אוסביוס איש קיסריה – פרפרטיו אבנגליקה

30/01/2019
Jules Joseph Lefebvre, Mediterranean Beauty, 19th Century

Jules Joseph Lefebvre, Mediterranean Beauty, 19th Century

תרגום ופרשנות ליצירתו של אוסביוס איש קיסריה, “הכנה לבשורה” (פרפרטיו אבנגליקה)

אוסביוס איש קיסריה (265-339) היה הארכיבישוף של קיסריה והיסטוריון של הכנסייה הנוצרית. לא ידוע היכן נולד, אך הוא למד באנטיוכיה (דרום טורקיה, חלק מן המרחב ההלני), ולאחר מכן הגיע לצור, מצרים וארץ ישראל, שם התמנה לבישוף.

יצירתו של אוסביוס “הכנה לבשורה” (פרפרטיו אבנגליקה”) הינה כתב אפולוגטיקה נוצרי, המוקיע את האמונות הפוליתאיסטיות של תרבויות במזרח התיכון הקדום ובאגן הים התיכון. בפרט, הוא מוקיע את אמונות הפניקים והמצרים, ומאשים אותם שהם מקור החטא הפוליתאיסטי של כל עממי העולם הידוע.

כתב אשמה דוגמטי זה נכתב עבור נוצרים, כדי שיקראו אותו בטרם הם ניגשים לעיין בברית החדשה והישנה, כסוג של הקדמה או הכנה לכתבי הקודש. היצירה מנסה להוכיח כי הנצרות עדיפה על כל אמונה, פילוסופיה או דת “פגאנית”.

אני מביאה כאן תרגום עברי לקטעים נבחרים מתוך “פרפרטיו אבנגליקה” העוסקים בתיאורים של הדת הפניקית, לצד הערות ופרשנויות.

למרבה הצער, ברור מן הכתוב כי התיאורים של האמונות הפניקיות ביצירה זו אינם אותנטיים אלא נגועים בפרשנות תרבותית, שיפוט מוסרי של האחר, ובעיקר שטופים בהלניזציה עמוקה ובוטה של המיתוסים והדמויות המיתולוגיות הכנעניים.

פרפרטיו אבנגליקה

כרך 1, פרק 4

“אומרים, כי הפניקים והמצרים היו ראשוני בני האדם להכריז על השמש הירח והכוכבים כאלים, ולומר כי הם הגורמים היחידים להתחדשות ולרקבון בטבע, ו[הפניקים והמצרים] אף יצרו לאחר מכן את האלים והתיאוגוניות הידועים לשמצה בקרב הציבור.

לפני הפניקים והיוונים, אומרים, כי איש מעולם לא חקר את התופעות השמימיות, פרט לבני אדם ספורים מקרב העברים, אשר בעיני רוחם הצלולות התבוננו מעבר לעולם הנראה-לעין, ועבדו את בורא עולם, נפעמים מגדולת חוכמתו וכוחו, אשר הבינו מתוך יצירותיו. וכיוון שהיו משוכנעים שהוא לבדו הוא אלוהים, כמובן שקראו רק לו בשם אלוהים, ומאב לבן עברה אמת זו, הדת האמיתית הראשונה, והיחידה. שאר יושבי העולם, אשר התרחקו מן הדת האמיתית, התבוננו ביראה במאורות השמים בעיני בשר, וכאילו היו בעלי שכל של ילדים, הצהירו כי [מאורות השמים] הם האלים, הקריבו להם קרבנות, ועבדו אותם, אך עדיין לא בנו להם מקדשים, ולא עשו פסילים ומסכות בדמות אנשים, אלא התבוננו ברקיע הבהיר ובשמים עצמם, ובנשמתם ביקשו את הדברים אשר ראו שמה.

אך לא זו היתה השגיאה הפוליתאיסטית אשר הותירו לדורות הבאים, אלא עמוק יותר לתוך תהומות הרשע נכנסו, וחטאו חטא גדול יותר מאשר הכחשת האל, כיוון שהפניקים ואחר כך המצרים היו ממציאי האשליה הראשונים. אומרים שהם היו הראשונים שהכניסו את אורפיאוס בן אויגרוס 1 בסוד המסתורין של המצרים, ומשם הגיע ליוון העתיקה, כפי שקדמוס 2, למעשה, נכנס בסוד המסתורין הפניקיים ובסוד אותיות האלפבית, כיוון שעד אז לא ידעו היוונים כיצד לכתוב אלפבית 3.

כרך 1, פרק 9

גם בתיאולוגיה הפניקית מוצאים שהפילוסופים הראשונים שלהם לא ידעו אלוהים אחרים מאשר השמש, הירח, ומלבד כוכבים אלו, גם את היסודות, ואת הדברים הקשורים אליהם. עבור אלו הקדישו קדמוני האדם את יבול הארץ, וראו אותם כאלוהים, ועבדו אותם כמקורות הקיום לעצמם ולדורות הבאים, ולכל מי שחי לפניהם, והניחו להם מנחות משקה ונסך. ואילו רחמים וקינה ובכי הקדישו ליבול הארץ המרקיב, וללידת יצורים חיים מן האדמה, ללידתם זה מזה, ולקיצם, כאשר נפטרו מן החיים. אלו היו רעיונות הפולחן שלהם, שעלו בקנה אחד עם חולשותיהם, ושלא היתה בהם כל חוכמה יתרה.

היו אלו המצאות של בני אנוש, רעיונות של בני תמותה, והעידו על נטיות מופקרות ונלוזות, כפי שאומר הנביא הקדוש, יצירת האלילים היתה תחילתה של הזנאות.

למעשה, הטעות הפוליתיאיסטית של כל העמים מתחוורת רק הרבה זמן לאחר מכן, היא שהתחילה אצל הפניקים והמצרים, ועברה משם לשאר העממים, ואפילו ליוונים עצמם. עניין זה נתמך על ידי ההיסטוריה של התקופות הקדומות ביותר, ועלינו לבחון את ההיסטוריה הזאת, ונתחיל ברשומות הפניקיות.

ההיסטוריון לעניין זה הוא סנכוניאתון 4 סופר בעל ייחוס רב, ועתיק יותר, כפי שאומרים, מזמן טרויה, ולכן מעידים שהוא מדייק באמת לגבי ההיסטוריה הפניקית. היה זה פילון איש גבל5, ולא העברים, אשר תרגם את מלוא היצירה מן השפה הפניקית לשפה היוונית, ופרסם אותה. כותב מזמננו אנו אשר מתנגד לנו6, מזכיר את היצירות הללו בחיבורו “דברים נגד הנוצרים”, ושם הוא מביא את עדותו של סנכוניאתון, מילה במילה:

[פורפיריוס]: ההיסטוריה המדויקת ביותר של היהודים היא זאת שנכתבה על ידי סנכוניאתון איש בירות, אשר קיבל תורה מהירומבלוס 7 כוהן יהו 8. הוא הקדיש את חיבורו ההיסטורי לאביבלוס 9מלך בירות, והחיבור אושר על ידו ועל ידי חוקרי האמת בתקופתו. שימו לב שאנשים אלו חיו בתקופה שלפני מלחמת טרויה, כמעט בתקופתו של משה, כפי שניתן לראות בשושלת מלכי פניקיה. וסנכוניאתון, אשר חיבר אוסף שלם של היסטוריה עתיקה מהרשומות בערים שונות ומספריות שונות במקדשים, וכתב בשפה הפניקית עם אהבה לאמת, חי בתקופת סמירמיס10,מלכת האשורים, אשר מתועד שחיה בטרם מלחמת טרויה באותם ימים. ועבודותיו של סנכוניאתון תורגמו ללשון היוונית על ידי פילון איש גבל.

[פילון]… לשם הבהרה ודיוק בפרטים, חשוב לציין ראשית שהפראים הקדמונים ביותר, ובעיקר הפניקים והמצרים, אשר העבירו את מורשתם לשאר האנושות, העניקו מעמד של אלים גדולים לבני אדם שגילו דברים נחוצים בחיים או פעלו טובות למען העם. הם העריכו אותם כמיטיבים וכמקור של ברכות רבות, ועבדו אותם כאלים גם לאחר מותם, ובנו מקדשים, והקדשו עמודים ומצבות על שמם. לכל אלו התייחסו הפניקים ביראה רבה, וחגגו להם חגיגות גדולות. במיוחד הם העניקו את שמות המלכים שלהם לגורמים ביקום, ולחלק מאלו אשר החשיבו כאלים. אבל הם לא הכירו אלים אחרים פרט לטבע, לשמש, ולירח, ולשאר הכוכבים הנעים בשמים, והגורמים והדברים הקשורים אליהם, כך שחלק מאלוהיהם היו בני תמותה וחלקם בני אלמוות.

פילון הסביר את הנקודות הללו בהקדמה [כעורך של עבודות סנכוניאתון, כ”מ], ואז התחיל לפרש את סנכוניאתון על ידי תיאור של התיאולוגיה הפניקית כדלקמן.

כרך 1 פרק 10

הוא מניח כי העיקרון הראשון של היקום היה אוויר חושך בענן ורוח, או בעצם משב של אוויר מעונן11, ואפלה סמיכה של כאוס12 כמו ארבוס13; ולא היה להם גבול והם התקיימו במשך עידנים רבים ואינסופיים. אבל אז הרוח, כך הוא כותב, התאהבה באחד מהוריה, והתרחש ערבוב, בהתקשרות שנקראה תשוקה. זו היתה ההתחלה של בריאת כל הדברים: אבל הרוח עצמה לא ידעה שהיא נבראה. מן התשוקה שלה נולד מות14, ויש האומרים שהוא בוץ, ואחרים אומרים שהוא ריקבון מימי; ומתוך זה הגיע כל חלקיק של בריאה, וההיווצרות של היקום. אז היו חיות מסוימות בעלות חישה, ומהן נוצרו בעלי חיים נבונים, שנקראו צופי שמיים, וצורתם היתה צורת ביצה. וכמו כן מות פרץ לתוך האור, והשמש, הירח והכוכבים, והקונסטלציות הגדולות.

זו היתה הקוסמוגוניה שלהם, שמשמעותה אתאיזם ברור. אך בואו נראה כיצד הוא מתאר את היווצרות החיות שנבראו. הוא אומר:

“ואז כאשר האוויר פרץ לתוך האור15, התחממו גם הים וגם האדמה, ומהם נוצרו הרוחות והעננים, ושיטפונות גדולים של מים מן השמים16. ואז לאחר שהם נפרדו, וניתקו ממקומם בגלל חום השמש, ונפגשו שוב באוויר והתנגשו זה בזה, נוצרו הרעמים והברקים, ולקול הרעם והחיות הנבונות שתוארו התעוררו בפחד למשמע הצליל, והתחילו לנוע ביבשה ובים, זכרים ונקבות17.

לאחר מכן, המחבר מזכיר את שמות הרוחות נוטוס ובוריאס18, וממשיך: “אלו היו יצירי האדמה הראשונים והמקודשים, והם ראו אותם כאלוהים, ועבדו אותם כמי שהביאו להם חיים ולכל מי שבא לפניהם, הניחו להם מנחות ונסכו להם נסכים”.

והוא מוסיף: “אלו היו רעיונות הפולחן שלהם, שהתאימו לחולשותיהם ולנפשותיהם החלשות. אז הוא אומר שמהרוח קולפיאס ואשתו באאו (שהוא מתרגם “לילה”) נולדון אאון ופרוטוגנוס, בני התמותה, ואאון גילה את את המזון מן העצים. ולצאצאים שלהם קראו גנוס וגניאה, והם יישבו את פניקיה, ואז התרחשה בצורת, והם הושיטו את ידיהם לשמים לעבר השמש; כי רק את השמש (הוא אומר) הם החשיבו לאלוהים ולאדון השמים וקראו לו בעלשמין, כלומר בעל השמים, וביוונית, זאוס19.

ולאחר מכן הוא אומר: “למגנוס, בן אאון ופרוטוגונוס, נולדו עוד ילדים בני תמותה, ושמותיהם אור, אש ולהבה. אלו, גילו את האש על ידי שפשוף שתי פיסות עץ ביחד, ולימדו את השימוש הזה. והם הולידו בנים בעלי קומה גבוהה וגודל עצום, ושמותיהם היו שמות ההרים שהם גרו בהם, ועל שמם נקראו הר קסיוס20, והר ליבנוס21, ואנטיליבנוס22, ובראתי23. ומאלו, הוא אומר, נולדו ממרומוס והיפסורניוס, והם קיבלו את שמותיהם מאימותיהם, כיוון שהאנשים באותם ימים הזדווגו ללא אבחנה עם כל מי שפגשו24.

ואז הוא אומר:

היפסורניוס ייסד את צור ובנה בקתות קנים, סוף, וגומא. הוא הסתכסך עם אחיו אוסוס, אשר המציא את עורות הלבוש המכסים את הגוף העשויים מחיות טרף שהוא היה חזק מספיק כדי ללכוד25. וכאשר הגיעו הגשמים העזים והרוחות, העצים בצור התחככו זה בזה והציתו אש, ושרפו את כל היער שהיה שם. ואוסוס לקח עץ, כרת את ענפיו, והיה הראשון לצאת אל הים, והקדיש שתי מצבות לאש ולרוח, ועבד אותם, ונסך להם נסכי דם של חיות טרף שניצודו על ידו.

אבל עם מות היפסורנסיו ואוסוס, אלו שנותרו, הוא אומר, הקדישו להם מצבות, ומדי שנה עבדו את המצבים וחגגו חגיגות לכבודם [של היפסורניוס ואוסוס, כ”מ]. אבל שנים רבות לאחר מכן, מהגזע של היפסורניוס נולד אגריאוס והליוס, ממציאי הציד והדיג, אשר על שמם נקראו ציידים ודייגים, ומהם נולדו שני אחים, מגלי הברזל וחרשות הברזל. אחד מהם כריסור, עסק באורטוריה, בלחשים ובניחוש עתידות, והוא היה הפייסטוס, והמציא את הקרס, והפתיון, החכה והרפסודה, והיה הראשון מבני האדם שיצא למסע ימי, ולכן האנשים עבדו אותו כאלוהים לאחר מותו. והא נקרא גם זאוס מילכיוס. ויש האומרים האחיו המציאו את קירות הלבנים. ולאחר מכן יצאו מהגזע שלהם שני צעירים, אחד שמו טכניטס (הכשרוני), ואחרי גניוס אוטוכתון (יליד האדמה עצמה). שני אלו המציאו את הערבוב של קש וטיט ללבנים, וייבושם בשמש, ויתרה מזאת המציאו את הגגות. מאלו נולדו אחרים, אחד נקרא אגרוס והשני אגרורוס או אגרוטס, ועבורו יש בפניקיה פסל חשוב מאוד, ומקדש שרתומים אליו שוורים, ומבין כל אנשי גבל הוא נחשב הגדול ביותר באלים.

שני אלו המציאו את הוספת החצרות, המכלאות והמערות לבתים. מהם הגיעו איכרים וציידים. הם נקראו גם אלטאים וטיטאנים. מהם נולדו אמינוס ומאגוס, שהקימו כפרים ודירי צאן. מהם נולדו מישור וצדק, אשר גילו את השימוש במלח.

מישור הוליד את תאותוס, אשר המציא את אותיות הכתב הראשונות והמצרים קראו לו תוית, האלכסנדרים תחות, והיוונים הרמס 26.

צדק הוליד את דיוסקורי או קבירי או קוריבנטס או סמותרקי, והם המציאו את הספינה. הם הולידו אחרים, אשר גילו את העשבים, וכיצד לרפא עקיצות נחשים, וקמעות. בתקופתם נולד עליון, ונקבה בשם בירות, והם התגוררו בסביבת העיר גבל.

והם ולידו את אפיגיוס או אוטכתון, אשר קראו לו אורנוס, ועל שמו הם קראו את השמים שמעלינו בגלל יופיו והדרו. והיתה לו אחות מן ההורים הללו, שנקראה גיאה, האדמה, ועל שמה קראו את הארץ. ואביהם, העליון, מת כשנפגש עם חיות רעות, והפך לאלוהים, וילדיו נסכו לו נסכים והקריבו לו קרבנות.

ואורנוס לאחר שירש את המלוכה מאביו, לקח לו לאישה את אחותו גיאה, והם הולידו ארבעה בנים: אלוס שנקרא גם כרונוס, ביתילוס, דגון שהוא סיטון, ואטלס27. ומנשים אחרות אורנוס הוליד צאצאים רבים, וגיאה כעסה על כך, ונפרדה מאורנוס בכעסה.

אבל אורנוס, לאחר שעזב את גיאה, נהג לכפות עצמו עליה מתי שחפץ, ולשכב עימה וללכת ממנה, וניסה גם להשמיד את הילדים שילדה לו. אבל גיאה גירשה אותו כמה פעמים, לאחר שגייסה בעלי ברית. ואז כרונוס נעזר בהרמס טריסמגיסטוס, שהיה עוזרו, וגירש את אביו אורנוס ונקם את נקמת אימו28.

ולכרונוס נולדו ילדים, פרספונה ואתנה. הראשונה מתה בתולה, אך בעצת אתנה והרמס, כרונוס עשה חרמש וחנית ברזל. אז הרמס אמר מילות קסם לבעלי בריתו של כרונוס, והכניס בם את הרצון להילחם נגד אורנוס בשם גיאה. כך כרונוס יצא למלחמה, וגירש את אורנוס ממשלתו, וירש את המלוכה. כמו כן הוא לקח בשבי את פילגשו האהובה של אורנוס, שהיתה הרה ללדת, ונתן אותה לדגן אחיו לאישה. ובבית דגן היא ילדה את בן אורנוס, שנקרא דמרוס.

לאחר מכן כרונוס בנה חומה סביב ביתו, וייסד את העיר הראשונה, גבל בפניקיה.

לאחר זאת הוא חשד באחיו אטלס, ובעצת הרמס, השליך אותו לבור עמוק וקבר אותו. באותה עת צאצאי דיוסקורי בנו רפסודות וספינות ויצאו למסעות בים, והגיעו לחוף למרגלות הר קסיוס, ובנו שם מקדש. ונאמני אלוס, הוא כרונוס, נקראו אלוהים, או כרונים.

ולכרונוס היה בן בשם סדידוס, שהוא הרג בחרבו שלו כיוון שחשד בו, ולכן רצח את בנו שלו. באופן זה הוא גם כרת את ראש ביתו, וכל האלים הביעו מורת רוח ממעשיו של כרונוס.

הזמן חלף, ואורנוס אשר גורש, שלח את העלמה עשתרת בחשאי עם שתי אחיותיה איאה ודיונה, להרוג את כרונוס בכישוף. אבל כרונוס תפס אותן, ואף על פי שהיו אחיותיו, הפך אותן לנשותיו. וכשאורנוס גילה את הדבר, הוא שלח את אימרמנה והורה ושאר נאמנים במשלחת נגד כרונוס, אך כרונוס העביר אותם לצידו והשאיר אותם עמו.

כמו כן, הוא אומר, האל אורנוס הקים ביתיליה, והפיח חיים בתוך האבנים. ולכרונוס ולעשתרת נולדו שבע בנות, טיטנידות או ארטמידות, וכמו כן מריאה נולדו לו שבעה בנים, והצעיר מביניהם הפך לאלוהים בלידתו, ומדיונה נולדו לו בנות, ומעשתרת עוד שני בנים, תשוקה ואהבה. ודגן, לאחר שגילה את התבואה והחריש, נחשב זאוס ארוטריוס.

ואחת מהטיטנידות נישאה לצדק, וילדה את אסקלפיוס.

בחבל פראה פֶּרֶאָה, מיוונית “הארץ אשר ממול”, הייתה חבל ארץ ששכן מעברו המזרחי של נהר הירדן. נולדו גם לכרונוס שלושה בנים, כרונוס בשם אביו, זאוס בלוס, ואפולו. ובתקופתם נולדו פונטוס, טייפון ונראוס, אבי פונטוס ובן בלוס.

ומפונטוס נולד צידון, אשר קולה היה מתוק מכל והיתה הראשונה להמציא את השיר, ופוסידון, ולדמרוס נולד מלקרתוס, אשר נקרא גם הרקולס.

אז אורנוס נלחם שוב בפונטוס, ולאחר מרידות חבר למדרוס, ודמרוס תקף את פונטוס, אבל פונטוס הבריח אותו, ודמרוס נשבע להקריב קרבן אם יצליח להימלט.

ובשנה השלושים ושתיים למלכות אלוס, הוא כרונוס, לאחר שהדיח את אביו אורנוס באתר בפנים הארץ, ולקח אותו לידיו, וסירס אותו אצל מעיינות ונהרות כלשהם. שם אורנוס הפך לאלוהים, וכשנשם את נשימתו האחרונה, טפטף הדם מפצעיו לתוך מימי המעיינות והנהרות, והמקום מסומן עד היום הזה. 29

זהו סיפורו של כרונוס, ואלו הם תהילות חיי האנשים בתקופת כרונוס, כפי שכתבו היוונים, אשר גם הם מאשרים כי היה זה עידן הזהב של בני האדם המדברים, תקופה של אושר מבורך בימי קדם.

ושוב, ההיסטוריון מוסיף, בנושאים אחרים:

אבל עשתרת, האלה הגדולה מכל, וזאוס דמרוס, ואדודוס מלך האלים משלו בארץ בהסכמת כרונוס. ועשתרת חבשה את ראש השור על ראשה כסמל למלוכה, ובמסעיה סביב העולם היא מצאה כוכב שנפל מן השמים, אשר לקחה וקידשה באי הקדוש צור. והפניקים אומרים שעשתרת היא אפרודיטה30.

כרונוס, גם, כשהסתובב בעולם, העניק את ממלכת אתיקה לבתו אתנה. אבל כשהתרחשה מגפה ותמותה, כרונוס הציע לבנו היחיד כמנחה שלמה לאביו אורנוס, וסירס את עצמו, והכריח את בני בריתו לעשות את אותו הדבר. וזמן לא רב לאחר שבן נוסף שלו מריאה בשם מות, מת, הוא הפך אותו לאל, והפניקים קוראים לו תנטוס ופלוטו. ולאחר מכן כרונוס העניק את העיר גבל לאלה בעלתיס, אשר נקראת גם דיונה, ואת בירות לפוסידון, ולקביירי 31 האיכרים והדייגים, אשר גם קידשו את שרידי הפונטוס בבירות.

אך לפני כל זאת האל טאותוס חיקה את תכונות האלים שליוו אותו, כרונוס ודגון, וכל השאר, ונתן צורה לסימנים הקדושים של האותיות. הוא גם המציאה לכרונוס את חותם המלכות של ארבע עיניים מלפנים ומאחור.. שתיים מהן עצומות בשלווה, ועל כתפיו ארבע כנפיים, שתיים פרושות במעופה, והשתיים האחרות מקופלות.

ומשמעות הסמל היא שכרונוס יכול לראות בזמן שינה, ולישון בזמן הליכה, וכמו כן בעניין הכנפיים, שהוא מתעופף במנוחה, ונח במעופה. אבל לכל אחד מהאלים האחרים הוא נתן שתי כנפיים על כתפיהם, כאות לכך שהם מלווים את כרונוס במעופו. ולכרונוס עצמו עשה שתי כנפיים על ראשו, אחת לשכל ואחת לרגש.

וכאשר הגיע כרונוס לארץ דרום הוא נתן את כל מצרים לאל טאותוס, כדי שתהיה לו חצר מלכות. ובכל הדברים הללו, הוא אומר, נכתבו על ידי שבעת בני צדק הראשונים הקבירי, ואחיהם השמיני אסקלפיוס, כפי שהורה להם האל טאותוס.

תביון32, אשר היה הכוהן של כל הפניקים מבראשית, כתב את האלגוריות הללו וערבב אותם עם תופעות פיזיות וקוסמיות, ומסר לנביאים ולכוהנים, המנצחים על פולחני המסתורין, והם העמיקו את הטירוף של הסיפורים ומסרו אותם ליורשיהם ולנוכרים שבאו לבקר, אחד מהם היה איסיריס, ממציא שלוש האותיות, אחי חנה, שנקרא הפניקי הראשון.

עד כאן הציטטות מכתבי סנכוניאתון, שתורגמו על ידי פילון איש גבל ואושרו בעדותו של הפילוסוף פורפיריוס. אותו כותב בספרו “ההיסטוריה של היהודים” מרחיב אודות כרונוס:

טאותוס, אשר המצרים מכנים תוית 33, הצטיין בחוכמה מכל הפניקים, והיה הראשון להציל את פולחן האלים מבורות ההמון הנבער, ולתקן אותו בסדר נבון. דורות רבים אחריו, אל בשם סורמובלוס ותורו 34, אשר שמו השתנה אחר ליוסרתיס, הוציא לאור את החוכמה הדתית של טאותוס אשר הוסתרה בצללי האלגוריות.

ולאחר מכן הוא אומר:

היה זה מנהג הקדמונים בעיתות סכנה גדולה לשליטי העיר או העם, כדי למנוע חורבן כללי, להקריב את האהוב ביותר מילדיהם לדמונים של הנקמה, ואותם ילדים הוקרבו בטקסים מיסטיים. כרונוס, אם כן, אשר הפניקים קוראים לו אלוס, אשר היה מלך הארץ ולאחר מכן לאחר מותו הפך לאלוהים בתור הכוכב שבתאי, לקח לו נימפה מהארץ בשם אנוברת והיא ילדה לו בן יחי בשם לדוד 35, אשר עדיין נקראת בשם זה בקרב הפניקים, ובזמנים שהתרגשו סכנה גדולה או מלחמה על הארץ, הוא הלביש את בנו בבגדי מלכות וערך אותו על המזבח, והקריב אותו 36.

כרך  4 פרק 16

וכמו כן הפניקים, בתקופות של אסונות, מלחמה, מגפה או בצורת, נהגו להקדיש את אחד מידידיהם הטובים ביותר ולהקריב אותו לכרונוס….

ואיסתר, בחיבורו אודות הקרבנות שהוקרבו בכרתים 37 אומר כי בעיתות קדמוניות נהגו בני שבט קורטס 38 להקריב ילדים לכרונוס. אבל קרבנות אדם התבטלו כמעט בקרב כל העממים אליבא דפאלאס, אשר חיבר אוסף מצוין 39 אודות פולחני המסתורין של מיתרס 40 בתקופת הקיסר הדריאנוס 41. כמו כן בלאודיקיה 42 שבסוריה. בעיר לאודיקיה שבסוריה נהגו גם להקריב בתולה לאלה אתנה מדי שנה, אבל לא עוד.

יתרה מזאת, בני קרתגו 43 אשר בלוב נהגו להקריב קרבנות מסוג זה, אך איפיקרטס 44 הפסיק אותם. גם יושבי ערב נהגו להקריב ילד מדי שנה, ולקבור אותו תחת המזבח, ועשו אותו צלם.

פילרכוס 45 אומר בכתבי ההיסטוריה שלו שכל היוונים נהגו להקריב בני אדם בטרם יצאו להילחם באויביהם. איני אומר דבר אודות התראקים 46 והסקיתים 47, וכיצד האתונאים שחטו את בתו של ארכתאוס ופרקסיתאה 48. לא, אפילו בזמנינו אנו, מי יודע באיזו עיר דגולה יוקרב אדם בחגיגות יופיטר לטיאריס? 49

ועוד הוא מספר, כי מימות קדם ועד היום, לא רק בחגיגות ליקיאה 50 בארקדיה 51, ולא רק בקרתגו לכבוד כרונוס הקריבו בני אדם, אלא מדי פעם גם טפטפו דם בני משפחה על המזבחות כדי לשמר ולזכור את המנהג.

די לנו עתה בקטעים אלו מאותו כותב, אך מהפניקיה ההיסטורית של פילון, אצטט כדלקמן:

[פילון איש גבל]: הקדמונים נהגו בעיתות משבר וסכנה גדולה לשלטון העיר או המדינה, כדי למנוע חורבן כללי, לתת את הילד האהוב ביותר עליהם קורבן לדיימונים נוקמים52, ולהקריב אותם בפולחנים מיסטיים. כרונוס, אם כן, אשר הפניקים קוראים אותו אל, והיה מלך בארץ, והפך לאלוהות לאחר מותו והפך לכוכב שבתאי, בא על נימפה מאותה הארץ בשם אנוברת 53 והוליד ממנה בן יחיד, ושמו עדיין ג’איד בפי הפניקים. וכשהתרגשה סכנת מלחמה גדולה על הארץ, הוא הלביש את בנו בבגדי מלכות, עקד אותו על המזבח והעלה אותו לעולה.

הערות שוליים

  1. דמות במיתולוגיה היוונית, בן מלך תרקיה והמוזה קליופה. היה  מוכשר בנגינה על נבל ולכן נחשב בנו של האל אפולו והיה במעמד של חצי אל. סיפור אהבתו לאורידיקה הוא אחד מן הטרגדיות הידועות במיתולוגיה היוונית, ואחד מסיפורי הירידה לשאול הקדומים ביותר.
  2. במיתולוגיה היוונית קדמוס היה בנו של מלך פניקיה ושל אישה פניקית בשם אירופה, אשר ייסד את העיר תבי. על פי הסיפורים אמו אירופה נאנסה על ידי זאוס והוא המציא את האלפבית והחקלאות. מיתוס זה ככל הנראה מציין את התפיסה היוונית לפיה יוון הכניעה את פניקיה ולכן ניכסה לעצמה את כל הישגיה התרבותיים של פניקיה.
  3. המצאת האלפבית הפונטי בפניקיה היתה אחת ההמצאות המרעישות ביותר בעולם העתיק, שעד אז תיקשר בעל פה או בציורים גסים. השימוש בכתיבה נחשב אלוהי ממש והאותיות קדושות.
  4. סנכוניאתון היה כביכול סופר וכוהן פניקי שתיעד את המיתולוגיה הפניקית בתקופות קדומות וחצי מיתיות של המלכה סמירמיס מלכת האשורים. אין כל תיעוד לקיומו או ליצירתו מעבר לציטוטים ביצירה זו של אוסביוס איש קיסריה.
  5. פילון איש גבל היה סופר והיסטוריון שחי בעיר גבל/ביבלוס בפניקיה, כיום הישוב ג’בייל הסמוך לבירות בלבנון. חי ככל הנראה בתקופת הקיסרים הרומאיים נירון ואדריאנוס בשנים 64-141 לספירה. יצירתו אודות המיתולוגיה הפניקית לא נשתמרה, אלא מן הציטוטים המופיעים בכתב האפולוגטיקה הזה של אוסביוס, אשר מביא אותו לפי תרגום של סנכוניאתון כביכול. 
  6. אוסביוס מתכוון כאן לפורפיריוס מצור (בערך 233–309 לספירה), פילוסוף נאופלאטוני ומתנגד לנצרות. הוא נולד בעיר צור בשם מלכוס למשפחה “פגאנית”, ונשלח לאתונה ולרומא לצורך לימודים. בשנת 268 הגיע לסיציליה כדי להבריא ממחלת הדיכאון ומנטיות אובדניות ושם כתב את החיבור “דברים נגד הנוצרים”.
  7. השם אינו שם יהודי או בכלל שם ההולם את כהן יהוה. ייתכן כי מדובר בהלניזציה של השם חירם-בעל.
  8. יהוה אלוהי היהודים.
  9. אביבעל
  10. שמוראמת היתה מלכה אשורית שחייתה בתחילת האלף הראשון לפנה”ס בעיר ארך שבממלכת שומר העתיקה. היה היתה אשתו של המלך שמשי-אדד החמישי ואמו של המלך אדד-ניררי השלישי. דמותה עברה האלהה ונכללה בסיפורי המיתולוגיה המסופוטמית וכן במיתולוגיות מאוחרות יותר של העת העתיקה. שמה עבר הלניזציה והיא ידועה עד היום בשם סמיראמיס. היא מוזכרת בחיבור “אודות האלה הסורית” של לוקיאנוס. הטענה כי סנכוניאתון חי בתקופתה של דמות מיתולוגית מעמידה את אמינותו ההיסטורית בספק, ודאי  לאור העובדה כי לא נשתמר שום ממצא כתוב שלו או אזכור שלו במקומות אחרים.
  11. תיאור זה משיק לתיאור פרשת הבריאה בספר בראשית:”א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם”.
  12. במיתולוגיה היוונית כאוס הוא סוג של חומר ראשוני, שממנו נוצר כל מה שקיים ביקום: האלים הראשונים והעולם. מן הכאוס נוצרו גאיה האדמה, אורנוס השמים, ניקס הלילה, ארוס האהבה, טרטרוס השאול וארבוס, הצל האפל. הכאוס מתואר בתיאוגוניה של הסיודוס ובמטמורפוזות של אובידיוס. הקונספט מקביל למונח הבראשיתי “תוהו ובוהו”.
  13. במיתולוגיה היוונית ארבוס הוא צל אפל שנולד מתוך כאוס, החומר הראשוני ביקום. בכל מקרה התיאור כאן מקביל למונח הבראשיתי “חושך על פני תהום”.
  14. שם אל המוות הכנעני.
  15. אוויר שפורץ לתוך האור מקביל לתיאור מעשה הבריאה ביום הראשון לפי ספר בראשית: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר”.
  16. תיאור המשיק למעשה הבריאה של היום השני בספר בראשית, בו הופרדו מים ושמים,  ונוצר רקיע הממטיר משקעים.
  17. תיאור המשיק למעשה הבריאה של היום השלישי, בו נבראו היבשות והימים, וכן של היום החמישי בו נבראו בעלי החיים.
  18. שמות הלניים, אשר לא מסגירים מידע אודות הישויות או הרעיונות הפניקיים המקוריים.
  19. הטענה כאן מעניינת. אוסביוס טוען כי אלוהות השמש נקראה בעל-שמים. מכתבי אוגרית המוקדמים לתקופה הפניקית באלפי שנים אנו יודעים כי שפש אלוהות השמש היתה אלה נפרדת ושונה מבעל-שמים, שהיה כינוי של אל הגשמים.
  20. הר קל או ג’בל אל אקרע, “הר הקרח”, הר בגבול סוריה וטורקיה, ליד שפך נהר אורונטס . נהר זה בדרך כלל מזוהה עם ההר המיתולוגי “הר צפון” מכתבי אוגרית, מקום מושבו של בעל אלוהי הגשמים.
  21. הר הלבנון, רכס ההרים הגבוה ביותר בלבנון
  22. מול הלבנון, רכס הרים בגבול לבנון וסוריה, צפונית לרמת הגולן
  23. ג’בל בארוכ, ג’בל ברוך או הר ברוך, חלק מרכס הר הלבנון
  24. אוסביוס מוציא את דיבתם של הפניקים רעה באמצעות רמיזה כי תרבותם מופקרת מבחינה מינית. פרקטיקה זו היתה נפוצה בעולם ההלני
  25. סכסוך בין אח שעיסוקו הצומח ואח אחר שעיסוקו חיות מזכיר את סיפור קין והבל מספר בראשית.
  26. האל המצרי תחות
  27. על פי אוסביוס דגון ואל הם בניו של עליון
  28. זהו מיתוס יווני קדום, ויותר מכל מדגים את חוסר האותנטיות של הטקסט שלפנינו הנגוע בהלניזציה עמוקה המסתירה את המיתוסים המקוריים של הפניקים.
  29. אוסביוס מביא כאן ערבוב של מיתוס זאוס וכרונוס היווני עם מיתוס אדון הפניקי שדמו האדים את נהר איברהים
  30. אוסביוס מתאר כאן גרסא מאוחרת ומסופוטמית מאוד של עשתרת, כלומר סינקרטיזציה של עשתרת עם אישתר ואפרודיטה.
  31. קבוצת אלים כתוניים שהתקיים להן פולחן מסתורין באי למנוס ובאי סמותרקיה שבים האגאי
  32. לא ידוע על דמות היסטורית כזאת מן הכתובים או הממצאים הארכיאולוגיים. כמו כן אין כל הוכחה לקיומם של שאר הדמויות בפסקה זו איסיריוס וחנה.
  33. האל המצרי תחות
  34. ייתכן שור-בעל ושור
  35. אולי הדד
  36. תיאור זה של כרונוס מקריב את בנו לדוד, או של אל המקריב את בנו הדד מזכיר את סיפור העקדה של אברהם ויצחק. בהתחשב במחקר העדכני הגורס כי אברהם אבינו הינו דמות מיתולוגית ולא היסטורית, ייתכן כי דמותו מבוססת על מיתוסים עתיקים אודות אל בן עליון
  37. הכותב והחיבור ידועים מטקסט זה בלבד ואין להם עדויות בכל ממצא אחר
  38. שבט יווני מיתולוגי שעל פי האגדות יישב את אטוליה, חבל ארץ הררי לחופו הצפוני של מפרץ קורינתוס
  39. טקסט זה לא שרד וידוע רק מאזכורים פה ובטקסט De Abstinentia של פורפיריוס.
  40. אל הלניסטי סינקרטי בעל מקורות פרסיים וזורואסטרים, אשר גברים בעולם ההלני קיימו לו פולחני מסתורין מהמאה ה-1 ועד המאה ה-5 לספירה
  41. קיסר רומא בשנים 117 עד 138 לספירה
  42. לאודיקאה על הליקוס, עיר עתיקה באסיה הקטנה, טורקיה של ימינו
  43. מושבה פניקית
  44. גרנל אתונאי שחי בשנים 418-353 לפני הספירה לערך. היה אחד ממפקדי הצבא החשובים ביותר של יוון העתיקה, שביצע מהפכה בצבא והנהיג מסעות מלחמה רבים לאיזור המזרח התיכון
  45. היסטוריון יווני שחי במאה השלישית לפני הספירה. כל כתביו אבדו, אך קיימים ציטוטים נרחבים שלו אצל כותבים אחרים
  46. חבל ארץ בלקני בשטחים המשיקים בין בולגריה, יוון וטורקיה של היום
  47. עממים קדומים שישבו בערבות אוקראינה לחופי הים השחור. מקורם ככל הנראה באסיה המרכזית. דיברו בלשון ממשפחת הלשונות הפרסיות.
  48. ארכטוס השני מלך אתונה. במהלך המלחמה בין אתונה לאלבסיס הקריב את אחת מארבע בנותיו לאחר שאורקל הזהיר אותו שהעיר תיפול אם לא יעשה כן. שאר בנותיו התאבדו מרוב יגון לאחר מכן וארכטוס עצמו נהרג בידי פוסידון שכעס על נצחון אתונה על אלבסיס ומות מלכה שהיה בן פוסידון.
  49. פולחנים לכבוד התגלמות קדומה של יופיטר מהר אלבנוס (מונטה קאבוס). במהלך החגיגות נהגו לזרוק אבנים כדי להציג את חמת זעמו של האל הממטיר אבנים מן ההר, להקריב פר ולאכול את בשרו, ולהניח מנחות של חלב וגבינה, אך אין עדויות על קרבנות אדם.
  50. פולחני מסתורין לכבוד זאוס שהתקיימו בפלופונז וכללו טקסים תיאטרליים של נערים שהופכים לזאבים והמחזה של מיתוס ליקאון מלך ארקדיה. ליקאון הקריב את בנו והגיש את איבריו במשתה לכבוד זאוס, אך האל כעס על כך, הפך את שולחן המשתה והכה את בית ליקאון בברק. סביב הפולחנים הסתובבו שמועות כי נאכלה שם בפועל חתיכת מעיים של אדם שבושלה ביחד עם בשר הזבחים.
  51. ממלכה קדומה במרכזו של חצי האי הפלופונז ביוון
  52. ישויות רוחניות בדת היוונית העתיקה.
  53. שם זה מופיע רק כאן ואינו ידוע משום טקסט או ממצא אחר. כנ”ל שמו של ג’איד בן אנוברת וכרונוס/אל.

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים

מדיניות תגובות

כישופים הוא אתר פרטי בבעלות פרטית. הוא אינו מהווה במה ציבורית או שירות ציבורי, וחופש הדיבור בו אינו מוחלט.

אני שומרת לעצמי את הזכות למנוע מכל משתמש שהוא להגיב באתר, באופן גורף, או פרטנית, על פי שיקול דעתי הבלעדי.

כל תגובה בלתי חוקית, מתלהמת, אגרסיבית, או שאינה מכבדת את כותביה, אותי, את האתר או את המגיבים האחרים, לדעתי הפרטית בלבד, תימחק ללא כל הודעה מוקדמת או דיון בנושא.

כישופים (אסופת המאמרים) ואספקלריה (הבלוג) עוסקים בנושאים רגישים ואף נפיצים (דת, אלוהים, פוליתאיזם, כישוף), ובמידה מסוימת מהווים מעין “מרחב בטוח” לדיון בנושאים שהם טאבו במקומות אחרים. אני נחושה בדעתי שלא לאפשר לאיש לקלקל את המרחב הבטוח הזה.

תנאי שימוש

שינוי גודל גופן
ניגודיות