מאגיה ככלי דתי: לגעת באלוהים

24/04/2004

הקשר בין דת למאגיה לא תמיד ברור לעין. כמעט תמיד יבואו פרקטיקות מאגיות בשילוב אמונות דתיות מסוג כלשהו. ובכל זאת, נדמה שרוב הדתות מדחיקות את המאגיה ולעיתים אף דוחות אותה. האם למאגיה יש תפקיד דתי? אם כן, מהו? ומדוע המאגיה היא הבת החורגת של האמונה הדתית?

Herbert James Draper, The Gates of Dawn, 1900

כדי לנסות ולענות על השאלות הללו, אגדיר קודם כל את המונחים מאגיה ודת, כפי שאני רואה אותם.

את המאגיה הגדרתי בחיבור קודם באתר זה כאומנות שמטרתה להתקרב אל האלוהות מחד ולפתח את האדם למקסימום הפוטנציאל שלו מאידך, עד כדי כך שהוא חי חיי מצויינות ובעל יכולת מלאה לשנות הן את עצמו והן את סביבתו, על פי רצונו.

קצת יותר קשה להגדיר דת, במובן האנושי הרחב שלה. אף הגדרה מילונאית קצרה לא תצליח להקיף את כל הוריאציות, המסורות, הפרקטיקות והרעיונות של כל הדתות השונות שפיתחו בני אדם במהלך חייהם על פני כדור הארץ.

לצורך חיבור זה, אשתמש בהגדרה סכמטית וכוללנית, שהיתרון שלה הוא בהתאמה לרוב הדתות המערביות, אשר להן קשר מורכב ולעיתים בעייתי עם אומנות המאגיה. דת, על פי הגדרה זו, היא מערכת אמונות אודות אלוהות, אשר בדרך כלל כוללת ריטואלים, קוד מוסרי ותפיסת עולם.

הגדרה זו אינה קובעת באיזו אלוהות מדובר ולכן כוללת מגוון רחב של דתות מונותיאיסטיות ופוליתיאסטיות. היא אפילו לא מתייחסת לשאלה האם קיימת אלוהות אם לאו. גם דתות ללא אלוהות (למשל בודהיזם, או וריאציות מסוימות של שטניזם) נכנסות תחת ההגדרה – כיוון שגם להן יש אמונה אודות אלוהות (שהאלוהות לא קיימת, או שספק אם היא קיימת, או שהאדם הוא האלוהות).

ניתן לראות בקלות כי האלוהות היא החוליה המקשרת בין מאגיה לבין דת. המאגיה מניחה מראש קיום אלוהות, מסוג כלשהו, ושואפת להתקרב אליה באמצעים מסוימים. אך המאגיה אינה הכלי היחיד להתקרבות כזאת. כמעט כל דת מציעה אוסף כלים שונים משל עצמה לקשר עם האלוהים. רק לעיתים רחוקות המאגיה נכללת בין הכלים הללו. למעשה, ברוב המקרים המאגיה אף נחשבת כלי בלתי מומלץ ליצירת קשר עם האל.

כלים דתיים להתקרבות אל האלוהות

באופן כללי ניתן להבחין בין שני סוגי כלים דתיים להתקרבות אל האלוהות: כלים שכלתניים וכלים חוויתיים. הכלים השכלתניים הם דיונים תיאורטיים באשר לאופיה והתנהגותה של האלוהות. הבעיה היא שקשה לדבר על התנהגות של משהו שעצם קיומו מוטל בספק.

היהדות היא דת שכמעט ואינה מתייחסת לשאלת הוכחת קיום האל. אמונה מוחלטת בקיומו של האל היא נתון שאין עליו כל עוררין. היהודי אמור לדעת מעבר לכל ספק שהאל קיים מעצם קיום העולם. “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ” הוא משפט עובדתי מבחינת היהדות. וכיוון שיש שמים ויש ארץ, הרי שיש אלוהים. יתר על כן, היהדות גורסת, כי בני האדם אינם יכולים להבין ולתפוס את מהותה האמיתית של האלוהות, שהיא אינסופית, חסרת דמות וצורה, ובלתי מוגדרת.

ניתן בקלות לראות כאן כיצד האדם עלול להיכנס לדילמה ולספקות. הלוגיקה של המשפט “בראשית ברא אלוהים” היא מעגלית. אם מערערים על נכונות המשפט, גם קיומו של האלוהים מוטל בספק. יתר על כן, בני האדם כן רוצים להבין ולתפוס את מהות האלוהות, למרות אינסופיותה. הם מבקשים לדעת מיהי אותה ישות אשר בראה אותם, שולטת בחייהם ומנווטת את העולם.

בניגוד ליהדות, תיאולוגים נוצרים ניסו במהלך השנים כן להוכיח את קיומו של האל. לשם כך הם הציעו פתרונות לוגיים שונים לשאלה והשתמשו במגוון טכניקות פילוסופיות. הבעיה היא שאף אחד מן הפתרונות הללו אינו מושלם מבחינה אמפירית או לוגית.

הן היהדות והן הנצרות מציעות לעיתים הסברים להתנהגותו של האל. הן מנסות לענות על שאלות כגון: האם לאל אכפת מבני האדם; מדוע הוא ממיט אסונות על חפים מפשע; מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו; מדוע התרחש אירוע מסוים ולא אחר; וכדומה. לעיתים, הדתות מרימות ידיים, מודות שאין לאל ידן להסביר את ההתנהגות האלוהית, ומצהירות כי דרכיו נפלאות מן האדם.

ברור שהפתרונות השכלתניים באשר לטיבו ומהותו של האלוהים אינם מספקים. לכן, הן היהדות והן הנצרות מספקות כלים חוויתיים למאמינים, המבקשים להבין את האלוהות ולהתקרב אליה.

היהדות מציעה לבני האדם להתבונן ביקום הסובב אותנו, ולראות את נפלאות האלוהות בכל דבר ודבר. האדם יתבונן בשמים, בארץ, בצמחיה, בבעלי החיים ובבני האדם ועל ידי התבוננות זו יבוא לידי הכרה בנוכחות האל, ויתקרב אליו במשהו. היהדות גם מחייבת את מאמיניה ללכת בדרכי האל, כלומר לקיים את מצוותיו ועל ידי כך להידבק במידותיו. על ידי ניהול חיים מוסריים של קיום מצוות, תפילה וצדקה היהודי אמור להידמות לאל עד כמה שאפשר, וזו הדרך היחידה, אם כי המוגבלת למדי, להבין אותו ולהתקרב אליו.

הנצרות מקבלת את הרעיון של הכרה בנוכחות אלוהית באמצעות התבוננות בהתגלותה הברורה ביקום. הכנסייה הקתולית מציעה אף היא למאמיניה להתבונן ביקום ובנפלאות הבריאה כדי לחוש את חווית האלוהות. וכמו היהדות, גם הנצרות טוענת שחיים של דבקות דתית ומוסריות נוצרית יביאו את האדם להתקרב במשהו אל האלוהות. הכנסייה הקתולית אף מציעה למאמינים להתבונן פנימה לתוך עצמם ולגלות שם את הניצוץ האלוהי.

כמובן, שכל הכלים החוויתיים המוצעים על ידי הדתות השונות הם סובייקטיביים. הוגה הדעות וויליאם ג’יימס כתב, כי הניסיונות להבין את האלוהים בצורה לוגית או רציונלית נידונו לכישלון. לדעתו, רק על ידי התגלות או חוויה מיסטית ניתן להבין מיהו אלוהים. אותה חוויה תותיר רושם עמוק בלב האדם, וגם אם היא סובייקטיבית, ולא ניתן להוכיח אותה באמצעי לוגי או אמפירי שהוא, שהרי שהיא תהיה כל כך חזקה, שהאדם כלל לא יזדקק להוכחות מסוג זה.

המאגיה ככלי דתי להתקרבות אל האלוהות

המאגיה היא למעשה כלי חוויתי סובייקטיבי נוסף, שבאמצעותו יכול האדם להתקרב אל האלוהות, לחוש אותה, להיווכח בנוכחותה ולדעת מעבר לכל ספק שהיא שרירה וקיימת ומעורבת בחיי בני האדם. היא משתמשת במגוון כלים כדי לייצר חוויות מיסטיות וקשר בלתי אמצעי עם האלוהות. בין השאר נעשה שימוש בתפילות, ריטואלים טרנספורמטיביים, מדיטציות, מערכות סמלים וכלים, מניפולציה של קול וצליל, ועוד שיטות משיטות שונות.

היהדות והנצרות אינן מסתייגות מן השאיפה המאגית ליצור אדם שמממש את מלוא הפוטנציאל שלו. כמובן שהן גם לא מסתייגות מן השאיפה המאגית להגיע לחקר העולם ומהות האדם. ההסתייגות היא מן הדרכים שבהן המאגיה מבקשת להתקשר עם האלוהות, ומאותם אמצעים לייצור החוויה המיסטית.

קאנון אפיסקופי, מנשר של הכנסייה משנת 906 לספירה, הכריז כי כל פעולות הכישוף הן מטופשות, בלתי רציונליות, ונחשבות כפירה בעיקרי הנצרות. קאנון אפיסקופי הפך לבסיס תאולוגי לציד המכשפות של ימי הביניים והרנסנס, ולמעשה סתם את הגולל על כל פעילות מאגית חוץ כנסייתית. שלילת המאגיה ככלי דתי נמשכת עד היום ואף קנתה לה אחיזה בעולם האקדמי, עם פרסומו של הספר “ענף הזהב” מאת רוברט פרייזר, במאה ה-19.

הנצרות למעשה חששה, ובצדק, מכך שהשימוש במערכות סמלים יוביל לאמונות טפלות. היא חששה שאנשים לא יבינו את הסמלים, ויטעו לחשוב שיש בהם מרכיב אלוהי בעצמם. למשל, שיחשבו שקמע הוא קדוש בזכות עצמו, ולא בזכות האלוהים. או למשל, שמכשפות תחשובנה שהן באמת מסוגלות באמת להתעופף באויר, ולא שהנשמה היא זו שממריאה מבחינה רוחנית לגבהים אלוהיים.

במשך השנים העיסוק במאגיה הפך לתחום מסוכן, אפל, נלעג ובלתי מובן בעליל. אפילו היום, בעידן המדע והטכנולוגיה המתקדמת ניתן לראות אנשים שעושים את אותה שגיאה ממנה חששו אבות הכנסייה. סגידה לקמעות ולחפצים “קדושים”, אמונות טפלות, וסירוב לחקור את הסמלים לעומק נפוצים מאוד בתרבויות המערביות בימינו. אך האם השגיאה היא תוצאה של חוסר יכולת האנשים להבין את הסמלים, או שמא תוצאה של איסור העיסוק במאגיה בצורה גלויה ומובנת?

ההסתייגות של היהדות מן המאגיה מתונה יותר מזו של הנצרות. ליהדות יש את הקבלה, שאפשר לראות אותה כשיטה מאגית לעילא ולעילא. ועם זאת, היהדות מגבילה את העיסוק בתורה זו. רק תלמיד חכם, נשוי ובעל משפחה מעל גיל 40 יכול ללמוד קבלה. היהדות סומכת אך ורק על אנשים שהגיעו למעמד כזה של יציבות ואחריות בחייהם שידעו להבחין בין עיקר לטפל, בין סמל לבין מהות.

בניגוד ליהדות ולנצרות, המסתייגות מן המאגיה ככלי לחוות את האלוהות, דתות פוליתאיסטיות רבות, עתיקות ומודרניות כאחד, תומכות בה בכל לב, ובמקרים רבים אף רואות אותה כפרקטיקה מרכזית, בעלת חשיבות תאולוגית ראשונה במעלה. דתות כאלו אינן חוששות מאי-הבנה של השימוש בסמלים, אלא פשוט מסבירות אותו, ומפזרות את ענני הערפל שאפפו את המאגיה משך מאות בשנים.

ביבליוגרפיה

הרב קוק, “יסורים ממרקים”, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים
הרמב”ם, מורה נבוכים, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים

Apuleius. The Golden Ass. Noonday Press, 1998
Agrippa, Henry Cornelius. Three Books of Occult Philosophy. Llewellyn Publications, 1994
Crowley, Aleister. Magick in Theory & Practice. Dover Publications, 1976
Frazer, James George. The Golden Bough. Touchstone Books, 1995
Geertz, Clifford. The Interpretation of Cultures. Basic Books, 2000
Guiley, Rosemary Ellen. Encyclopedia of Witches and Witchcraft. Checkmark Books, 1999
Hodge, Charles. Systematic Theology. Wm. B. Eerdmans Publishing Co., 1960
Hutton, Ronald. The Triumph of the Moon. Oxford University Press, 2001
James, William. The Varieties of Religious Experience. Touchstone Books, 1997
Kors & Peters. Witchcraft In Europe. Philadelphia: University of Pennsylvenia Press, 1972
Levy, Eliphas. Dogma et Rituel de la Haute Magie. Rider & Company, England, 1896
Mathers, MacGregor S.L. & Crowley, Aleister (Eds.) The Lesser Key of Solomon, 1903
Starhawk. The Spiral Dance. San Francisco: Harper, 1999
Strong, A.H. Systematic Theology. Philadelphia: Judson Press, 1907
Thomas, Keith. Religion and the Decline of Magic. Prentice Hill, 1975

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים

מדיניות תגובות

כישופים הוא אתר פרטי בבעלות פרטית. הוא אינו מהווה במה ציבורית או שירות ציבורי, וחופש הדיבור בו אינו מוחלט.

אני שומרת לעצמי את הזכות למנוע מכל משתמש שהוא להגיב באתר, באופן גורף, או פרטנית, על פי שיקול דעתי הבלעדי.

כל תגובה בלתי חוקית, מתלהמת, אגרסיבית, או שאינה מכבדת את כותביה, אותי, את האתר או את המגיבים האחרים, לדעתי הפרטית בלבד, תימחק ללא כל הודעה מוקדמת או דיון בנושא.

כישופים (אסופת המאמרים) ואספקלריה (הבלוג) עוסקים בנושאים רגישים ואף נפיצים (דת, אלוהים, פוליתאיזם, כישוף), ובמידה מסוימת מהווים מעין “מרחב בטוח” לדיון בנושאים שהם טאבו במקומות אחרים. אני נחושה בדעתי שלא לאפשר לאיש לקלקל את המרחב הבטוח הזה.

תנאי שימוש

שינוי גודל גופן
ניגודיות