Peter Paul Rubens , The Crucified Christ, 1610-1611
הפוסט הזה מתבשל לי בראש כבר כמה שבועות, ואך הגיוני שהבשיל לפרסום היום, ביום ראשון של חג הפסחא, היום שבו ישו הצלוב קם לתחייה. ראוי לציין, שלא רק את תחייתו של ישו ניתן לציין היום. הפריחה המשגעת בשדות ישראל האביביים מעידה בשקט צבעוני ומרפרף על תחיית האל אדון, שדמו השפוך על הארץ הפך לפרגים, כלניות ודמומיות. ככה זה. אלים מתים בכל מיני צורות, ואלים קמים לתחייה. לפעמים.
אבל לא כל האלים, מסתבר. כשהכריז ניטשה על מות האלוהים במאה ה-19, החברה הגרמנית המהוגנת החרימה אותו בדרכה המאופקת. מפרופסור כוכב-עולה הוא הפך למוקצה מחמת כפירה. (כמעט) כל החברים האינטלקטואלים שלו נעלמו ואפילו עבודה פשוטה כמרצה באוניברסיטת לייפציג הוא לא הצליח להשיג. ככה ייעשה לאיש אשר יעז לטעון שהאל הנוצרי, הנצחי, מת.
האירוניה היא שבעצם היתה שם אי-הבנה גדולה. כרגיל בשאלת קיום האל וחיותו, הדיון גם ונופל על הגדרת האלוהות. ניטשה לא טען שישות בשם “אלוהים” מתה. הוא היה אתאיסט, ומן הסתם לא האמין שישות כזאת אי פעם חיה, אז מן הסתם גם לא יכולה היתה למות. כפילוסוף של המוסר, את ניטשה עניינו הרבה יותר ההשלכות המעשיות של האמונה באותה ישות, כלומר המוסר שהיא מכוננת בנפש האדם, וההתנהגות החברתית והבינאישית שהיא מכתיבה. אותה ישות אלוהית נוצרית (שאני מבחינה אותה מן האל היהודי, הקב”ה, תרשו לי), נרצחה נפש, אליבא דניטשה בידי בני האדם. הוא חשב שההישגים המדעיים של בני האדם למעשה הרגו את האל הנוצרי כסמכות מוסרית, ושבתקופה של קידמה, צריכה להיוולד סמכות מוסרית חדשה מתוך בני-אדם פרוגרסיביים, מפותחים מצפונית, ונאורים, והוא אף התיימר ללמד אותנו איך נוכל בעצמנו להיות “על-אדם”.
נניח לרגע לכשל התרבותי בטיעון של ניטשה, שלא לקח בחשבון את חשיבות האמונה, הריטואל והסמל לנפש האנושית, ונחזור לנקודה הבסיסית: על פי ניטשה, האל הנוצרי מת.
נשאלת השאלה, סו פאקינג וואט.
זה לא חדש שאלוהים מת. אלוהים מתים כל הזמן. יש להם חיי מדף. הם נולדים, עושים כל מיני דברים בחיים שלהם, ואינם בהכרח בני אלמוות. מצד שני, גם המוות שלהם הוא לא תמיד עניין סופי וגמור. פרספונה נחטפה לשאול על ידי האדס עד שדמטר הצילה אותה משם והחזירה אותה לחיים. אדוניס נרצח על ידי ארטמיס וחזר לחיים בעזרת אפרודיטה. אוסיריס נרצח על ידי אחיו התאום סת, וחזר לחיים אחרי שאיזיס אספה את איבריו הכרותים מכל קצוות מצרים. ישו הוצא להורג על הצלב, קם לתחייה ועלה השמיימה. אדון נהרג על ידי חזיר בר ששפך את דמו על הארץ. בעל נגרר לפתחי שאול על ידי מות-ושר. תמוז מת בתחילת כל קיץ שרבי במזרח התיכון וחוזר לחיים עם הגשם הראשון בסתיו. הטיטן כרונוס סורס ונרצח על ידי בנו זאוס, שהשליך את אשכי אביו לים התיכון; מקצף הגלים שעלה מהם נולדה האלה אפרודיטה. האל בלדור הסקנדינבי נרצח על ידי התעלולן לוקי. מיתרס מת, נקבר, וחזר לחיים אחרי שלושה ימים.
את הסיבה למותם של אלוהים ניתן לסכם בשתי מילים פשוטות: חוסר רלוונטיות. אל בדרך כלל מייצג כוח טבע מסוים, אידיאה פילוסופית או רעיון חברתי. אל מת כשהתוכן שהוא מייצג או אחראי עליו לא רלוונטי יותר. אדון מת כשאין פרחים. תמוז מת כשכל הצמחייה קמלה ומצהיבה. ישו נצלב כי הסתיימה משימתו לרחוץ את חטאי בני האדם. בלדור אל הנועם והשלום נרצח כי בעולם שולטים בני אדם בכוח החרב, וכרונוס סורס ובותר כי תם עידן כוחות הטבע ששולטים באדם, והתחילה תקופה חקלאית, של שליטה טכנולוגית אנושית בכוחות הטבע. בעצם, מות האלוהים מסמל מוות של ערכים מסוימים בחברה, ומצביע על אימוץ ערכים חדשים.
בניגוד מוחלט למסורת המוות והתחייה בתרבויות פוליתאיסטיות, היהדות והנצרות בולטות בהתעקשות שלהן על אל נצחי שתמיד היה, תמיד יהיה, לא נולד מעולם ולא ימות אף פעם. מה שניטשה עשה, בתחילה בספר ‘המדע העליז’ ואחר כך ביתר שאת ביצירה ‘כה אמר זרתוסטרא’ הוא לצייר קונטקסט סביב הרלוונטיות של האל הנוצרי בתקופת ההשכלה. על פי ניטשה, האדם הרג את אלוהים והפך (או עומד להפוך) לעל-אדם, כלומר האלוהות הפנימית שבתוך נפש האדם ניצחה את האל היחיד והחיצוני לטבע.
אבל ניטשה קיצוני בדיוק כמו אותם נוצרים גרמנים אדוקים שהוקיעו אותו. הם מתעקשים שאלוהים תמיד חי, והוא מתעקש שאלוהים לא יקום לתחייה לעולם, אלא יישאר מת. בעיניי שתי התפיסות הללו שגויות מיסודן. כמובן, אפשר לעשות הנחות למונותאיסטים שבמשך כמה אלפי שנים הצליחו לבלבל יופי-יופי בין האל הספציפי שלהם לבין האלוהות הא-פרסונלית האינהרנטית בטבע שתמיד חיה, לפחות כל עוד כדור הארץ בחיים. הרי מבחינת הנצרות (וגם היהדות) יש רק אלוהים אחד, אז הרי ברור שהאלוהות האינהרנטית היא אותו דבר כמו האל-האב או יהוה…. למען האמת, אפשר אפילו לעשות הנחות לאתאיסטים שבאופן קונסיסטנטי טוענים כנגד המונותאיזם ושוכחים מקיומן של צורות אלוהים אחרות בתרבות האנושית. אפשר, ללא ספק, אבל אני לא אעשה את זה.
מיום ליום גוברת בי ההכרה במשמעותה החתרנית העמוקה של נקודת האמצע בין שתי תפיסות הקיצון של אתאיסטים מחד ומונותיאיסטים מאידך: הטבע תמיד אלוהי, אבל אלוהים אינדיבידואלים לפעמים מתים. כמו שמקור המוסר הפנימי תמיד קיים, אך משתנה מאדם לאדם (או מעל-אדם לעל-אדם אם להשתמש בטרמינולוגיה ניטשאית), גם מקור המוסר החיצוני תמיד קיים, אך נתון לשינויים עונתיים וחברתיים. אפשר לקרוא לו מצפון חברתי, ואפשר לקרוא לו אלוהים. זו לא מילת גנאי.
בכל מקרה, מבחינתי, השאלה הבוערת היא לא האם אלוהים מת, אלא אילו אלוהים מתים ואילו בחיים כרגע; מתי מתו המתים, ולמה; איך מחזירים אלוהים לחיים; והאם זה כדאי בכלל.
במהלך השנים האחרונות נתקלתי בהרבה אלוהים מתים. רוב אלי כנען הקדומים, לדוגמא. מצד שני נתקלתי בהרבה אלוהים שוצפים וגועשים חיים תוססים, שלא היו אמורים להיות בסביבה בכלל. רוב אלי יוון העתיקה, לדוגמא. בעוד האלוהות הגולמית שקיימת בטבע חיה תמיד, שרירה וקיימת, ההתבטאויות הספציפיות והמקומיות שלה משתנות תמיד: אלים נולדים, חיים, מתים, קמים לתחייה, או שהם לא מתים למרות חוסר הרלוונטיות שלהם, נותרים באיזה בית אבות נידח לאלים קדומים, צל מגוחך של מה שהיו פעם.
האל הנוצרי – זה שניטשה טען נגדו – חי או מת? שאלה טובה.
ויהוה שלנו, הקדוש ברוך הוא? שאלה אפילו עוד יותר טובה. (איפה היה אלוהים בשואה, שאלו כבר רבים וטובים לפניי…)
למען הסר ספק, אני לא מתיימרת לקבוע שהאל הנוצרי או האל היהודי מתים. בעצם, אני די בטוחה שהם לא. מצד שני, אני חושבת שמצבם הבריאותי לא טוב בכלל, ממגוון סיבות תרבותיות. מספיק לקרוא עיתונים כדי לראות.
ועכשיו מה עושים עם זה.