.jpg "Evelyn De Morgan, By the Waters of Babylon, 1882-1883. Wikimedia Commons")
Evelyn De Morgan, By the Waters of Babylon, 1882-1883. Wikimedia Commons
לאחר חורבן בית המקדש הראשון, השתנו פניה של ארץ ישראל. רוב היהודים שנותרו בארץ היו פשוטים ובלתי משכילים. המנהיגים המשכילים היו חלשים ונרדפים. בארץ שלטו הבבלים האכזריים, ולאחר מכן הפרסים, שהיו מתונים אבל עדיין זרים ונוכרים. באווירה קשה זו, עשו היהודים את הדבר ההגיוני ביותר לעשותו – הם התקבצו סביב המשותף להם, וחיזקו את אמונתם באלוהים שהבדיל אותם מקבוצות אתניות אחרות במרחב. לאחר גלות בבל ובתקופת שיבת ציון, אפשר לומר שהפוליתיאזם היהודי נעלם.
התמוססות הפוליתאיזם היהודי לאחר חורבן בית ראשון
לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה”ס, יהודה הפכה למעשה לפחווה של בבל. בארץ ישראל נותרו פחות ממחצית מכמות התושבים המקורית, רובם מדלת העם. נבוכדנאצר הפקיד את אחיקם בןקשה-שפן למושל על היהודים שנותרו ביהודה, אך הוא נרצח תוך זמן קצר על ידי ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה. לאחר מות נבוכדנאצר אירעו מרידות נוספות נגד בבל, בעיקר בהשפעתה של האימפריה המצרית.
בשנת 539 לפנה”ס נפלה האימפריה הבבלית. כורש מלך פרס כבש את כל שטחיה, כולל את ארץ ישראל.
המדיניות של כורש היתה התפייסות עם העמים שבשליטתו, סובלנות כלפי פולחנים דתיים שלהם, ויצירת אווירה של שלום ושיתוף פעולה שתאפשר לו להמשיך למשול באימפריה ללא בעיות. הוא פרסם את “הצהרת כורש” המפורסמת, שסימנה את “שיבת ציון” ואיפשרה ליהודים לחזור לארץ ישראל מן הגלות, ולבנות את בית המקדש השני במימון של האימפריה הפרסית.
במקביל, רבים בחרו להישאר בבבל ולא לשוב לארץ, והתפתחה שם תרבות יהודית עניפה ומשגשגת, שהביאה לעולם את אחת היצירות המרכזיות של הדת היהודית, התלמוד הבבלי, המסכם דיונים בהלכה ואגדה, שנערכו בישיבות הגדולות בבבל: סורא, נהרדעא, פומפדיתא ואחרות.
גם בגלות מצרים, שאליה הגיעו חלק מן האליטה הירושלמית שנמלטה מהבבלים, התפתחה קהילה יהודית, למשל בפתרוס ובעיר יב, שם הוקם “אגורה זי יהו אלאהא”, כלומר “מקדש ליהוה אלוהים”.
בינתיים בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון חיו היהודים באוטונומיה תרבותית וממשלית לצד עממים אחרים כגון אדומים, עמונים, מואבים, פלשתים, אשדודים, בני-קדר (ערבים), פניקים, יוונים וקפריסאים וכן שומרונים – ערב רב אתני של גולים שהגיעו לארץ ישראל לאחר שאשור ובבל הגלו אותם מארצותיהם המקוריות (כותים, עוים, ספרוים, ועוד).
את היהודים הנהיגו ששבצר, אחריו זרובבל, ואחריו הסופרים עזרה ונחמיה. לאחר מות עזרא ונחמיה מונה פחה על היהודים (הראשון היה בגוהי פחה) שתפקידו היה מינהלי, בעוד כנסת הגדולה היתה גוף דתי אוטונומי, שהחל ליצור את ההלכה, ושפט את היהודים מבחינה דתית.
באותה תקופה התקיימה בארץ אווירה של פלורליזם ומיזוג בין תרבויות בחסות האימפריה הפרסית. בנוסף, התקיימו נישואי תערובת בין היהודים לבין שאר העמים בארץ ישראל, במיוחד בקרב האליטות. במקביל היו קנאים שהתנגדו בכל תוקף לנישואים אלו. הפרשה המפורסמת ביותר בעניין זה היתה פרשת “גירוש הנשים הנוכריות”.
התחזקות הבדלנות היהודית וביסוס היהדות המונותאיסטית
מנהיג היהודים, עזרא הסופר, ראה בנישואי תערובת בעייה לאומית ודתית. בעידוד אחד מהקנאים הדתיים, שכניה בן יחיאל מבני עילם, הוא כינס את העם לאסיפה מיוחדת בירושלים ואיים להחרים את רכושו של מי שייעדר ממנה. באסיפה הוקיע עזרא 113 איש שמצא פגם בייחוסם המשפחתי. הוא השביע אותם לגרש את הנשים הנוכריות וצאצאיהן והוחלט להקים בית דין מיוחד לצורך הגירוש.
נחמיה הסופר, שהנהיג את היהודים לאחר מות עזרא, המשיך את מתווה קודמו בהשלטת חוקים של בדלנות יהודית. הוא סגר בשבת את שערי ירושלים בפני סוחרים נוכרים, היכה וקילל אנשים שנשאו לא-יהודיות, סילק מתפקידם כוהנים שנשאו נוכריות, וערך טקס “אמנה” של חידוש הברית בין העם היהודי לבין יהוה באסיפה מיוחדת. טקס זה מזכיר את הברית שכרת יהושע בן-נון בין יהוה לבין בני ישראל לפני מותו.
אבל האמנה של נחמיה כללה יותר מהתחייבות למונותיאזם בלבד, אלא גם התחייבויות פרטניות שהתערבו בבחירות הדתיות והפולחניות של הפרט: לשמור את מצוות התורה, לא לשאת נשים נוכריות, לא לחלל את השבת, לשמור על חוקי השמיטה ולתרום כספים באופן קבוע לבית המקדש.
אחרי מות נחמיה, כאמור, הנהיגו את היהודים בארץ ישראל כנסת גדולה ולאחריה הסנהדרין: שני גופים שעסקו ביצירת הלכות וחוקים דתיים ובפרשנות משפטית לתיאולוגיה היהודית. הם גזרו גזירות, תיקנו תקנות, חיברו תפילות בנוסח חובה כדי להכחיד תפילה חופשית, ושפטו אנשים ברוח חוקי הדת החדשים שיצרו. בתקופתם הפכה האמונה של עם ישראל לדת שדומה יותר למה שאנחנו מכירים היום – מונותאיסטית, בדלנית, מעורבת ומתערבת בחיי הפרט.
על פי חז”ל, בתקופת בית שני “התבטל יצר עבודה זרה” בקרב בני ישראל, כלומר הנטייה שלהם לפולחן רב-אלוהי נעלמה. גם בהגדה של פסח נאמר: “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועתה קירבנו המקום לעבודתו”. אמירות אלו בהחלט היו נכונות לתקופת שיבת ציון ולחלקים ניכרים בתקופות מאוחרות יותר בתקופת בית שני. המגמה תתהפך מעט בתקופה ההלניסטית, עם התחזקות מגמות ההתיוונות בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל.