עֵינַיִם לַבַּעַל תִּשָּׂאוּן: אל ואדם באוגרית

07/11/2017
David Roberts [Public domain], via Wikimedia Commons, Baalbec - Ruins of the Temple of Bacchus, 1840

David Roberts [Public domain], via Wikimedia Commons, Baalbec – Ruins of the Temple of Bacchus, 1840

בתרבות המונותיאסטית בכלל והיהודית בפרט, יחסי הכוחות בין אלוהים ובני אדם ברורים. האלוהים היחיד והבודד הוא כל יכול, חזק ועצום,  והאנשים נתונים לחסדיו. בכנען הפוליתאיסטית, לעומת זאת, העניינים היו מעט שונים. טקסט מעניין מן העיר אוגרית שופך אור על יחסי כוחות אחרים לגמרי בין אלוהים ואדם. 

אלפי לוחות חרס מתקופת הברזל והברונזה התגלו בחורבות העיר הכנענית אוגרית שבסוריה. רבים מהם כוללים טקסטים רוחניים ופולחניים, כולל סיפורי אגדה ומיתוסים, הנחיות להקרבת קרבנות, תפילות, מזמורים, והוראות עבודה לכוהנים.

טקסט RS 24.266:26-36 מעניין במיוחד. מדובר בטקסט קצר מאוד, שככל הנראה התלווה לרשימת קרבנות לאל בעל, שהוקרבו בחודשים שבט (אב’לתו) ואייר (חיר).

רוב הטקסטים הדתיים מאוגרית, ובכלל מן המזרח התיכון הקדום בכלל – מופנים לאלוהות כלשהי. הטקסט הזה, לעומת זאת, הוא פנייה לבני האדם, המסבירה איך להשיג התערבות אלוהית לטובה מן האל בעל.

אני מביאה כאן תרגום פרטי לעברית:

עֵינַיִם לַבַּעַל תִּשָּׂאוּן

כְּשֶׁצַּר בְּשַׁעֲרֵיכֶם,
אוֹיֵב בְּחוֹמוֹתֵיכֶם,
עֵינַיִם לַבַּעַל תִּשָּׂאוּן:
“בַּעַל, אִם תְּגָרֵשׁ הַצַּר עַל שְׁעָרֵינוּ,
אֶת הָאוֹיֵב מֵחוֹמוֹתֵינוּ,
פַּר לַבַּעַל נְקַדֵּשׁ,
קָרְבַּן לַבַּעַל נְקַדֵּשׁ,
תְּשׁוּרוֹת לַבַּעַל נִתֵּן,
מִקְּדָשׁ בַּעַל נַעֲלֶה,
בִּנְתִיבוֹת בַּעַל נְהַלֵּך”.
וַיִּשְׁמַע בַּעַל שְׁאֵלַתְכֶם,
יְגָרֵשׁ הַצַּר עַל שַׁעֲרֵיכֶם,
הָאוֹיֵב מֵחוֹמוֹתֵיכֶם.

אלים ובני אדם באוגרית: לא כל כך מהר נושאים עינים לבעל

כישראלית בעלת רקע יהודי, אני לא יכולה שלא להשוות את הטקסט הזה לפרשת “בחוקותי” המפורסמת מספר ויקרא: “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ” וגו’. (ויקרא כ”ו, ג-ד)

בטקסט היהודי המפורסם, ברור מי מנהל את העניינים, וזה יהוה, אלוהינו ואלוהי אבותינו. אם נלך בחוקותיו, ונעשה את כל מה שהוא אומר לנו ככתבו וכלשונו, הוא יוריד גשם, ויהיה אוכל, והכל יהיה טוב. אבל אם לא נלך בחוקותיו, יהיה רע מאוד: “וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה, אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ, וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם” (שם, טו-טז)

בטקסט האוגריתי העניינים שונים למדי. בני האדם פונים לבעל בתפילה ומקיימים פולחן כשהם צריכים אותו בלבד, וגם אז – בתנאים שלהם: “אם תגרש את הצר על שערינו, אז נקדש לך פר”. אם לא תגרש? אין פר בשבילך. לא תשורות ולא מנחות, וגם לא נגיע למקדש שלך.

סאבטקסט תיאולוגי באוגרית

הטקסט בלוח RS 24.266:26-36 והחלק המעניין בו הוא דווקא הסאב-טקסט: הדברים שלא נכתבו.

בניגוד ליהוה, שתובע בלעדיות על עם ישראל, האל בעל לא היה אל יחיד – לא באוגרית, ולא בכנען. למעשה, סיפורי האגדה בעלילות בעל סובבים סביב מאבקיו עם אלים אחרים על כוח, שליטה בארץ, והשפעה על בני אדם. כשאלוהות פועלת במרחב שמשותף לאלוהים אחרים, – חוקי המשחק שונים, וגם יחסי הכוחות בינה לבין אלוהים אחרים, הטבע, ובני האדם – שונים.

במרחב הפוליתאיסטי של אוגרית, לאל בעל אין מצוות ואין חוקים משל עצמו, ובני האדם לא צריכים ולא אמורים להתעסק בדרישות שלו או של כל אלוהים ספציפי אחר. אם בעל מעוניין בפולחן, בתשורות, במנחות ובקרבנות, עליו קודם כל להעניק לבני האדם את מה שהם מבקשים ממנו, לענות לתפילותיהם ולהוכיח את יכולתו האלוהית להתערב ולעזור להם. אלוהות שאינה מוכיחה יכולת לעזור לבני האדם, יהפוך המזבח שלה לשומם, והמקדש שלה לחורבות. המאמינים פשוט לא יגיעו.

ככה, בעצם, מתים אלוהים – מחוסר רלוונטיות. אל בדרך כלל מייצג כוח טבע מסוים, אידיאה פילוסופית או רעיון חברתי. הבעל, למשל, הוא אל גשם. הוא מסמל חקלאות, צמיחה, אוכל מן הארץ, חיים שקטים וטובים, ושגשוג כלכלי. אם הוא לא יוריד גשם, לא יסייע לפרנסה, ולא יבריח אויבים מחומות העיר המאיימים על השלווה והבטחון – הוא ימות. אף אחד לא יילך בנתיבותיו, אף אחד לא יגיע למקדש שלו, והוא יכול לשכוח מקורבנות ומנחות.

מוות של אלוהים ספציפי לא מאיים על התיאולוגיה הכנענית, כי תמיד יש אלוהים אחר לפנות אליו. האלוהות כקונספט אינה תלויה בהתגלמות ספציפית שלה – יהא זה בעל או יהא זה כל אל אחר, אלא היא טבועה ביסודו של העולם. אם בעל לא יתפקד כביטוי יעיל ומועיל של אותה אלוהות, בני האדם ימצאו ביטוי אלוהי אחר, שיתפקד במקומו.

פולחן פופוליסטי ואישי מול פולחן מוסדי וציבורי

ובכל זאת, מממצאי לוחות החרס מדגימים כי בעיר אוגרית התקיימו טקסים יזומים רבים ומורכבים ברשת רחבה של מבני קודש: תפילות מזמור הושרו מדי בוקר במקדשים על ידי כוהנים וכוהנות, קורבנות בעלי חיים הוקרבו על בסיס יומיומי במזבחות, ומנחות מסוגים שונים הונחו לאלים. חגים,  מועדים וראשי חודשים נחגגו ברוב טקס, ולכל דבר ועניין היתה בעיר דת ממוסדת.

מנהיגי אותה דת ממוסדת, שכללה גם לא רק טקסים, אלא גם חוקים וכללי מוסר חברתיים, היו בני האליטה העירונית באוגרית – בני משפחת המלוכה, שמתוכה התמנו גם כוהנים וכוהנות.

בניגוד לפשוטי העם האוגריתיים, לכוהנים היתה אחריות ממלכתית כלפי העיר וציבור התושבים בה, והם נקטו בגישה פרו-אקטיבית ביחסיהם עם האלים. מטרותיהם היו סטנדרטיות למדי לאותה תקופה – לקבוע מסגרת התנהגות בחברה שמרנית, ללכד את העם, לדאוג לשלום ולשקט, ולהבטיח שגשוג כלכלי. לצורך כך, הם עשו כל אשר לדעתם יכול היה לרצות את מועצת האלים: קרבנות, מנחות, מזמורים ותפילות על בסיס יומיומי. מטרות הטקסים הללו לא היו אישיות, אלא ציבוריות. הם בוצעו למען טובת הכלל.

כהן אחד מאותה אליטה ממלכתית היה זה שחרט במו ידיו את לוח  RS 24.266:26-36 שהבאתי פה, כדי להבהיר לעם שהם לא צריכים את הכוהנים למטרות אישיות. אם יש בעיה אישית (“אויב בשער”) אפשר לפנות ישירות לבעל, להבטיח לו פולחן, ולקבל מענה לבקשה. לא היה צורך להמשיך ולחרוט, כי אם הבעיה היא כללית (“אויב בשער”…), אזי הכוהנים כבר יבצעו את הפנייה הישירה הזאת.

 

 

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים