בשם דגון ובשם עשתרת, אלוהי אשקלון

Dante Gabriel Rossetti, Astarte Syriaca, 1845

קבוצת חרדים חסמו כבישים והציתו צמיגים במאי 2010 במחאה על העתקת קברים פלישתיים עתיקים לטובת הרחבת בית החולים ברזילי. בתגובה, הכריזו גורמים חילוניים כי המחאות מיותרות, כיוון שמדובר בקברי “עובדי אלילים” ממילא.

בני האדם שנקברו באשקלון לפני אי-אלו אלפי שנים האמינו באל דגון של הדגים ודגן של התבואה ובאלה עתרעתה (גלגול מאוחר של עשתרת). בערים פלשתיות אחרות האמינו באל בעל זבול (“האדון הנשיא”, אלוהי עקרון, אל גשם ואדמה), באלה אשדודה (פטרונית העיר אשדוד, האלה היושבת, אלת פריון והריון), ובתקופות מאוחרות יותר באל מרנס (מרן, אדון, אל העיר עזה). הדת האשקלונית היתה דת של חיים, סקס, פריון, אוכל שצומח מהאדמה, דגי מאכל מן הים,  ומתים שחוזרים אל האדמה כדי להזין אותה.

האלה הפלשתית (שבאשקלון נקראה עתרעתה ואח”כ עתרגטיס) היתה במקורה אלה כתונית מן הים האגאי, שהגיעה לארץ ישראל עם גויי הים והפכה לישות אחת עם עשתרת הכנענית. האשקלונים קיימו לכבודה טקסי מסתורין של אבלות ופולחני מתים. עדות לכך אפשר למצוא למשל בעשרות צלמיות המקוננות שנמצאו באשקלון ושימשו באותם פולחנים. מטרת הטקסים, הדומה למטרתם של כל פולחני המתים באגן הים התיכון היתה להפוך את המוות לאוכל, ולהפקיר את גופות המתים לאדמה, כדי שייעשו לדשן ולמזון.

בכתבי אוגרית מסופר כיצד האלה ענת מנצחת את המוות, גורסת אותו כמו שגורסים חיטה, מנפה אותו לקמח, וזורעת אותו שוב. זהו מיתוס מפתח בכל הדתות הפוליתאיסטיות הקדומות של הלוונט הקדום: כנענים, פלשתים, פניקים, אמורים וחיתים – כולם האמינו שאין להניח למוות לעמוד בדרכם של החיים, וגם שכל מי שמת, צריך להפוך בסופו של דבר לאיזשהו סוג של אוכל.

בשם דגון ובשם עשתרת, אלוהי אשקלון

בְּשֵׁם הַלְּבִיאָה, בְּשֵׁם הַדָּג, בְּשֵׁם הַגֶּשֶׁם, בְּשֵׁם אֲדָמָה: מֵעָפָר יִכּוֹן שָׁלוֹם וּמֵאֶרֶץ תִּצְמַח רְפוּאָה. אֲדוֹן-הַחִטָּה יָקֵל פֶּצַע וּמַכְאוֹב; הוּא יַאֲכִיל אֶתְכֶם לֶחֶם, וְאֶת בְּנֵיכֶם, וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם; וּגְבִירַת הָעַלְוָה וְהַפְּרִי תִּמְחֶה דְּמָעוֹת מֵעֵינֵיכֶם; הִיא תַּשְׁקֶה אֶתְכֶם מַיִם חַיִּים, וְהִיא תַּטְבִּיל אֶתְכֶם בְּמֶלַח-הַיָּם הָאַחֲרוֹן, וְתַעֲלוּ מִן הַמַּיִם, אֲנָשִׁים אֲחֵרִים.

קריאה נוספת: