החיים הדתיים והתרבותיים העשירים והתוססים שהתקיים בתחומי ארץ ישראל בקרב מאמינים פוליתאיסטים בתקופה הרומית דעכו עם הופעתה של הנצרות. הנוצרים בתקופות הרומית והביזנטית השתמשו במגוון של שיטות, אלימות יותר ואלימות פחות, כדי לבער את האלוהים הישנים מן הארץ, עד שלבסוף, הצליחו.
לאחר מותו של ישו בשנת 30 לספירה לערך, המשיכו בני משפחתו הקרובים ותלמידיו (“השליחים”) לפעול בירושלים. הם ארגנו תפילות וסעודות קודש, כולל תפילות בבית המקדש, וייסדו את מנהג הטבילה לצורך כפרה על חטאים וקבלת רוח הקודש. כמו כן הם ויתרו על רכושם לטובת הקהילה, נתנו הרבה צדקה, חילקו אוכל לעניים, והתאמצו מאוד להפיץ את משנתם והטיפו לאמונה בישוע, בתחילה בקרב היהודים, ולאחר מכן גם בקרב אוכלוסיות אחרות, בארץ ישראל ומחוצה לה.
מפוליתאיזם לפגאניזם
בשנים הראשונות לקיומה, נרדפה הנצרות באימפריה הרומית בכלל, ובארץ ישראל מולדתה בפרט. הנצרות היתה אז זרם חדש של יהדות, אשר לא התקבל על ידי המיינסטרים. הממסד היהודי ראה בנוצרים כופרים, והשלטון הרומאי התייחס אליהם בחשדנות. הרומאים שבאופן כללי כיבדו את דתות העמים המרכיבים את האימפריה שלהם, לא התייחסו לנצרות כאל דת מקומית, אלא כרעיון חדש ומהפכני שיש לדכאו.
במקביל, החל להשתרש הביטוי “פגאנים”, המתאר בני אדם אשר מאמינים באלוהים הישנים, ושאינם יהודים או נוצרים. המונח נטבע על ידי נוצרים, ושימש כינוי גנאי לכל מי שלא קיבל על עצמו את האמונה באלוהים אחד.
בתקופת הקיסר דיוקלטיאנוס (245-313) היו רדיפות קשות של הנוצרים בכל רחבי האימפריה הרומית. בארץ ישראל ובסוריה תועדו הרדיפות הללו בחיבור “המרטירים של פלשתינה” מאת אוסביוס איש קיסריה. הנוצרים סבלו קשות. הם נכלאו, עונו, נתלו, נצלבו, והושלכו לחיות טרף באצטדיונים.
קונסטנטינוס הראשון וראשיתו של מהפך
לאחר פרישת הקיסר דיוקלטיאנוס מחיי השלטון בעקבות מחלה קשה בשנת 305, התהפך מזלם של הנוצרים. לאחר שורת מאבקים בין שישה טוענים לכתר, בשנת 310, עלה לשלטון ברומא הקיסר קונסטנטינוס הראשון, אשר הפך את הנצרות לדת רשמית ומוכרת באימפריה הרומאית.
בימים הראשונים לשלטונו הפגין קונסטנטינוס נאמנות לדת הרומאית הישנה, כמצופה וכמקובל. עלייתו לשלטון לוותה בנאום חוצה להבות אשר הכריז כי האל אפולו בחר אותו לקיסרות. מטבעות בראשית שלטונו תיארו את האל מרס כאלוהות הפטרונית שלו, ולאחר מכן נשאו את דמותו של סול אינביקטוס, אלוהות שמש שעברה סינקרטיזציה עם אפולו.
אך כבר בשנים הראשונות לשלטונו, החל הקיסר קונסטנטינוס הראשון להתקרב לנצרות. אוסביוס איש קיסריה טוען, כי הוא חלם חלום נבואי ערב אחד הקרבות המכריעים, שבעקבותיהם התמנה לקיסר. בחלום ראה איש מוקף הילה זוהרת שהראה לו סמל נוצרי. גרסאות אחרות טוענות כי אמו של קונטנטינוס, הלנה, החלה להאמין בנצרות והשפיעה על בנה, ואחרים טוענים כי לקיסר היו מניעים פוליטיים לקידום הנצרות ותו לא.
האמת היא ככל הנראה איפשהו באמצע. בשנת 313 פרסם הקיסר את “צו מילנו” המורה על הפסקת רדיפות הנוצרים ברחבי האימפריה הרומית, ובשנת 325 הוא השתתף בועידת ניקאה, שבה קבעו בישופים נוצריים את עיקרי האמונה ולמעשה מיסדו את הנצרות כדת חדשה, נפרדת לחלוטין מן היהדות.
ארץ הקודש מתנצרת
ברגע שהפכה הנצרות לדת של הקיסר ברומא, הפכה ארץ ישראל, מולדת הנצרות, למוקד דתי חשוב. האימפריה הקדישה כספים ומשאבים רבים לצורך קידום הנצרות, בנתה כנסיות, מינתה בישופים ושלחה שליחים. לארץ ישראל הגיע זרם גדול של מהגרים דתיים מרחבי האימפריה. מתנצרים חדשים, נזירים וכמרים הגיעו לארץ כדי להקים בה כנסיות, לייסד בה מנזרים ולהפיץ את תורתו של ישוע.
ארץ ישראל הפכה באחת ל”ארץ הקודש”, מרחב נוצרי מקודש, מקום הולדתו של האלוהים. המקומות שבהם ישוע חי ופעל עברו תהליך מהיר יחסית של התנצרות. בירושלים, בית לחם, איזור הכנרת והגליל התחתון המיר חלק ניכר באוכלוסייה הלא-יהודית את דתו לנצרות. גם בשאר הריכוזים העירוניים התרחש תהליך מהיר של ניצור.
באופן כללי מדובר היה בתהליך חברתי לא אלים. הנוצרים בארץ ישראל נקטו באותן שיטות מיסיונריות הידועות לנו מאירופה. הם חילקו אוכל וצדקה לעניים, ובכך פיתו אותם להצטרף לכנסיות ולהשתתף בפולחנים הנוצריים. הם לגלגו על האלוהים הישנים, שללו אותם, והציגו אותם כדמונים או אלילי שווא, והם הציגו את כל הפוליתאיסטים כבורים, טיפשים ומאמינים באמונות טפלות. האליטה העירונית קיבלה את הרעיונות הללו, ועברה לנצרות שנחשבה דת מתקדמת ופרוגרסיבית.
בשנת 335 לספירה נחנכה הבזיליקה של הקבר הקדוש בירושלים, בסמוך להר הבית, במקום בו עמד המקדש הרומאי לונוס. בכך הפכה איליה קפיטולינה לירושלים הנוצרית, עיר צליבתו של ישו, ומוקד עלייה לרגל. כנסיות נבנו על גבי מקדשים רומאיים מפוארים גם בבית שאן.
בעוד רוב רובה של האוכלוסייה הפגאנית העירונית בארץ ישראל עברה ניצור מהיר ולא אלים, הרי שבאיזורים הכפריים והמרוחקים התהליך היה איטי הרבה יותר. כנסיות לא נבנו בתוך יישובים, אלא בשוליים, וניכר מממצאים ארכיאולוגיים כי מדובר במבנים שהוקמו על ידי קבוצות מיעוט.
כמו כן, נותרו בארץ ישראל, מספר מעוזים אחרונים של אמונה פוליתאיסטית: למרגלות הר חרמון, באשקלון, ובעזה.
התנצרות אלימה באימפריה הרומית
ארץ ישראל הושפעה גם ממגמות כלליות של ניצור והתנצרות ברחבי האימפריה הרומית. החל משנת 341 נאסר להקריב קרבנות לאלוהים הישנים בכל רחבי האימפריה, ובשנת 356 התקבלה הוראה לסגור את כל המקדשים.
אמנם הקיסר יוליאנוס (“הכופר”) החזיר את עטרת הפגאניות ליושנה בתקופת שלטונו הקצרה בת השנתיים (361-363 לספירה) ופתח מחדש את המקדשים, אך הוא נרצח עד מהרה, ככל הנראה בידי נאמנים לנצרות.
בשנת 376 סירב הקיסר גרטיאנוס לקבל על עצמו את תפקיד פונטיפקס מקסימוס (הכהן הגדול ברומא), ובכך למעשה ניתק רשמית הקשר בין הקיסרות הרומית לבין הדת הרומית העתיקה.
בתקופת הקיסר תיאודוסיוס הראשון (379-394) הפכה הנצרות לדת הרשמית של רומא, והרדיפות כנגד הפגאנים הוחרפו והפכו לאלימות ביותר ועקובות מדם.
תיאודוסיוס אסר על ביקור במקדשים או השתתפות בחגיגות הדת הישנה. הוא החרים את הרכוש של המקדשים, ואת התרומות שניתנו למקדשים. הוא הטיל עונש מוות על כל איש דת שינחש בכבד או באיברי חיות. הוא סירב לשפץ את מזבח הניצחון המקודש לאלה ויקטוריה בסנאט הרומאי, כיבה את אש התמיד הקדושה במקדש לוסטה ברומא, וגירש את הבתולות הוסטליות מתפקידן. מקדשים בתקופתו נהרסו, חוללו ונבזזו. קבוצות אתניות לא נוצריות ברחבי האימפריה דוכאו ביד קשה, והמשחקים האוליפיים, שנחשבו קדושים לאלים הישנים, בוטלו.
עזה בוערת באש
רדיפות אלימות אלו עשו להם הדים גם בארץ ישראל. אירוע הניצור הכפוי האלים ביותר והמפורסם ביותר בארץ ישראל התרחש בעיר עזה.
עזה היתה מעוז פגאני מימים ימימה. היא היתה גם מרכז תרבותי הלניסטי גדול, שיצאו ממנו פילוסופים, אמנים, אנשי רוח ומדענים בעת העתיקה. לעיר עזה שורשים כנעניים ופלשתיים, ובתקופה ההלניסטית והרומית התקיימו שם פולחנים נרחבים למספר רב של אלים. המקדש הראשי והגדול ביותר בעיר היה של האל מרנס, גלגול של דגון הפלשתי.
בתקופה שלפני עלייתו של קונסטנטינוס הראשון לשלטון, השתתפו תושבי עזה באופן פעיל ברדיפה של הנוצרים בארץ ישראל. בזמן הרדיפות של הקיסר דיוקלטיאנוס, הוצאו להורג מרטירים נוצרים רבים בעזה. הרציחות מתוארות בפירוט בכתבי אוסביוס איש קיסריה, אם כי דיוקן ההיסטורי מוטל בספק.
בתקופת הקיסר יוליאנוס “הכופר” שרפו תושבי עזה את הבזיליקה הנוצרית, ומאז סירבו בכל תוקף להקים בית תפילה נוצרי בשטחם. גם לאחר הפיכת הנצרות לדת רשמית באימפריה, הם המשיכו לרדוף את הנוצרים,והאשימו את הנוצרים בהבאת מזל רע לעיר, ובגרימת בצורת. הנוצרים נאלצו להקים כנסייה מחוץ לחומות.
גם לאחר שנאסרה פעילות במקדשים פגאנים באימפריה, תושבי עזה שיחדו את הפקידים הרומאיים בארץ ישראל והצליחו להמשיך לקיים טקסים ותפילות במקדש הגדול למרנס.
בשנת 401 לספירה, מאס פורפיריוס בישוף עזה בהשפלות שהוא חווה מצד גרעין האוכלוסייה הפגאני העיקש והגאה בעיר. הוא נסע לקונסטנטינופול ושכנע את הקיסרות לספק לו סיוע צבאי על מנת לבער את הפולחן הפוליתאיסטי בעיר. פורפיריוס חזר הביתה ובידו צו סגירה לשמונת המקדשים העירוניים של עזה: המקדש לאפרודיטה, המקדש להקטה, המקדש לשמש, המקדש לאפולו, המקדש לקורה פרספונה, הטיכאון לטיכה, ההרואון של הרה, והמרניאון הגדול מקדש מרנס.
כל המקדשים נהרסו ונבזזו. כמו כן נשרפו ונבזזו בתים פרטיים של תושבים פגאניים, ונלקחו מהם חפצי קודש ופולחן. המקדש למרנס בער במשך ימים רבים. אבנים נלקחו מקירותיו כדי לסלול כבישים.
חמש שנים לאחר מכן, בשנת 406 לספירה, הקימה אליה אודוקיה, אשתו של הקיסר תאודוסיוס השני, כנסייה נוצרית על חורבותיו של מקדש מרנס השרוף. במאה השביעית נכבשה ארץ ישראל מידי הביזנטים על ידי המוסלמים, והחליף עומר בן אל-ח’טאב הפך הכנסייה למסגד מוסלמי, שעומד על תילו עד היום, המסגד הגדול של עזה.
ביבליוגרפיה
Bar, Doron. Rural Monasticism as a Key Element in the Christianization of Byzantine Palestine, in Harvard Theological Review 98(01):49 – 65, January 2005
Bar, Doron. The Christianisation of Rural Palestine during Late Antiquity in The Journal of Ecclesiastical History, July 2003 pp 401-421.
עיר-שי, עודד. ניצורה של ארץ ישראל במאה הרביעית: ההיבט הרעיוני. קתדרה לתולדות ארץ ישראל וישובה, טבת תשנ”ה דצמבר 1994