נחושתן: קמע מאגי ואל פריון

22/02/2015
Benjamin West, The Brazen Serpent, 18th Century

Benjamin West, The Brazen Serpent, 18th Century

לא תמיד היינו עם עם דת מונותאיסטית. לפני ההתכנסות סביב הקב”ה, וקידוש האמונה באל אחד כיסוד התרבות של העם היהודי, היו אבות אבותינו פוליתאיסטים. בלבותיהם ובבתיהם התקיים פולחן למספר אלוהויות, ביניהם גם נחושתן, אל חיים ופריון.

ראשיתו של נחושתן היא בנס נחש הנחושת, אשר מסופר בפרק כ”א של ספר במדבר. אחרי מלחמה קשה עם מלך ערד בנגב, בני ישראל ממשיכים לנדוד בארץ כנען, נדודים ארוכים וקשים. האוכל היה מועט, מים כמעט לא מצאו, וחיי היומיום היו קשים עליהם. בצר להם, התלוננו בפני משה, מנהיג העם.

במדבר כא, ד-ה: “וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל”.

אלוהי העם, הלוא הוא יהוה, לא מתרשם מן התלונות. תגובתו אליהן היא עונש. להקות של נחשים ארסיים תוקפות את המחנה ורבים מבני העם מתים מן הרעל.

במדבר כא, ו: “וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל”.

העם מביע חרטה רשמית. הם מבקשים את סליחתם של משה ושל יהוה ומבקשים פתרון למכת הנחשים. משה מתפלל על העם, ויהוה מלמד אותו סוד מאגי לגירוש נחשים ארסיים.

במדבר כא, ז-ט: “וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי.

פתרונות מאגיים לעקיצות של בעלי חיים ארסיים היו נפוצים ברחבי המזרח התיכון הקדום, ודוגמאות שלהם ניתן למצוא גם במצרים העתיקה, וכן בממלכות מסופוטמיה: בבל, שומר ואכד. אחת מן הדוגמאות המפורסמות ביותר היא של האלה איזיס, אשר ריפאה ילד מעקיצות עקרבים על ידי לחשים מיוחדים.

הפתרון המאגי של יהוה מעט שונה. הוא אינו כולל לחשים ומילים, אלא קסם סימפתטי וסימבולי, פרימיטיבי במהותו. על משה ליצור דמות של נחש ארסי (=שרף), להרכיב אותו על מקל המיועד לדגלים ולהציבו במקום פומבי. כל מי שיעמוד בפני נחש-הנחושת, יהיה מוגן מפני העקיצות הארסיות, וחייו יינצלו.

ראוי לציין בהקשר זה כי מטות נחש המשמשים כקמיעות ריפוי היו נפוצים בכל אגן הים התיכון. המפורסם שבהם הוא כמובן מטה אסקולפיוס, סמלו של אל הרפואה היווני, אך גם ברחבי האימפריה הביזנטית (ובייחוד באזור טורקיה של היום) היו נפוצים עמודי נחושתן, כלומר עמודים מנחושת בצורת נחשים מתפתלים.

Giovanni Fantoni, The Brazen Serpent, Mount Nebo, Jordan.

Giovanni Fantoni, The Brazen Serpent, Mount Nebo, Jordan. Wikimedia Commons

וכי נחש ממית וכי נחש מחיה?

חז”ל מסבירים במסכת ראש השנה, איך בדיוק עבד הקסם. הם שואלים שאלה רטורית, אחת מן השאלות המפורסמות ביותר בתולדות המחשבה היהודית אשר רוחצת ידיה מפעילות מאגית. איך יכול להיות שצלם דומם של נחש עשוי מתכת יכול להמית או להחיות אדם, דבר אשר נשמע מגוחך: “וכי נחש ממית, או נחש מחיה?”

אך ההסבר הוא פשוט. נחש-הנחושת פעל כפי שפועל כל קסם סימפטתי שניתן למצוא בכל תרבות קדומה. מסכת ראש השנה ג ח: “אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים”.

במילים אחרות, הנחש הוא סמל פיזי רב-עוצמה, סמל של ייסורי המדבר, סמל של ארס ורעל, סמל של מוות. הוא ניצב על נס ומאפשר לאדם הניצב מולו ומתבונן בו להניח בצד את טרדות היומיום, את קושי המסעות, את הרעב והצמא, ולהרהר בכוחו, בעוצמתו, ובמהותו של יהוה, אלוהי העם. אותו הרהור רוחני, המתרחש בעמקי פנימיותו של האדם, אם מתרחש בענווה ובלב שלם, מרפא את הנפש, ובסופו של דבר, גם את הגוף.

קיצו של נחש הנחושת בכתובים

נחש-הנחושת השתמר עוד שנים רבות, ונזכר שוב בספר מלכים ב, בפרק המתאר את עלילות המלך חזקיהו. חזקיהו היה מלך יהודה בשנתים 726 עד 696 לפנה”ס. בתקופתו החריבה האימפריה האשורית את ממלכת ישראל השכנה, וכבשה חלקים מממלכת יהודה. חזקיהו לחם ככל יכולתו בכובשים האשוריים, והתמרד כנגדם, וכן נלחם בפלשתים. כחלק מהקרבות שניהל כנגד עמים זרים, הוא גם נלחם במנהגים דתיים שהגיעו מאותם עמים זרים (כגון פולחן מבוזר וריבוי במות ובתי מקדש) ובאלוהים שמקורם בעמים זרים, או משותפים לישראל ולעמים אחרים (כגון אשרה).

מלכים ב, יח, א-ד: “וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה. בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִי בַּת זְכַרְיָה. וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו. הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן”.

מן הכתוב בספר מלכים ב, מסתבר כי לא רק שהשתמש נחש-הנחושת משך דורות רבים בקרב בני ישראל, אלא שמעמדו השתנה. בני ישראל ראו בו לא רק סמל מאגי פיזי, סימבול רוחני או קמע רפואה היסטורי — אלא נהגו בו כפי שנוהגים כלפי אלוהות. הם העמידו אותו בחצר בית המקדש לצד המצבות והאשרה. הם הקטירו לו קטורת, כלומר קיימו פולחן לכבודו, ואף שינו את שמו לנחושתן, שם פרטי ספציפי, ולא התייחסו אליו כאל סתם איזשהו חפץ מנחושת בצורת נחש.

500 שנה של מסע: מקמיע נחש מצרי לאלוהות כנענית

ברחבי המזרח התיכון הקדום נמצאו עדויות ארכיאולוגיות למכביר בדבר שימוש דתי בדמויות נחש. ניתן להבחין בין שתי מסורות נחשים באזורנו. המסורת המצרית, והמסורת המסופוטמית כנענית.

במצרים, המקום ממנו הגיעו בני ישראל, וממנו שאב משה את הרקע הרליגיו-מאגי שלו, היו נפוץ מאוד השימוש בנחשים בתור קמיעות או סגולות של קסם סימפטתי.

במסופוטמיה ובכנען, בניגוד למסורת המצרית, לא נעשה שימוש בסגולות נחשים לצורך ריפוי עקיצות או גירוש בעלי חיים ארסיים. הנחשים בכנען ובממלכות שומר, אכד, בבל ואשור – ייצגו רעיונות הקשורים לאלוהויות הפריון: אשרה, אל, בעל, עשתרת, חתור ואחרים.

ברחבי ארץ ישראל נחפרו 7 ממצאים מובהקים של נחשים פולחניים, רובם מתקופת הברונזה המאוחרת: 2 בתל מגידו, 1 בחפירות גזר, 2 בקודש הקודשים של המקדש בתל-חצור, ו-2 בשכם.  ממצאים דומים התגלו במקדש חיתי בצפון סוריה, במקדש אסגילה לאל מרודך בבבל, ולמכביר גם בחפירות טפה גוורה (=התל הגדול) בכורדיסטן (ממלכת אשור).

תבליטים על גבי אסטלות שנמצאו גם הם בחפירות רבות, מדגימים בבירור כי הנחשים היו קשורים בכנען לפוריות ולפריון, וכי הם סמלים של אלוהיות פריון מקומיות שונות. בחפירות תל בית-מירסים, למשל, נמצא תבליט של האלה-האם, כשנחש מתפתל ונח בין ירכיה. תבליט דומה התגלה בשכם.

אסטלות רבות המתארות את אשרה, עשתרת, בעל, האל-השור, היונה כהתגלמות אלת הפוריות, ואלוהויות פריון נוספות מעוטרות בנחשים סביבן, למשל בבית שאן, בבית שמש, בתל-חצור, במגידו, בגבעון, בעזה, באוגרית, וביריחו. נחשים היו נפוצים גם כתבליטים על גבי כדים של מים, הסמל האולטימטיבי של חיים וצמיחה.

גם בתנ”ך ניתן למצוא עדויות לנחשים המופיעים באתרי פולחן ובמקורות מים חיים שהיו בירושלים עוד מתן התקופה היבוסית.

ספר מלכים נפתח בסיפור על המלך דוד הזקן שנוטה למות, ובניו מתקוטטים מי יירש את המלוכה אחריו. בנו אֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מקים לו צבא, ומעלה קרבן בעין רוגל, שם היתה “אבן הזוחלת”, כלומר מזבח שדמות נחש מצוירת עליו. מלכים א, א ט: “וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ, צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא, עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת, אֲשֶׁר-אֵצֶל עֵין רֹגֵל; וַיִּקְרָא, אֶת-כָּל-אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְכָל-אַנְשֵׁי יְהוּדָה, עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ”.

גם הנביא נחמיה מתאר מקום בירושלים שנקרא “עין התנין” על שם נחש: נחמיה ב יג: “וָאֵצְאָה בְשַׁעַר-הַגַּיְא לַיְלָה, וְאֶל-פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין, וְאֶל-שַׁעַר, הָאַשְׁפֹּת; וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר-המפרוצים (הֵם פְּרוּצִים), וּחשְׁעָרֶיהָ, אֻכְּלוּ בָאֵשׁ”.ת

במהלך 500 שנה ממשה ועד חזקיהו, השתכחה בקרב בני ישראל המסורת המצרית, והם הפסיקו להתייחס לנחש כאל סגולה לגירוש נחשים או לריפוי עקיצות נחשים. במקביל, התחזקה אצלכם המסורת המקומית של הארץ, המתייחסת אל הנחש כאל התגלמות של אלוהות הפריון.

In 1508 Michelangelo's image of the Israelites deliverance from the plague of serpents by the creation of the bronze serpent on the ceiling of the Sistine Chapel. Wikimedia Commons.

Michelangelo, Bronze Serpent, Sistine Chapel, Wikimedia Commons

אלוהות אמיתית, חפץ פולחני או פסל דומם?

חז”ל איתנים בעמדתם כי בני ישראל פעלו באופן מוטעה כאשר התייחסו לחפץ דומם כאל אלוהות, גם אם אותו חפץ דומם הנו קמע מאגי רב עוצמה, שנוצר בהוראה ובהשראה של יהוה עצמו.

בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, וכן במסכת פסחכים, אומרים חז”ל כי כיתות נחש הנחושת הוא אחד הדברים שחובה עלינו כעם להודות עליו למלך חזקיהו, כיוון שלמעשה הציל אותנו מטעות דתית, המהווה עבודה זרה של חפץ דומם, ואשר לתפיסתם היא שלילית.

תלמוד בבלי, פסחים נו: “תנו רבנן, ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו; גירר עצמות אביו על מטה של חבלים – והודו לו; כיתת נחש הנחשת – והודו לו; גנז ספר רפואות – והודו לו;”

העמדה היהודית המקובלת, היא שאין לפנות אל הקב”ה באמצעות חפצים, קמיעות, סגולות, וכדומה, אלא באמצעות תפילה בלבד. במילים אחרות, היהדות מבטלת את הלגיטימיות של המאגיה ככלי להתקרבות לאלוהים.

עמדה נחרצת זו מעלה כמה וכמה תהיות. ראשית, אם אכן אין לפנות אל הקב”ה באמצעות חפצים דוגמת נחשי-נחושת, אלא בתפילה בלבד, מדוע הורה יהוה בעצמו על יצירת חפץ, שבעזרתו ייקל על בני ישראל המתלוננים לשעבד את לבם לאביהם שבשמים?

האם העובדה שבני ישראל קיטרו לנחושתן מהווה הוכחה חותכת לכך שבני ישראל התייחסו אליו כמו לאלוהות חיה? הייתכן שעשו זאת כי האמינו שבתוכו שוכן איזשהו שמץ ניצוץ מן הקדושה והאלוהיות של יהוה אשר הורה ליצור איתו?הייתכן שהאמינו כי הוא מייצג את כוחו וגדולתו של יהוה כאל חיים, צמיחה, ופוריות?

הייתכן שהאמינו כי כמו הבמות והמצבות, גם נחש הנחושת הוא סמל של האלה אשרה, שהיתה אלוהים מוכרת וידועה בקרב בני ישראל?

אם אכן האמינו בני ישראל שנחש-הנחושת הוא אלוהים ולא רק סמל של אלוהות, הייתכן שלא טעו? הייתכן שחפץ מאגי מקודש שנוצר בהוראת אלוהים, התפתח עם הדורות למשהו אחר? כאן אנו נכנסים לשאלה התיאולוגית כבדת המשקל בדבר היווצרות האלוהים. איך נוצרים אלוהים, מאיפה הם מגיעים, כיצד הם נולדים ומתי הם מתים. הייתכן כי אמונתם של בני ישראל לבדה היתה חזקה מספיק כדי להוליד אל ושמו נחושתן?

כל אלו הן תהיות פוליתיאיסיטיות, ואין לנו עליהן תשובות היסטוריות כיום, אלא רעיוניות וסובייקטיביות בלבד.

ביבליוגרפיה

The Bronze Serpent in the Israelite Cult. Karen Randolp Joines. Journal of Biblical Literature, Vol. 87, No. 3 (Sep., 1968), pp. 245-256 Published by: The Society of Biblical Literature.

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים

מדיניות תגובות

כישופים הוא אתר פרטי בבעלות פרטית. הוא אינו מהווה במה ציבורית או שירות ציבורי, וחופש הדיבור בו אינו מוחלט.

אני שומרת לעצמי את הזכות למנוע מכל משתמש שהוא להגיב באתר, באופן גורף, או פרטנית, על פי שיקול דעתי הבלעדי.

כל תגובה בלתי חוקית, מתלהמת, אגרסיבית, או שאינה מכבדת את כותביה, אותי, את האתר או את המגיבים האחרים, לדעתי הפרטית בלבד, תימחק ללא כל הודעה מוקדמת או דיון בנושא.

כישופים (אסופת המאמרים) ואספקלריה (הבלוג) עוסקים בנושאים רגישים ואף נפיצים (דת, אלוהים, פוליתאיזם, כישוף), ובמידה מסוימת מהווים מעין “מרחב בטוח” לדיון בנושאים שהם טאבו במקומות אחרים. אני נחושה בדעתי שלא לאפשר לאיש לקלקל את המרחב הבטוח הזה.

תנאי שימוש

שינוי גודל גופן
ניגודיות