונים הצבאיים והמלחמה. לאפרודיטה היה מקדש שני בספרטה. הוא הוקדש לדמותה אפרודיטה אריאה: אפרודיטה של ארס, אל המלחמה. במקדש זה, הפסל של האלה היה עטוי שיריון. לראשו של הפסל הייתה קסדה במקום רעלה, ורגליו היו חופשיות, ללא שלשלאות.
מעדויות היסטוריות אנו יודעים כי לנשים רווקות בספרטה הותר להתחרות בתחרויות ספורט כשהן עירומות לגמרי, כמו גברים, וכמו כן שחלקן עברו הכשרה צבאית. ההערכה הספרטנית לנשים בעלות הכשרה צבאית באה לידי ביטוי בכינוי הכבוד לנשים לוחמות: אפרודיטה אנופליאוס, כלומר אפרודיטה החמושה. לפי תיעוד של מלחמה בין ספרטנה למסנה, מתקפת הנגד של האויב סוכלה על ידי נשות ספרטה החמושות, שנותרו לבדן בעיר לאחר שהגברים יצאו להילחם בחזית.
עם זאת, הציפייה הייתה שבעיתות שלום, אישה נשואה תגזור את שיערה, תחדול מפעילויות ספורט ואימוני צבא, תכסה את מה שנותר מן השיער בכיסוי ראש, ותתעצב לכדי הדמות הנשית המקובלת בעיר: מדוכאת תשוקה, צנועה, ממושמעת, צייתנית, ומוכתבת.
כי ככה זה בתרבות פוליתיאיסטית
אפרודיטה הספרטנית ממחישה עד כמה הפולחן, הסמלים והמיתולוגיה יכולים להתעצב ולשנות צורה בהתאם לערכים החברתיים והפוליטיים של הקהילה.
בעוד שבערים אחרות ביוון אפרודיטה נתפסה כאלת אהבה, פוריות וחופש, בספרטה היא הפכה לאלה כבולה ומרוסנת, שמסמלת נאמנות, צניעות ומשמעת. הדמות של אפרודיטה מורפו מגלמת את שליטתה של המדינה על הערכים האישיים, בעוד אפרודיטה אריאה מציעה פתח לחירות, אך רק במסגרת הצבאית והספורטיבית, בהתאם לאידיאלים הספרטניים. שני המוקדים יחד ממחישים את הקונפליקט בין תשוקה לחוק, בין חירות לאילוץ, ואת הדרך שבה תרבות פוליתיאיסטית יכולה לגזור את דמות האלים על פי צרכי החברה שלה.
ומכל זה – מה נשאר?
כמעט שום דבר. המקדש לאפרודיטה אמבולוגרה לא שרד, ופסל העץ רעול הפנים והכבול בשלשלאות לא השתמר. ספרטה, בסופו של דבר, נחרבה כליל ואפילו שרידיה הארכיאולוגיים מועטים. את אפרודיטה, אלוהות עצומה ששמעה הגיע לכל פינה בעולם – אנחנו מכירים בדמותה המקורית. הניסיון של טינדראוס להסתיר את פניה ולכבול אותה בשלשלאות נכשל.