אלוהי הפריון הרומאיים

02/03/2013
 Lord Frederick Leighton Mother and Child 1865

Lord Frederick Leighton Mother and Child 1865

הדת הרומאית העתיקה כללה פולחן למספר רב של אלוהויות הקשורות לפריון האדם, החל מהתעברות, הריון ולידה, וכלה בהנקה ובגידול תינוקות ופעוטות. לחלק מאותן אלוהויות פריון התקיים פולחן משמעותי ברומא. אחרים רק הוזכרו בשמם בעת תפילה או כסגולה למזל טוב.

כיוון שבעת העתיקה הלידה היתה אירוע מסכן-חיים, הן של האם והן של הולד, נהגו הרומאים לגייס כל סיוע אלוהי ורוחני כדי לסייע לה לעבור בשלום. באותה תקופה היו אחוזים גבוהים מאוד של תמותת יולדות ותינוקות, ובני האדם חשו צורך אמיתי להתערבות אלוהית בתהליך ההריון והלידה.

התרבות הרומאית קידשה את ערכי המשפחה, והדגישה את חשיבות המסורת (מוס מאיורום) והעמדת הצאצאים, כדי שימשיכו את המסורת. משפחות מרובות-ילדים נחשבו משפחות מכבודות, וילדים נחשבו ברכה וגאווה. כל צעד משמעותי בהתפתחות הילד היה חשוב מבחינה חברתית ורוחנית כאחד: החל מרגע ההתעברות, ועד לשלב ההתבגרות והנערות. אפילו האמבטיה הראשונה של התינוק נחשבה אבן דרך משמעותית, ובתחריטים על סרקופגים ניתן לראות ציורים שלה, לצד אירועים משמעותיים יותר כגון לידות ונישואין.

הדת הרומאית כללה תפילות ופולחן לעשרות אלים ואלות של פריון. חלקם אלוהים גדולים (כגון יונו), וחלקם אלוהויות מינוריות, בעלות תפקידים מטאפיזיים ספציפיים מאוד. עיון בטיבם של אלים אלו מלמד על יחס בריא, פרקטי, ונטול מבוכה של הרומאים לנושא.

Herbert James Draper Waterbaby 19th Century

Herbert James Draper Waterbaby 19th Century

אלוהי ההתעברות

די קוניוגליס, אלוהי מיטת הכלולות, היו גם אלוהי ההתעברות. החשובה ביניהן היא האלה יונו מאטר רגינה, האלה-האם של הרומאים: אלת נישואין, נשים נשואות, מיטת הכלולות, ופריון האישה.

כאן ראוי לציין, כי לעיתים קרובות נחשבו אלוהויות פריון לא לאלות בזכות עצמן, אלא להתגלויות ספציפיות של יונו. כך למשל יונו סינקסיה, האלה הפורמת את אבנט הכלה בליל נישואיה (אלת התעברות) או יונו לוסינה, המאירה את דרכו של הולד היוצא מחשכת הרחם אל אור העולם (אלת לידה).

מעבר לאלה יונו, היו לרומאים מספר אלוהויות התעברות בעלי תפקיד ממוקד יותר:

סינקסיה (שכאמור, לעיתים נחשבה התגלות של יונו) היתה אלת הסינגולום(חגורה בצורת חבל עשוי צמר כבשים) שנהגו כלות רומאיות ללבוש, כדי לסמל שהן חגורות וקשורות לבעליהן. הפילוסוף והתיאולוג הנוצרי אוגוסטינוס הקדוש (354-430 לספירה) תיאר אלה זו בכתביו וקרא לה בשם וירגינייסיס (=הבתולה), מה שמרמז שהתרת קשר החגורה היה סמל להתרת הבתולין של הכלה הרומאית.

הפולחן לסינקסיה כלל למעשה טקסים מאגיים של קשירה, כפיתה, שחרור והתרה, אשר וריאציות שלהם ניתן למצוא כמעט בכל דת מערבית.

דוגמא לכך היא טקס לשיכוך הכאבים של צירי הלידה ברומא העתיקה. אבי התינוק העומד להיוולד היה מסיר את החגורה (סינקטוס) שלו, קושר אותה סביב היולדת, אומר תפילה לאלה סינקסיה, ומכוון לכך שמי שכפה את היולדת לחוות את צירי הלידה הכואבים (כלומר מי שעיבר אותה), גם ישחרר אותה מן הכאב.

דוגמא אחרת: לנשים שעברו הפלה טבעית היה נהוג לייעץ שתקשורנה את הבטן במשך 9 חודשים בסינגולום עשוי מצמר של טליה שבשרה ניתן לזאב.

האל יוגטינוס (=המחבר, המחתן) היה אל מיטת הכלולות.

האל סוביגוס (=המכניע) הוא האל המביא את הכלה להתמסר לבעלה.

האלה פרמה (=הלוחצת) היא אלת האקט המיני. אוגוסטינוס הקדוש קרא לה פרמה דאה מאטר (האלה האם פרמה), מה שמרמז על קשר לאלה האם יונו (דאה מאטר רגינה, האלה האם המלכה).

אינואוס (=החודר), שהיה ידוע גם בשמות פטואוס או פטולקוס, היה התגלמות אלוהית של ההזדווגות ושל היצר החייתי להתעלס. שמו הוא ככל הנראה כינוי של אל היערות והחיות פאונוס. ההיסטוריון טיטוס ליוויוס (17-59 לפנה”ס) תיאר בכתביו טקס טיהור לכבוד אל זה במהלך חג הלופרקליה בחודש פברואר.

מוטונוס טוטונוס היה צלם פאלי שנעשה בו שימוש במהלך טקסי הנישואין ברומא העתיקה. הצלם ככל הנראה לא ייצג אלוהות ממש, אלא היה דמות פונקציונלית. כלות היו נשלחות אל הצלם כדי להתוודע אל הגוף הגברי, במעין טקס מקדים של חינוך מיני לקראת החתונה. מקדש למוטונוס טוטונוס ניצב בגבעת הוליאנית, מיום היווסדה של רומא (על פי המסורת) ועד המאה הראשונה לספירה. בתקופות מאוחרות יותר התמזג הטקס הלימודי עם פולחנו של אל הכרמים והפריון פאטר ליבר (=האב החופשי).

פרטונדה היתה התגלמות אלוהית של אקט החדירה.

קונסיביוס (=המעבר), דאוס קונסיביוס, או יאנוס קונסיביוס, היה אל ההזרעה. כיוון שיאנוס היה אל הדלתות, הפתחים, הפתיחות וההתחלות, הרומאים האמינו כי הוא זה שפותח את שערי הרחם לקבל את הזרע, וכתוצאה מכך להתעבר, וליצור התחלה של חיים חדשים.

ליבר פאטר, “האב החופשי”, אל הכרמים, היין והפריון הרומאי, היה האלוהות שהעניקה כוח גברא, ואיפשרה לגברים  לפלוט את זרעם. מקבילתו הנשית ליברה (=החופשית), היא זו שאיפשרה לנשים לשחרר את נוזלי הוגינה שלהן (נקודה מעניינת לאור מאות שנים שבהן התרבות הנוצרית הכחישה שמצב זה אפשרי בכלל).

John Collier The Land Baby 1909

John Collier The Land Baby 1909

דאה מנה, אלת דם הוסת, היתה אלוהות של המחזור החודשי. דאה מנה לרוב נחשבה התגלמות של האלה יונו.

התגלמות נוספת של האלה יונו היתה דאה פלואוניה או פלובוניה — בעצם הצד השני של דאה מנה. פלובוניה היתה אחראית על הדם הנשי כשהוא נשאר ברחם, ומזין את העובר הגדל בתוכו. נשים שחפצו להתעבר, ורצו לוודא שרירית הרחם שלהן בריאה, קיימו טקסים ליונו פלואוניה, העוצרת את הדם ברחם.

אלמונה (=המאכילה) היתה האלה שמזינה את העובר ברחם ומאפשרת לו לגדול בצורה בריאה ותקינה.

ויטומנוס (=מעניק חיים), ככל הנראה התגלמות של יופיטר, היה האל שמעניק חיים לעובר, ומאפשר את תנועתו ברחם.

סנטינוס, גם כן התגלמות של יופיטר, מעניק לעובר ברחם את החושים והמודעות.

אלוהי חבלי הלידה/צירי לידה

אלת הלידה הראשית של הרומאים היתה יונו לוסינה (=המאירה), אלוהות אשר מאירה את דרכם של עוברים היוצאים מחשכת הרחם אל העולם.

הרומאים האמינו שבכוחה של לוסינה לשמור על חייה של היולדת. המיילדות היו נוהגות להגיש לה מנחות ולהתפלל לפניה לפני שהחלו בעבודתן, והנשים היולדות היו מתירות את שיערן ומשחררות את בגדיהן בטקס שמתרתו לשחרר את הגוף ולהקל על הלידה. ליוסינה היתה חורשת עצי לוטוס מקודשת על גבעת אסקווילין.

די ניקסי, היו אלות לידה, חלק מפמלייתה של יונו לוסינה. באמנות הרומאית הן יושבות על ברכיהן או כורעות (תנוחות לידה אופייניות). פסל של שלוש די ניקסי כורעות ניצב לפני מקדש למינרווה בגבעת הקפיטולין.

הדי ניקסי היו אלות של תחילת החיים, ולכן נחשבו גם לאלוהי חיים חדשים במשמעות הפילוסופית והרוחנית של תשועה או לידה מחדש. באיזור הטרנטום בקמפוס מרטיוס ברומא היה מזבח תת-קרקעי לכבוד הדי ניקסי. פעם בשנה, בחודש אוקטובר, הוקרב שם סוס. כמו כן נערכו שם משחקים (לודי טרנטיני) שלימים הפכו למשחקי המאה (משחקים דתיים שהיו אמורים להיערך מדי מאה שנים). אחד מן הטקסים במשחקים בתקופה ההלניסטית, היה קורבן לאיליתיס, אלות לידה המקבילות לדי ניקסי.

Edgar Maxence, Tete Divine, 19th Century

Edgar Maxence, Tete Divine, 19th Century

אלוהי המיילדות

כרמנטה היתה אלת הנבואה, הקסמים והמיילדות. היו לה שתי בנות לוויה, שתי אחיות שנקראו “כרמנטות”. האחת, פּוֹסְטוֶרְטָה או פּוֹרִימָה, היתה אלת העבר והשנית  אַנְטֵווֹרְטָה או פרורוזה, היתה אלת העתיד.

מיילדות ברומא העתיקה נהגו לזמן את הכרמנטות, לבקש מהן סיוע בעבודתן, ולהתפלל ללידה בטוחה של תינוק חי ובריא. אם העובר היה במצג ראש, המיילדת היתה מזמנת את פוסטורטה/פורימה. אם היה במצג עכוז, היתה מזמנת את אחותה פרורוזה/אנטוורטה.

לאלת המיילדות כרמנטה היה מקדש בפורטה כרמנטליס ברומא. במקום נאסר ללבוש עור, פרווה או כל סוג אחר של עור מת. חג לכבוד האלה, הכרמנטלהי, נחוג על ידי נשים בלבד בתאריכים 11 ו-15 בינואר.

אלוהי הלידה

האל וגיטנוס או וטיקנוס (=הבוכה), פתח את פיו של התינוק ואיפשר לו את הבכי הראשון שלו, המהווה בעצם גם סוג של נשימה ראשונה, וסימן ראשוני לבריאות. הסופר וחוקר הטבע פליניוס הזקן סיפר בכתביו, כי מיד עם צאתו מן הרחם, המיילדות נהגו להניח את התינוק עירום על הארץ, כדי לעודד את בכיו. (הרומאיות, ככל הנשים בעת העתיקה, נהגו ללדת בכריעה או על ברכיהן, ולכן התינוק ממילא יולד כשהוא קרוב לאדמה).

לאחר שנולד אל הארץ, ולאחר שנחתך חבל הטבור, האלה לבנה (=המרימה) סייעה למיילדת להרים את הרך הנולד ולהניח אותו בחיק האם הטרייה. פעולה זו היתה סמל שמייצג את התפקיד החדש שזה עתה קיבלה האם: לגדל את הילד.

הפרקה, שלישיית אלות הגורל הרומאיות (טריה פאטה) גם כן היו נוכחות בעת הלידה. נונה ודצימה קבעו את זמן הלידה, ויולדות התפללו להן כדי ללדת במועד. פרטולה היתה אחראית על הפרטוס, היפרדות העובר מגוף האם. מיד כשזה קרה, היא קבעה את אורך חיי האדם החדש שזה עתה בא לעולם.

מנה גניטה היתה אלה שקבעה האם התינוק ייוולד מת או חי. אלה כזו היתה חשובה במיוחד בתקופה שבה תמותת התינוקות בלידה היתה גבוהה. הטקסים למנה גניטה היו מאגיים ואפלים, ובין השאר כללו קורבנות של כלבות או כלבלבים. במיוחד הקריבו לה קרבנות נשים שחוו הפלות חוזרות או חוו בעברן לידה שקטה.

אלוהי ההנקה 

ההנקה נחשבה פעולה מאגית ורבת-עוצמה בתרבות הרומאית. האלה יונו, אלת הפריון הגדולה, נחשבה אלת ההנקה העיקרית, אך בדת הרומאית ניתן למצוא מיתוסי הנקה לטיניים קדומים אף יותר. אחד מהם הוא המיתוס המתאר את פורטונה פרימיגניה, אלת הגורל ראשונת הברואים, המניקה שני תינוקות במקביל: יופיטר ויונו.  מיתוס אטרוסקי מתאר את האלה האם הקדומה אוּנִי (יונו) מניקה את הגבר הבוגר הרקלס. החלב המקודש משדיה העניק לו חיי חיי אלמוות וכוחות אלוהיים.

אלה אחרת, רומינה או דיוה רומינה, היתה הפטרונית השומרת של נשים מיניקות ושל תינוקות יונקים. מקדש לדיוה רומינה ניצב ליד פיקוס רומינליס, עץ תאנה למרגלות גבעת הפלטין. שם, לפי המסורת הרומאית, גידלה זאבה את התאומים רמוס ורומולוס, והניקה אותם. במקדש זה התקיים נסך חלב, במקום נסך היין הרגיל.

Tintoretto Jacopo The Origin of the Milky Way showing Juno Nursing Heracles

Tintoretto Jacopo The Origin of the Milky Way showing Juno Nursing Heracles

חלב אם: מזון של חסד ושל אהבה

ככל הנשים בעולם העתיק, גם הרומאיות באופן טבעי הניקו את תינוקותיהן. הנקה נחשבה לא רק מעשה טבעי, אלא אצילות-נפש ואקט של צניעות ומידה טובה מצד האם. אם נשים עניות היו מיניקות כיוון שזו היתה האופציה היחידה שעמדה לרשותן, הרי שאמהות ממעמדות גבוהים יותר היניקו גם מפני שהאמינו שזהו הדבר המכובד והחסוד לעשות, וכי זהו רצון האלים.

בכתובים ניתן למצוא אזכורים של אשת האצולה ליסיניה, אשתו של קאטו הזקן (149 לפנה”ס לערך), אשר היניקה לא רק את בנה, אלא גם את התינוקות של השפחות בבית. היא האמינה, כי הדבר מעודד “אהבת אחים” בין הילדים אשר יונקים משד אחד.

עם זאת, היתה מגמה מסוימת בקרב נשות האצולה להעסיק מיניקות בשכר. כמו כן, היו נשים אשר לא יכלו להניק מסיבות רפואיות שונות. “קולומנה לקטריה” (=עמוד החלב) בפורום הוליטוריום (שוק הפירות והירקות) היה מקום ברומא, שבו התאספו מיניקות והציעו את שירותיהן בתשלום.

בקולומנה לקטריה התנהל גם מפעל צדקה, שבמסגרתו היניקו גם תינוקות יתומים או תינוקות עניים שאימותיהן לא יכלו להניק מכל סיבה שהיא. מתן חלב אם לתינוקות עניים, לחולים או לחלשים נחשב למעשה חסד מן המעלה הראשונה.

במקדש הפייטס (=המידות הטובות) לקולמנה לקטריה, היה ציור של כריטס רומנה (=הצדקה הרומאית): אשה מיניקה המאכילה את אביה הזקן בחלב אם.

Peter Paul Rubens, Roman Charity, 1612

Peter Paul Rubens, Roman Charity, 1612

כאריטס רומנה, “הצדקה הרומאית”, הוא סיפור עם מוסר השכל, אודות אישה חסודה בשם פרו, שאביה הזקן, סימון, נאסר ונגזר עליו למות ברעב. פרו התגנבה לכלא והניקה את אביה. היא התגלתה בידי הסוהרים, שכל כך נפעמו ממעשה החסד של הצעירה, שהחליטו לשחרר את האב. הסיפור מופיע בכתבי ההיסטוריון הרומאי ולריוס מקסימוס, כמשל למידה טובה (פייטס), וכאות ומופת לערכי כיבוד אב ואם של בני רומא.

קולומנה לקטריה נהרס בשנת 40 לפני הספירה, ובמקומו נבנה תיאטרון מרקלוס, אך תושבי הרחוב ויקוס סובריוס הסובב, המשיכו במסורת החלב. הם נהגו לנסוך נסך חלב לאל מרקוריוס סובריוס, וקיימו את שוק חלב-האם ומפעל הצדקה במקום אחר ברחוב. עד תחילת המאה ה-20 עדיין היה ניתן למצוא מיניקות בשכר בפיאצה מונטנרה, בסמוך לתיאטרון מרקלוס.

אלוהויות המגוננות על הרך הנולד

האלה קנדליפרה (=נושאת הנר) האירה את הלילה שבו נולד התינוק. הנר נותר דולק בחדר התינוק כדי להגן עליו מפני רוחות רעות, אשר מאיימות על שלומם של תינוקות רכים בלילה.

אלוהיות אחרות גוננו על תינוקות רכים מפני החושך, מחיות פרא, ומסכנות הטבע הפראי מחוץ לשערי העיר. האלה אינטרסידונה (=המתערבת), למשל, הגנה על תינוקות מפני רוחות יער מרושעות. היה לה סכין, גרזן או מזמרה, שבאמצעותם היתה חותכת ומפרידה רוחות רעות שמנסות להיצמד לאמהות טריות או לתינוקותיהן הרכים. האלה דוורה היתה מטאטאת את הרשע מחדרו של התינוק, והאל פלימנוס השתמש במכתש ועלי כדי לברך את הבית ולהבטיח שהתינוק לעולם לא יהיה רעב, אלא יגדל יפה לבריאות טובה.

Lord Frederick Leighton, Invocation, 19th Century

Lord Frederick Leighton, Invocation, 19th Century

קריאה בשם

דיאס לוסטריקוס (=יום ההיטהרות) היה טקס טהרה רומאי שנערך ביום השמיני לחיי תינוקות בנות או ביום התשיעי לחייהם של תינוקות בנים, ובמהלכו הם גם קיבלו שם. הטקס נחגג בסעודה משפחתית ובתפילות לאלות הכותבות את הגורל, פאטה סקריבונדה. מצבות של ילדים רומאיים מלמדות, כי תינוק שנפטר לפני שנערך לו טקס דיאס לוסטריקוס, לא קיבל שם.

כיוון שתמותת התינוקות ברומא היתה גבוהה (משערים שבסביבות 40% מן התינוקות לא שרדו), נחשבו הימים הראשונים לחיי התינוק למעין תקופת דמדומים, שבה הילד רגיש מאוד לכוחות רשע אשר מאיימים לקחת ממנו את חייו הרכים. מבחינה חברתית, התינוקות לא קיבלו עדיין שם, ולמעשה לא התקיימו. יתר על כן, הרומאים האמינו שעד שגדם חבל הטבור לא נופל (בדרך כלל שבוע מהלידה), התינוק נחשב “יותר צמח מאשר חי” (פלוטרכוס). אם חבל הטבור לא נפל עד היום השמיני או התשיעי, היו דוחים את הדיאס לוסטריקוס, וקוראים לילד בשמו רק אחרי שהקשר הפיזי לרחם אימו ניתק לגמרי, והוא הפך מבחינתם, לאדם בפני עצמו.

גידול ילדים

אמהות רומאיות גייסו מספר רב של אלוהויות לסייע להן רוחנית ונפשית בגידול הילדים. אותם אלים ואלות סיפקו לאמהות הכוונה דתית ורוחנית בבעיות הורות, הנפוצות עד היום.

האלה פוטינה (פוטיקה, פוטואה) עזרה לילדים לשתות, והאלה אדוסה (אדוליה, אדולה, אדוקה, אדסיה) עזרה לו לאכול. אמהות נהגו להתפלל אליהן או לקרוא בשמן כשהיה צורך בכך (למשל כאשר ילד סירב לאכול או לשתות, כאשר היו לו בעיות רפואיות שהקשו עליו לעשות כן, וכדומה).

אלים אחרים עזרו לילדים לגדול, להתחזק, ולהיות בריאים באופן כללי. האלה אוסיפגינה (=עצם), למשל, בנתה לילדים עצמות חזקות, והאלה קארנה (=בשר) גידלה להם שרירים חזקים, ואיברים פנימיים עמידים בפני מחלות שנגרמות, על פי האמונה העממית, בידי רוחות רעות.

קבוצה נוספת של אלים היתה אחראית על שינה של תינוקות. האלה קומינה שמרה על העריסה מפני קסם רע, והאלה קובה איפשרה מעבר חלק מנדנוד בעריסה לשינה עמוקה, תהליך שהורים לתינוקות מתקשים בו עד היום.

היו גם אלים שהתמקדו בהתפתחות הרגשית והחברתית של הילד. האלה פטה (=תפילה) אפשרה לפעוט לבקש ולהתאוות, האלה פבנטיה (פבנטינה) גירשה פחד מלב הילד, האלה וולמנה העניקה לו את הרצון להיות טוב, והאלה אגנוריה סייעה לו להיות פעיל וחברותי.

מבחינת התפתחות קוגניטיבית ושכלית, היתה קבוצת אלים שאחראית על דיבור. פארינוס היה אל שאפשר דיבור, פבוליניוס היה אל המילים הראשונות, ולוקוטיוס היה אל שסייע לילדים להרכיב את המשפטים הראשונים שלהם. האלה נומריה סייעה לילדים לספור, והאלה קמנה עזרה להם לשיר.

האל קטיוס פאטר חידד את את מוח הילד בשלבים הראשונים של בית הספר, והאלה מנס (בונה מנס, “שכל טוב”) בירכה אותו באינטליגנציה. לאלה בונה מנס היה מקדש בגבעה הקפיטולינית וחג לכבוד נחוג בתאריך 8 ביוני ברומא.

כשתינוקות ניסו להיעמד בפעם הראשונה, היתה זו האלה סטטינה (סטטילינה) שהעניקה להם שיווי משקל וכוח. כשהם למדו ללכת, האלות אבאונה ואדאונה שמרו על צעדיהם. כשגדלו מספיק כדי לצאת בכוחות עצמם מן הבית, האלות אינטרדוקה ודומידוקה שמרו עליהם בצאתם ובשובם. דומידוקה ובן זוגה דומידוקוס היו גם אלוהי נישואין המלווים חתן וכלה שנכנסים לביתם החדש בליל הכלולות. ככל הנראה היה מדובר בהתגלמויות ספציפיות של יונו ויופיטר.

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים

מדיניות תגובות

כישופים הוא אתר פרטי בבעלות פרטית. הוא אינו מהווה במה ציבורית או שירות ציבורי, וחופש הדיבור בו אינו מוחלט.

אני שומרת לעצמי את הזכות למנוע מכל משתמש שהוא להגיב באתר, באופן גורף, או פרטנית, על פי שיקול דעתי הבלעדי.

כל תגובה בלתי חוקית, מתלהמת, אגרסיבית, או שאינה מכבדת את כותביה, אותי, את האתר או את המגיבים האחרים, לדעתי הפרטית בלבד, תימחק ללא כל הודעה מוקדמת או דיון בנושא.

כישופים (אסופת המאמרים) ואספקלריה (הבלוג) עוסקים בנושאים רגישים ואף נפיצים (דת, אלוהים, פוליתאיזם, כישוף), ובמידה מסוימת מהווים מעין “מרחב בטוח” לדיון בנושאים שהם טאבו במקומות אחרים. אני נחושה בדעתי שלא לאפשר לאיש לקלקל את המרחב הבטוח הזה.

תנאי שימוש

שינוי גודל גופן
ניגודיות