A priestess of Bacchus, John William Godward, 1890, Wikimedia Commons
הפוליתאיזם בתקופה הרומית בארץ ישראל המשיך להיות נחלתם של לא-יהודים בלבד. בארץ ישבה אוכלוסייה מקומית פניקית-ארמית, ולצידה אוכלוסיה משמעותית של יוונים ורומאים. הפולחן הפוליתיאיסטי התאפיין בסינקרטיזציה עמוקה בין תרבויות ומיתולוגיות, וכלל מגוון מרשים של אלוהים יוונים, רומאיים וכנענים.
ארץ ישראל נכבשה מידי החשמונאים בשנת 63 לפני הספירה. במהלך הכיבוש נכנס המצביא הרומאי פומפיוס לקודש הקודשים שבבית המקדש ליהוה בירושלים וחילל אותו. אקט זה סימן את תחילתם של יחסים קשים באופן כללי בין יהודים לרומאים בארץ ישראל. בכל זאת פומפיוס הורה לטהר את המקדש ולהמשיך את הפולחנים ליהוה כסדרם. הרומאים היו פוליתאיסטים, וחובבי סינקרטיזציה דתית. הם האמינו כי יהוה יוכל להתקיים כעוד אלוהות במרחב רומאי הלניסטי.
זה לא קרה. היהודים נלחמו ברומאים במשך מאות שנים, ופתחו בסדרה של מרידות קשות, אשר הובילו לדיכוי קשה, למספר רב של הרוגים, ובסופו של דבר, לחורבן בית שני, להפיכת היהודים למיעוט בארץ ישראל, ולגלות בת 2000 שנה.
במקביל ליחסים הקשים הללו בין יהודים לרומאים, התקיימו בארץ ישראל חיים פוליתאיסטים עשירים, שניהלו קבוצות אתניות לא יהודיות. המרכזים הפוליתאיסטים העיקריים התקיימו בערים בית שאן, קיסריה, שומרון, אשקלון, עזה, סוסיתא, ציפורי, בניאס, ואיליה קפיטולינה (ירושלים).
Jules Joseph Lefebre, Nymphe et Bacchus, 1866, Wikimedia Commons
ניסה סקיתופוליס
העיר בית שאן היתה יהלום בכתר של התרבות הרומאית בארץ ישראל. למעשה, היא היתה עיר הבירה של הדקפוליס, עשר ערים רומיות באיזור נהר הירדן, בשטחי ירדן וסוריה של היום. העיר היתה מעורבת באוכלוסייתה. היהודים והפניקים קראו לעיר ביישן, בית האל הכנעני המקומי שן. היוונים קראו לעיר סקיתופוליס, ככל הנראה על שם שכירי חרב סקיתים שהתיישבו בעיר בתקופת בית תלמי .
כשהגיעו הרומאים לבית שאן, הם החליטו להקדיש אותה לדיוניסוס, אלוהי הפריון, הקציר, היין, והשכרון הדתי סקסואלי. על פי האגדה היוונית העתיקה, זאוס הפקיד את דיוניסוס העולל בידיהן של הניסיאדות, נימפות ים שהתגוררו בהרי ניסה המיתולוגיים. הרומאים עדכנו את שמה היווני של בית שאן, וקראו לה “ניסה סקיתופוליס”, על שם אותו ההר המיתולוגי.
המצביא הרומאי אולוס גביניוס הפך את בית שאן לעיר מפוארת. שני רחובות ראשיים חצו את העיר, כמקובל בערים רומאיות, הקארדו מצפון לדרום והדקומנס ממזרח למערב . שרידי העמודים המרשימים של הקארדו עומדים עד היום וניתן לראות אותם בגן לאומי בית שאן. בעיר נבנו שערים מרשימים, קשתות, מבני ציבור רבים, חנויות ומחסנים, מרחצאות ובריכות, נימפאון, תיאטרון, היפודרום למירוצי סוסים שאחר כך נסגר והפך לאמפיתיאטרון, ובתי מקדש.
בבתי המקדש התקיימו פולחנים נרחבים ומרשימים לאלים הרומיים. מלבד המקדש לדיוניסוס, הוקמו בעיר העליונה (=האקרופוליס) של העיר גם מקדשים לזאוס, לאפולו ולדמטר. מתוך ניתוח של מטבעות רומאיים עולה, כי שלישיית האלים הפטרונים של העיר היו בתחילה זאוס דמטר ופרספונה, ומאוחר יותר זאוס דיוניסוס וטיכה.
התיאטרון בניסה סקיתופוליס, כמו התיאטרון בכל עיר הלניסטית אחרת, היה מקודש לדיוניסוס. המחזות שהוצגו בתיאטרון היו יכולים להיות בעלות מוטיבים דתיים או ללא מוטיבים דתיים בכלל, אבל בכל מקרה התפתחו מתוך חגיגות הדיוניסיה ופולחני המסתורין היווניים, ולכן נחשבו אומנות מקודשת, שנמצאת על התפר בין קודש לחול. בכל מקרה בתיאטרון בבית שאן, אשר הציג לרוב קומדיות, היה חדר קטן אשר שימש מקדש.
במשנה מסופר כי החנויות בשווקי בית שאן היו מעוטרות בסמלים דתיים ובדמויות של אלים פניקים, יוונים ורומאיים. למעשה, בתקופה הרומאית העיר היתה כל כך הלניסטית ופוליתאיסטית באופייה, שהקהילה היהודית בה נחשבה מיעוט. כיוון שכך, רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, אשר חי בשנים 135-217 לספירה, פטר את היהודים תושבי בית שאן ממצוות ומיסים הקשורים בארץ. משמעות הדבר היתה שמבחינה ההנהגה היהודית, בית שאן לא נחשבה חלק מארץ ישראל, אלא השתייכה למרחב הלניסטי לא יהודי.
John Collier The Priestess of Bacchus 19th Century
איליה קפיטולינה
קולוניה אַיְליה קָפּיטוֹלִינה היתה עיר רומית, שהקיסר הרומאי אדריאנוס הקים על חורבות ירושלים ההרוסה והשרופה בסביבות שנת 130 לספירה, כלומר יותר כמאה שנים לאחר שנחרב בית שני. העיר הוקמה על פי הדגם הקלאסי של עיר רומאית, בשינויים קלים המתחייבים מן הטופוגרפיה של העיר וכללה פורום של מבני ציבור, תיאטרון, מקדשים, בתי מרחץ, ושלושה רחובות מרכזיים (קארדו מקסימוס ראשי, קארדו משני, ודקומנס).
במקום בו עומדת היום כנסיית הקבר הנוצרית בנו הרומאים מקדש לונוס, ובסמוך אליו (כנראה על הר הבית, במקום בו עמד בית המקדש) מתחם מקודש ליופיטר, שבו ככל הנראה הוקרבו קרבנות. במתחם זה הוצבו גם שני פסלים של הקיסר אדריאנוס, שנחשב חצי-אל. יש המשערים כי הקמת מתחם זה לכבוד יופיטר ואדריאנוס על חורבות המקדש ליהוה, היה מן הגורמים לפריצת מרד בר כוכבא.
באיזור קשת אקה הומו, ברחוב ויה דולורוזה בירושלים, נמצאו שרידי מקדש לאל הרפואה אסקלפיוס. פולחן לאלוהים זה התקיים גם באיזור נחל בית זיתא בעיר, שם נבנו מרחצאות מרפא רומיות. ליד בריכות אלו, הידועות בשמות “ברכות הצאן” או “בריכות בית חסדא” נבנה מקדש לכבוד אל הרפואה אסקלפיוס ואלת המרחצאות ונוס/אפרודיטה. במקדש נמצאו פסלונים ותבליטים של האלה ונוס, וכן פסל של אסקלפיוס בדמות חצי-נחש, עומד בין שני עמודים במקדש.
ממטבעות כסף שהשתמרו מהתקופה הרומית, ניתן ללמוד רבות אודות חיי הפולחן באיליה קפיטולינה. כך למשל נמצאו מטבעות רבים, הנושאים את דמותו של “ליבר פאטר” (=האב החופשי), כינוי רומי לאל היווני דיוניסוס, שכאמור, היה האלוהים הראשי של העיר בית שאן. מלבד שמו, הופיעו על המטבעות גם סמלים דתיים הקשורים בפולחניו ובמיתולוגיה שלו, כגון גפנים, צמחים מטפסים ומשתרגים, ואיצטרובלים.
מטבעות אחרים מירושלים נשאו את דמותה של אלת העיר והמזל פורטונה, שהיתה פופולרית בעיקר בערי החוף בארץ ישראל, ובקרב חיילים. בעיר נמצאו גם מטבעות עם סמל רומא המפורסם: זאבה המניקה את התינוקות התאומים רמוס ורמולוס, שעל פי האגדה ייסדו את העיר. ממצאים אלו של סמל רומאי לאומי מובהק (=זאבה מניקה ילדים) ואלוהים צבאית (המביאה מזל בקרב) הביאו את רוב החוקרים למסקנה כי באיליה קפיטולינה התגוררו בעיר חיילים רומאים, וכי העיר היתה רומאית לחלוטין בתרבותה ובמאפייניה הדתיים.
Augusus of Prima Porta, 1st Century White Marble Statue, Wikimedia Commons
קיסריה
העיר קיסריה הוקמה על ידי המלך הורדוס (74-4 לפנה”ס) באמצעות הרחבה מאסיבית של כפר פניקי קטן בשם סטרטונוס פירגוס (=מגדל סטרטון). הכפר הפניקי נבנה במאה הרביעית לפני הספירה על ידי מלך צידון עבד-עשתרת הראשון, שנקרא ביוונית סטרטון הראשון. מגדל סטרטון שימש כנקודת עגינה לספינות של צידון בארץ ישראל. במקום נבנה נמל קטן ולצידו אסמי תבואה ומחסנים לסחורות. הכפר והנמל עברו מיד ליד במהלך התהפוכות הפוליטיות שעברה הארץ. בתחילה כבשה אותה העיר דור העצמאית, ולאחר מכן היא עברה לידי ממלכת החשמונאים, ולאחר כך לרומאים, שהעבירו אותה למלך החסות שלהם, הורדוס.
הורדוס החליט להפוך את מגדל סטרטון הצנוע, אך האסטרטגי, לעיר נמל מפוארת בדגם רומאי הכולל מבני ציבור, תיאטרון, אמפיתיאטרון, בתי מרחץ, ורחובות עמודים. על גבעה רמה הוא בנה את האוגוסטאום, מקדש לאוגוסטוס. בתוך המקדש נמצא נימפאום. בכניסה למקדש ניצב פסל ענקי של אוגוסטוס קיסר, שיקדם את פניהם של כל הבאים מן הים. לאחר מכן הוקם גם הטיבריאום, מקדש לכבוד הקיסר טיבריוס, יורשו של אוגוסטוס על הכס ברומא.
מלבד פולחן השליטים שהתקיים בקיסריה, הוקמו בעיר גם מתחמים לאלוהים הלניסטיים שונים. על פי יוסף בן מתתיהו, לצד פסלו הענק של הקיסר אוגוסטוס ניצב גם פסל של האלה הרה מארגוס. הפולחנים המרכזיים התקיימו לכבודם של יופיטר המתגלם בדמותו של הקיסר השליט, טיכה פורטונה או טיכה אמזונה אלת המזל של ערי החוף, ונוס (ככל הנראה באיזור הנימפאום, וייתכן שבדמות של אלוהות סינרקטית עם טיכה ואיזיס), דיוניסוס אלוהי הפריון, וכן אסקלפיוס והיגאה אלוהי הרפואה.
Jean Augustes Dominique Ingres, Jupiter and Thetis, 1811, Wikimedia Commons
סבסטיה
סבסטיה היתה עיר רומית מפוארת שנבנתה אף היא על ידי המלך הורדוס. שמה ניתן לה על פי כינוי של הקיסר אוגוסטוס, והיא הוקמה על חורבותיה של שומרון המקראית בירת ממלכת ישראל. שומרון התרוקנה מתושביה היהודים לאחר חורבן בית המקדש הראשון, ואוכלסה קודם כל על ידי אוכלוסיות של גולים וכנענים פניקיים, ולאחר מכן בעיקר על ידי יוונים הלניסטים. הורדוס ראה בשומרון נכס אסטרטגי, ופצח במפעל בנייה מרשים ונרחב במקום. בדומה לקיסריה, גם בסבסטיה נבנה אוגוסטאום בנקודה מרכזית בעיר. המקדש לכבודו של יופיטר המתגלם בדמותו של הקיסר השליט היה לב העיר הרומאית, שכללה את כל המאפיינים המוכרים לנו מערים רומאיות אחרות: פורום, תיאטרון, אצטדיון ורחוב עמודים (קארדו).
אנטיוכיה היפוס
סוסיתא, אשר נמצאת בדרום רמת הגולן, מזרחית לכנרת, נוסדה כעיר יוונית (פוליס) בתקופה הסלאוקית בארץ ישראל. שמה היווני היה אנטיוכיה היפוס, כלומר אנטיוכיה של הסוסים. סוסיתא היתה חלק מן הדקאפוליס, עשר ערים רומאיות בארץ ישראל שבירתן היא ניסה סקיתופוליס (=בית שאן). בתקופה הרומית הורחבה העיר והוקם בה מקדש ליופיטר המתגלם בדמות הקיסר. כמו כן המשיכו להתקיים בסוסיתא חיים דתיים במסגרת המקדשים היוונים שהיו כבר קיימים בעיר מן התקופה ההלנית. בסוסיתא התקיימו פולחנים לאלה ונוס/אפרודיטה, לאל פאן (שהיה פופולרי בצפון ארץ ישראל), ולאלה טיכה פורטונה.
Carlos Schwabe, The Faun, 1923
בניאס
מערת בניאס, הממוקמת למרגלות הר חרמון, הינה אתר מקודש עוד מתקופות קדומות ביותר בארץ ישראל. הכנענים הקימו שם מקדש לאל בעל-גד, שהיה אלוהי פריון, טבע פראי, ומסתורין. בתקופה ההלניסטית הוסב המקדש לכבודו של האל היווני פאן, שאף הוא אלוהי פריון, טבעי פראי ומסתורין. המערה, והמעיין הזורם למרגלותיה ומזין את נחל חרמון, נקראו “פניאס” (בתלמוד מסכת בכורות דף נ”ה: “פמיאס”) ובהגייה הערבית שהשתמרה עד היום: “בניאס”.
המקדש בבניאס הגיא לשיא תפארתו בתקופה הרומית, אם כי ייתכן שבתקופה זו הוא נחשב פחות למרכז דתי ויותר כמקום בילוי ושעשועים. המקום נחשב לא רק מקודש מאוד אלא גם יוקרתי ומיועד לעולי רגל אמידים בלבד, המקורבים לשורות הצבא או למלכות.
המלך הורדוס ובנו פיליפוס, שהחלן לשפץ את המקום ולבנות מעליו מקדשים ומבנים קראו לו “קיסריה פיליפוס” והקדישו אותו כמתנה לקיסר אוגוסטוס. בגומחות המערות שבהר הם הציבו פסלי ענק מרשימים של האל פאן.
כשהושלמה הבנייה של בניאס בתקופת המלך אגריפס השני (הנין של הורדוס), האתר והכפר הסמוך לו הוקדשו מחדש כמתנה לקיסר נירון ונקראו “נירוניאס”. גם הקיסר טיטוס ביקר במקום לאחר שדיכא באכזריות את המרד הגדול בירושלים. הוא רחץ במרחצאות, חגג יום הולדת לאחיו, והכריח שבויים יהודים להתגושש עם חיות טרף לחיים או למוות.
Lawrence Alma-Tadema, A Dedication to Bacchus, 1905, Wikimedia Commons
דיוקיסריה
ציפורי, ישוב קדום בגליל התחתון, מהווה דוגמא מעניינת לחיים הדתיים של אוכלוסיות פוליתאיסטיות בתקופה הרומית. ציפורי היתה עיר יהודית חשובה. רוב תושבי המקום היו יהודים, ורק מיעוט של רומאים ופניקים התגורר בה. כמו בטבריה הסמוכה, שאף היא נחשבה עיר יהודית, גם בציפורי היו מאפיינים “חילוניים” של עיר רומאית כמו תיאטרון, רחובות עמודים ושוק.
בשנת 2011 התגלו בחפירות בציפורי שרידים של מקדש רומאי קטן, אשר ככל הנראה התקיימו בו פולחנים לאל דיס פאטר (אבא דיס, כינוי קדום של יופיטר) ולאלת המזל טיכה. העיר אף נקראה בפי לא-יהודים בשם “דיוקיסריה”, כלומר קיסריה של דיס.
בציפורי נמצאו גם עדויות אחרות לפולחנים פוליתאיסטים. כך למשל התגלתה בציפורי רצפת פסיפס מרהיבה בבית מגורים פרטי, המתארת את חייו ועלילותיו של דיוניסוס. על רצפת בית מגורים אחר התגלה פסיפס המתאר את חגיגות הנילוס במצרים (המתוארות גם אצל לוקיאנוס).
מעניין לציין, כי מאפיינים רומאיים ופוליתאיסטיים נמצאו גם באתרים יהודיים בציפורי. כך למשל רצפת בית הכנסת המפורסמת בציפורי כוללת פסיפס המתאר מוטיבים של פריון כגון חיות וצמחים, את גלגל המזלות, ואת מרכבת אלוהי השמש.
אשקלון
גם אשקלון היא דוגמא מיוחדת ומעניינת לחיי הדת בתקופה הרומית בארץ ישראל, כיוון שבמשך רוב ההיסטוריה שלה, היא היתה מעוז פוליתאיסטי עם רוב מוחלט של פניקים, יוונים ורומאים באוכלוסייתה.
העיר אשקלון נוסדה ככפר קטן לפני כ-5000 שנה, ובתקופה הכנענית היא כבר הפכה לעיר נמל חשובה. בשנת 1150 פלשו אליה גויי הים הפלשתים, שהגיעו מכרתים והאיים סביבותיה, ושלטו בעיר במשך 546 שנים. גם לאחר שנכבשה אשקלון על ידי הבבלים, הפניקים, התלמיים והסלאוקים, המשיכה העיר לשמור על שורשיה הפלשתיים, תוך קבלה של פולחנים ומנהגים פוליתאיסטים חדשים.
Annibale Carracci, Jupiter et Junon, 1560-1609, Wikimedia Commons
בתקופה ההלניסטית והרומית, אשקלון היתה עיר אוטונומית עצמאית בחסות מצרית. בתקופות אלו התקיימו בעיר פולחנים למרנס אדון הדגים (גלגול של האל דגון הפלשתי), ואת עתרעתה/עתרגטיס (סינקרטיזציה של אשרת-ים הצורית עם אפרודיטה היוונית וככל הנראה גם עם אלת הפריון הפלשתית וחסרת השם הקדומה, שנקראת “אשדודה” בפי חוקרים מודרנים).
כמו כן נמצאו באשקלון עדויות לפולחנים של איזיס ואוסיריס המצרים, ושל שלל אלוהיות הלניסטיות: דמטר ופרספונה אלוהי הפריון, פוסידון אל הים, ניקה אלת הניצחון, טיכה אלת העיר והמזל, פאן אלוהי הרועים והפריון, והרמס אל הכשפים.
עזה
כמו אשקלון, גם עזה השכנה היתה מעוז פוליתאיסטי מובהק בתקופה הרומית, וכמו אשקלון, גם עזה היתה עיר אוטונומית. בעיר היתה אוכלוסייה פניקית גדולה ומבוססת. לאחר הכיבוש של אלכסנדר מוקדון, התיישבו בה בדואים, נבטים, יוונים ורומאים, ומיעוט של יהודים.
תחת שלטון בית תלמי ואחר כך הסלאוקים הוקמה בעזה פוליס יוונית. בתקופה הרומית העיר שגשגה מאוד, והיתה ידועה בכך שהיו בה מספר גדול מאוד של מקדשים למרנס, לזאוס, הליוס, אפרודיטה, אפולו, אתנה וטיכה. עד היום עומד בעזה “באב מרנס”, שער מרנס, על שמו של אלוהי העיר הקדומים. על חורבות המקדש למרנס עומד היום המסגד הגדול של עזה.
עזה מפורסמת בכך שהיתה המעוז האחרון של הפגאניות שנפל בידי הנוצרים בארץ ישראל בתקופה הביזנטית. רק לאחר התערבות צבאית מביזנטיון, הצליחה הנצרות להכניע את האוכלוסיה הפוליתיאסטית ולכפות עליה את הנצרות.
ביבליוגרפיה
איזנברג מיכאל, עורך. סוסיתא ותחומה חידושים בתום 18 שנות מחקר. מתוך מכמנים, 27, כסלו תשע”ח דצמבר 2017, מוזיאון הכט אוניברסיטת חיפה.
גייגר, יוסף. פולחן השליטים בארץ ישראל הרומית. קתדרה לתולדות ארץ ישראל וישובה 111, ניסן תשס”ד, עמ’ 5-14
לוין, ישראל. תולדות קיסריה בתקופה הרומית והביזאנטית, מתוך קרדום: דו-ירחון להכרת הארץ: קיסריה ואתריה, שנה שלישית, חוברת 18, ספטמבר 1981 אלול תשמ”א, הוצאת אריאל, ירושלים.
פוקס, גדעון. עיר רבת ימים: אשקלון בתקופה ההלניסטית והרומית, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשס”א 2001.
פטריך, יוסף. מקדשי קיסריה ההרודיאנית. המכון לארכיאולוגיה האוניבסיטה העברית. מתוך: מכמני קיסריה | סיכומים ומחקרים בנושא קיסריה וסביבתה | כרך ב’ עמ’ 181-184
פרידהיים, עמנואל. בית המרחץ הציבורי הרומי בארץ-ישראל – דילמות מחקריות בשאלת הגדרתו כמוסד מקודש. קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 119, ניסן תשס”ו, עמ’ 173-180.
צפריר יורם, ספראי שמואל (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית 70–638, הוצאת יד בן צבי: ירושלים, 1999, עמוד 156-157
רודן, שמעונה. המזל העיר והים. הוצאת נהר. אוגוסט 2014.