אלוהים אחרים: דגון אלוהי פלשתים

04/01/2017
The Semitic fish-god Dagon. Illustrerad verldshistoria utgifven av E. Wallis. volume I, 1875, via Wikimedia Commons

The Semitic fish-god Dagon. Illustrerad verldshistoria utgifven av E. Wallis. volume I, 1875, via Wikimedia Commons

אם אפשר להצביע על אלוהות אחת מארץ כנען שהיתה “אלוהים אחרים” במלוא מובן המילה – הרי זה דגון, אלוהי פלשתים, האויבים המרים והקשים של בני ישראל.

שבטי ישראל אהבו את הבעלים המקומיים, נטעו אשרות וקיימו פולחנים כנעניים למכביר, אך מעולם לא קיימו פולחן לדגון, אלוהי פלשתים. דגון היה “אחר” בכל מובן עבור הישראלים הקדומים. הוא היה פטרון של עם אחר, ופולחנו לא היה מקובל בקרב העם.

ההיסטוריה הפולתאיסטית של בני ישראל

לאחר 40 שנות נדודים במדבר, הגיעו בני ישראל לארץ כנען, ושם, הם היו פוליתאיסטים, כפי שהיו אבותיהם ואבות-אבותיהם מימים ימימה. הם אהבו מאוד את יהוה, אלוהי אבותיהם, אשר הוציא אותם מארץ מצרים ועבדו אותו, אבל הם עבדו גם אלוהים נוספים שהכירו בנדודיהם ושפגשו בארץ המובטחת.

פולחן יהוה לא דעך, אלא התקיים במקביל ובנוסף לפולחנים של אלוהים אחרים. האלוהים הכנעניים – בעל, עשתרת ואשרה – לא היו “אלוהים אחרים”, וזרים, אלא אלוהויות יקרות וחשובות לעם.

אופן הפולחן שקיימו בני ישראל –ליהוה ולאלוהי כנען – באותם ימים קדומים נשא אופי סטנדרטי לאותה תקופה במזרח התיכון הקדום: עצים מקודשים, מזבחות אבנים, קרבנות מבעלי חיים ספציפיים, תפילות, זמירות והגדת עתידות.

בתום תקופת השופטים, הנהיג את ישראל עלי הכהן, שהיה נאמן מאוד ליהוה ולעבודתו, ושירת אותו במשכן בשילה. יורשו היה שמואל הנביא, שגדל והתחנך מינקות במקדש. בתקופתו גברה מאוד הפופולריות של יהוה, האל הייחודי של בני ישראל בקרב העם.

הפופולריות הזאת היתה ככל הנראה תוצאה של התגברות רגשות שבטיים והתחזקות בני ישראל כקבוצה פוליטית ואתנית נפרדת לאחר מלחמות מתמשכות עם הפלשתים. באותה עת בני ישראל העדיפו את יהוה ועבדו אותו באופן בלעדי בצורה וולנטרית. את שאר אלי כנען הם הזניחו מתוך העדפה, אך היה אלוהים נוסף שהם דחו מכל וכל – דגון אלוהי האויבים הפלשתים.

האל דגון מוזכר במקרא בשלושה סיפורים, ובכל אחד מהם  ברור כי בני ישראל מתייחסים אליו בדחייה: בספר שופטים מחריב שמשון הגיבור את מקדש דגון שנאספו בו סרני פלשתים לחגוג את נצחונם עליו; בספר שמואל א’ נשבר פסלו של דגון באורח מאגי בנוכחות ארון הברית של יהוה; ובספר דברי הימים ב’ מתואר כיצד הוצגו גופותיהם המבותרות של שאול המלך ובניו במקדש דגון לאחר התבוסה בקרב הר הגלבוע מול הפלשתים.

הפלשתים היו ללא ספק אויב של בני ישראל בתקופת השופטים, והאל שלהם דגון, אלוהות אויבת.

הפלשתים: עם אחר

בראשית ההיסטוריה של עמנו, קשה היה להבחין בין שבטי ישראל לבין שבטים כנעניים אחרים: כולם עבדו את הבעלים ואת העשתרות, כולם קיימו פולחנים ליד עצים קדושים, כולם הקריבו קרבנות, ולכל שבט או עיר היתה אלוהות מקומית ייחודית משלה.

הפלשתים, לעומת זאת, היו שונים מכולם.

רוב החוקרים מסכימים כי הפלשתים הגיעו לארץ במסגרת גלי הגירה של “גויי הים” במאות ה-12 וה-13 לפנה”ס. גויי הים היו קבוצות אתניות שהגיעו מאיזור הים האגאי ואיי הים התיכון, ופשטו בכוח הנשק על הממלכות שהיו אז באיזור המזרח התיכון: הפניקית, החיתית, המיקנית, המיתנית, המצרית והכנענית.

העם הפלשתי, שנמנה על “גויי הים”, התיישב בחוף הדרומי של ארץ ישראל בסוף האלף השני לפני הספירה. באיזור זה הקימו הפלשתים מספר ערים: אשדוד, אשקלון, עזה, קרית גת, עקרון, תל קסילה ובית דגון.

המצרים הקדומים נהגו לומר כי הפלשתים הגיעו “מן הירוק הגדול”, כלומר מהים התיכון, וכיום קיים קונצנזוס כי מקורם באי כרתים וסביבותיו. תרבותם המקורית של הפלשתים התבססה על התרבות המיקנית (יוון) והתרבות המינואית (כרתים).

צלמית אשדודה. מוצגת במוזיאון ישראל בירושלים.

צלמית אשדודה. מוצגת במוזיאון ישראל בירושלים.

אשדודה: אלוהי פלשתים המקורית

התרבות המינואית, שהתפתחה בכרתים בתקופת הברונזה כללה פולחנים דתיים אנימיסטיים ופולחנים לאלוהוית נשיות, מה שגרם לחוקרים רבים להכריז על התרבות המינואית כמטריארכית.

האלוהות המרכזית של המינואים היתה אלת נחשים, שהיתה גבירת החיות, משלה בטבע, והיתה התגלמות של חיים ושל פריון. הסימבוליקה הדתית בממצאים הארכיאולוגיים מכרתים באותה תקופה כוללת נחשים, ציפורים, פרגים, ושוורים.

בחפירות שנערכו ביישובי פלשתים בארץ ישראל: אשדוד, עקרון ותל-קסילה נמצאו צלמיות “אשדודה” של אלוהות נשית עלומה, ישובה ומחזיקה ילד פעוט. צלמיות של אלוהויות גבריות לא נמצאו כמעט בכלל, והחוקרים הסיקו כי הפלשתים סגדו בראש ובראשונה לאלה, ולא לאלוהות גברית בשם דגון, כפי שעולה מן הכתוב במקרא.

אשדודה של ערי הפלשתים דומה מבחינה סגנונית לאלות טבע גדולות מן הים האגאי: גיאה אמא אדמה, ריאה ההלנית, דמטר היוונית, אך בעיקר האם הגדולה, מאגנה מאטר, של אסיה הקטנה – קיבלי.

קיבלי היתה אם-כל-חי ופולחנה היה נפוץ וידוע בכל אגן הים התיכון במשך תקופה עצומה של כמעט 2000 שנה. היא היתה אלת אדמה וטבע, פריון חיים ולידה, וכמובן גם אלה של מוות קבורה ושאול. אשדודה הפלשתית היתה אלה מקומית בצלמה ובדמותה של אותה אלה קדומה ועצומה.

מקורה של אשדודה ברור מן הממצאים. אך מיהו דגון ומהיכן הגיע?

דגן אלוהי כנען ודגון אלוהי פלשתים

שמו של דגון קרוב מאוד לשם של האל “דגן”, אחד מן האלים החשובים במיתולוגיות של העמים השמים שיישבו את סוריה העתיקה, ובראשם ממלכת האמורי. האל דגן הכנעני מופיע בלוחות אוגרית, ובממצאים מן הערים מארי (מזרח סוריה, בגבול עירק של היום), אבלה (סוריה, ליד חאלב), תותול (צפון סוריה), תרקה (מזרח סוריה), צידון (דרום לבנון), וכן בכתבים שומרים ואכדיים. דגן הסורי היה אל הארץ ותבואת הארץ, אבי-בעל, ואחי אל-עליון.

חוקרים מסוימים שיערו כי האל “דגון” מדרום מישור החוף הכנעני הוא הגייה מקומית ותו-לא של האל “דגן” הכנעני שהגיע מאיזור צפון סוריה ומדובר באותה אלוהות בדיוק. הבעיה עם השערה זו היא שדגון אלוהי פלשתים אינו נמנה על אלוהי כנען במקרא או בעדויות חוץ-מקראיות, אינו משמש כמרכיב תיאופורי בשמות כנעניים מאותה תקופה, ואינו מופיע בשמות יישובים שנוסדו טרם בוא הפלשתים לארץ.

כשמשלבים את הממצאים הפיזיים של צלמיות אשדודה, הממצאים הטקסטואליים מהמקרא וההיסטוריה הדתית של התרבות המינואית, ניתן להגיע למסקנה כי דגון אלוהי פלשתים הוא אלוהות סינקרטית חדשה וייחודית.

במהלך מסעם מכרתים למזרח התיכון, פגשו הפלשתים את דגן, אל תבואה צמחייה ואדמה שהזכיר להם את אלת הטבע המקורית שלהם. במאות הראשונות להתיישבותם בארץ הפלשתים המשיכו לעבוד את אלת הטבע שלהם (“אשדודה”), אך עם חלוף השנים והעמקת הקשר שלהם לארץ כנען ולתרבותה, נוצר האל דגון: אלוהות פלשתית חדשה, סינקרטיזציה של האם הגדולה קיבלי, מלכת הטבע החיים והמוות, עם מאפייני אל האדמה והתבואה הסורי דגן .

דגון: האל הלאומי של הפלשתים

דגון הפך לאלוהות הלאומית של הפלשתים בארץ ישראל והמקדש המרכזי שלו היה בעיר עזה. מקדש אחר שידוע עליו בוודאות היה בעיר אשדוד, אך ככל הנראה היו מקדשים לדגון בכל מרכזי האוכלוסייה הפלשתית בדרום הארץ.

לפני שכבשו הפלשתים את עזה, היא היתה בירת כנען המצרית, ובתקופת רעמסס השלישי (המאה ה-12 לפנה”ס) הוקם בה מקדש גדול לאל אמון-רע, ראש הפנתיאון המצרי. לאחר שהפכה עזה לעיר פלשתית, הוקדש המבנה לאל דגון.

בתקופות מאוחרות יותר המשיך המקדש בעזה לשמש בית לראש הפנתיאון והאלוהות הראשית של העיר. בתקופות הקלאסיות התקיים בעזה פולחן לאל מרנס (=מרנו, אדוננו), שככל הנראה היה כינוי מאוחר לדגון. מרנס של התקופה הקלאסית זוהה בספרות עם זאוס “שנולד בכרתים”, זאוס כרתגנס וכן עם זאוס אלדמיוס, כלומר “זאוס מגדל הדגן”.

פולחן “זאוס הכרתי מגדל הדגן” שהיה ידוע בשם “מרנס”, כלומר אדוננו של הפלשתים, התקיים במשך שנים רבות וארוכות והעיר עזה היתה אחד ממעוזי הפגאניות האחרונים בארץ ישראל.

אמנם משנת 324, עם עליית הקיסר קונסטנטינוס לשלטון ברומא, הפך השלטון הביזנטי בארץ לנוצרי, אך בדרום הארץ המשיכו צאצאי הפלשתים לקיים את פולחניהם לאלוהות הטבע והתבואה מימים ימימה. רק בשנת 401 לספירה שכנע פורפיריוס בישוף עזה את הקיסר לשלוח לו סיוע צבאי כדי להרוס את המקדשים “הפגאניים” (כפי שהוגדרו מאמיני דגון על ידי הנוצרים) בעיר ולבער את פולחן מרנס.

זכרונות דגון במדינת ישראל

היישוב בית-דגון, שהיה אחד מן הישובים הפלשתיים המוקדמים ביותר בארץ ישראל ומוזכר בספר יהשוע, המשיך להתקיים בצורת “בית-דגאנא” בתקופה האשורית, “כפר-דגון” בתקופה הרומית והכפר הערבי בית-דג’אן. במהלך מלחמת השחרור ברחו ממנו תושביו הפלשתינים לרמלה. על חלק מאדמות הכפר יושב היום הישוב הישראלי “בית-דגן”.

מסוף הגרעינים הנמלי של מדינת ישראל, שנמצא בנמל חיפה, נקרא “ממגורות דגון” על שם אל הדגן והתבואה הפלשתי.

דגון בספרות, באמנות ובתרבות הפופולרית

ג’ון מילטון, ביצירתו האפית “גן העדן האבוד” מן המאה ה-17 התייחס לדגון כאלוהות-דג ולא כאלוהות דגן. זאת, אף על פי שהשם “דגון” הוא פשוט הגייה דרומית (עם צליל O במקום A) של השם הצפוני “דגן”, ואף על פי שאין שום עדויות ארכיאולוגיות לכך שדגון היה אלוהות דגים באופן ספציפי מעבר לכך שהיה אלוהות טבע ופריון באופן כללי. בחירתו של מילטון נובעת ככל הנראה מפרשנות של רד”ק מן המאה ה-12 לפנה”ס לסיפור ארון הברית במקדש דגון.

מאוחר יותר, בתרבות הפופולרית, עברה דמותו של דגון תהליך דמוניזציה ודבולוציה, כפי שקרה לאלוהויות קדם-נוצריות רבות אחרות.

דגון מופיע או מאוזכר, כדמות דמונית, מפלצתית או מיתולוגית בכתביהם של סופרים מפורסמים רבים, כולל ה.פ. לאבקראפט, ג’ורג’ אליוט (מידלמארץ’), וסול בלו (הרפתקאות אוגי מארץ’). כמו כן ניתן למצוא אותו כסוג של שד, מפלצת או דמות מיתולוגית במשחקי מחשב רבים, בסרטי אימה ופנטסיה, בקומיקס, וביצירות מוזיקליות פופולריות, בעיקר מהז’אנרים של הרוק הכבד, הפאנק והמוזיקה הגותית והאלטרנטיבית.

ביבליוגרפיה

זינגר איתמר: לבעיית זהותו של דגון אלוהי הפלשתים

Lovecraft, H.P., Dagon.
Pardee, Dennis. Ritual and Cult at Ugarit. Society of Biblical Literature, 2002
Parker, Simon (Ed.). Ugaritic Narrative Poetry. Society of Biblical Literature, 1997
Smith, Mark S. The Early History of God. Wm. B. Eerdmans Pub. Co., 2nd edition, 2002
Smith, Mark S. The Origins of Biblical Monotheism. Oxford University Press, 2003

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים