יונו: האמא האלוהית של רומא

30/01/2013
Annibale Carracci Jupiter et Junon from The Love of the Gods 1560-1609 EIKIMEDIA COMMONS

Annibale Carracci Jupiter et Junon from The Love of the Gods 1560-1609 EIKIMEDIA COMMONS

בדת הרומאית העתיקה, יונו היתה האלה המגינה של העיר. היא נקראה יונו רגינה (=המלכה), ונחשבה פטרונית של רומא.  החודש הרביעי בלוח הרומאי העתיק (והשישי בלוח הגרגוריאני), חודש יוני, נקרא על שמה. 

על פי המסורת העתיקה יותר של הרומאים, יונו היא בתה של פורטונה פרימיגניה, אלת הגורל ראשונת הברואים, ואחותו של יופיטר, אל הברק. לפי מסורת שנייה ומאוחרת יותר, היא בתם של אל החקלאות סטורן ואלת הארץ הסבינית אוֹפְּס (Ops), אחותם של יופיטר, נפטון (אל הים), פלוטו (אל השאול), וסטה (אלת הבית), וקרס (אלת האדמה).

בכל מקרה, הגנאולוגיה של יונו מציגה אותו כמלכה אלוהית, וכמטריארכית של הרומאים. למעשה, תפקידה המרכזי בדת הרומאית הוא של אלת נישואין. היא היתה אמם של וולקן (אל הנפחים והחרושת) ומרס (אל המלחמה), ונחשבה אלת הנשים, ואלוהי נפלאות הגוף הנשי: וסת, התעברות, הריון, לידה, הנקה, וגידול ילדים.

יתרה מכך, יונו נחשבה התגלמות של הנשיות האולטימטיבית. בדת הרומאית, לכל איש יש גניוס ולכל אישה יש יונוס. הגניוס והיונוס הם ניצוצות אלוהיים הטבועים באדם ומגלמים אופי, אישיות, נטיות, חיות ופריון. היונוס של כל אישה נבע ונגזר מאלוהיותה של יונו. הרומאים האמינו כי הגניוס (אצל גברים) או היונוס (אצל נשים) ממוקמים במצח, בין שתי הגבות.

שמותיה ותפקידיה של יונו

השם יונו גזור, ככל הנראה, מן המילה הלטינית iuven (=צעיר). המונח הלטיני Iuvenes, שמשמעותו “המרץ של הצעירים” מתאר תכונת אופי שיוחסה בדרך כלל לנערים רומאיים צעירים, נמרצים ואמיצים. שמה של יונו, אם כן, הוא גברי מאוד במהותו, ומתקשר לתפקידה כאלת מלחמה. עם זאת, יונו היתה האלה האולטימטיבית של הנשים ברומא, כיוון שייצגה את החוויה הגופנית הנשית: מחזור חודשי, הריון, לידה, וגידול ילדים.

פולחן יונו היה נפוץ בכל רחבי איטליה הקדומה. שמותיה של האלה, כמקובל בדת הרומאית, מסגירים את מאפייני פולחנה הקדוש. ניתן לחלק את שמותיה של יונו לשמות המעידים על פולחן פריון, ולשמות המעידים על פולחן של אלת מלחמה ממלכתית.

שמות של יונו כאלת מלחמה ואלה שומרת של העיר: יונו קפיטולינה (=של הקפיטולין), יונו סוספיטה (=השומרת), יונו סספיס מאטר רגינה (=המלכה האם השומרת), יונו רגינה (=המלכה), יונו קוריטיס (=של הקוריות), יונו מונטה (=המתריעה בשער), יונו קפרוטינה (=אלת עץ התאנה שמצמרתו השקיפה על אויבי העיר), יונו טוטלה (= האלה שהדריכה את הנערה טוטלה להציל את העיר רומא), יונו קלנדריס (=אלת הקלנדס, היום הראשון בחודש הרומאי), יונו סורוריה (=האחות), יונו קובלה (=המסייעת לאור הירח להבליח).

שמות של יונו כאלת פריון, הריון, לידה ואימהות: יונו מטרונה/מאטר (=אמא), יונו פרונובה (=השדכנית), יונו סינקסיה (=האלה הפורמת את אבנט הכלה), יונו לוסינה (=המאירה את דרכו של הולד החוצה מן הרחם), יונו רגינה פופולונה (=המלכה המגדילה את מספר בני העם), דאה מנה (=אלת דם הרחם), יונו פלואוניה/פלובוניה (=אלת דם הוסת).

יונו קפיטולינה, אלה עליונה ומלכה ברומא

בתפקיד יונו קפיטולינה, האלה שימשה צלע במשולש האלים העליונים של רומא. מקורה של השלישייה הקפיטולינית הוא במיתולוגיה אטרוסקית, והיא ייצגה למעשה, משפחה אלוהית: המלך האב יופיטר אופטימוס מקסימוס (=הטוב מכולם והגדול מכולם), האמא יונו רגינה (=המלכה), ובתם מינרווה, אלת החוכמה.

מקדש מפואר בשם “קפיטוליום” לכבוד שלושת האלים הללו ניצב בראש גבעת הקפיטולין ברומא. המקדש נבנה על ידי המלך האחרון של העיר, עוד לפני ייסוד הרפובליקה הרומאית.

הקשר בין יונו ליופיטר הוא מן הקשרים העתיקים ביותר במיתולוגיה הלטינית. במיתוסים עתיקים מאוד של לאטיום, מסופר על האלה פורטונה פרימיגניה (=הגורל, ראשונת הברואים) שמניקה שני תינוקות במקביל: יופיטר ויונו. בתקופות מאוחרות יותר, כשהרומאים החלו לראות ביופיטר מלך האלים ואב קדמון שלהם, הם נהגו לומר שאפילו פורטונה (במקור אמא שלו) היא הבת שלו, כפי שכל שאר האלים, וכמובן גם כל בני האדם הם ילדיו.

יונו ויופיטר, כבעל ואישה, הפכו למנהיגים האלוהיים של רומא. כיוון שהרומאים תמיד נטו לכיבוש של שכניהם, באופן טבעי הפגינו האלים שלהם מאפיינים של אלוהי מלחמה. יונו תוארה כאלה עוטה שריון, לבושה עורות עיזים, ומחזיקה בידה נוצת טווס (ציפור מלחמה).

יונו מונטה, אלת מלחמה המגוננת על העיר

יונו היא אלת מלחמה גם בדמות יונו מונטה (=המתריעה). בתפקיד זה, היא שימשה שומרת של רומא, המזהירה את אנשיה כשהאויב עומד לתקוף את העיר. מקדש לכבוד יונו מונטה נוסד בגבעת הקפיטול בשנת 348 לפנה”ס על ידי הדיקטטור מרקוס פוריוס קמילוס. הקמת מקדש זה מיסדה למעשה את הפולחן העתיק לאלה מונטה.  טמפלום יונוניס מונטיאה השקיף על הפורום הרומאי. במקדש נשמרו רשומות משפטיות ונטבעו מטבעות. שם האלה “מונטה” הוא מקור הפועל הלטיני (והאנגלי) mint (=לטבוע מטבעות), ומשורש זה גם מגיעה המילה באנגלית money (=כסף).

השם יונו מונטה קשור ישירות לדמותה של יונו רגינה, המלכה ופטרונית רומא. ליונו רגינה היו שני מקדשים בעיר. הראשון נוסד על ידי הדיקטטור מרקוס פוריוס קמילוס בגבעת אבנטין ב-01 בספטמבר 392 לפנה”ס. במקדש זה ניצב פסל עץ של האלה יונו של השבט ויי (Veii) שישב במרכז אטרוריה (מרכז איטליה של ימינו).

המקדש השני לכבוד יונו מונטה הוקם ליד סירקוס פלמיניוס ונוסד ב-23 בדצמבר 187 לפנה”ס על ידי הצנזור מרקוס אמיליום לפידוס. מרפסת חיברה בין מקדש זה לבין מקדש פורטונה, האם הפרימורדיאלית של יונו.

יונו סורוריה, אלה מטהרת מחטאי המלחמה

טקס בשם “טיגילום סורוריום” לכבוד יונו סורוריה (=האחות) ויאנוס קוריאטיוס (=של הקוריה) נערך בתאריך 01 באוקטובר.במקור היה זה טקס מקודש של שבט הורציה, אך עם הזמן הפך לטקס כלל-רומאי. מהות הטקס היתה צעידה מתחת לקורת עץ שהשתרעה בין שני עמודים שניצבו בשני צדדים של סמטה, ומטרתו לטהר את הצועד. הראשון שצעד את הצעדה הטקסית מתחת לקורה היה אח שרצח את אחותו, ונגזר עליו להיטהר למען הקוריה (הקהילה של השבט). בתקופות מאוחרות יותר נעשה שימוש בטקס כדי לטהר את החיילים הרומאיים מחטאי המלחמה, כששבו הביתה בשוך עונת הקרבות.

יונו קוריטיס, אלת השבטים והעם

אופייה הציבורי והממלכתי של יונו בא לידי ביטוי גם בדמות יונו קוריטיס, אלת הקוריה. הקוריה, ברומא העתיקה, היתה מילה שתיארה קהילה של שבט, ואת מקום המפגש הרשמי בעיר של אותה קהילה. המילה קוריה מגיעה מן המילה “חנית” (quiru) בשפת שבט הסבינים האיטלקאי, שישב במרכז הרי האפנינים, ובאזור לטיום (מחוז לציו של ימינו).

יונו קוריטיס, האלה ששומרת על הקוריה (כלומר, על השבט ועל מקום התאספותו), תוארה כאלה נושאת חנית. מקדש ליונו קוריטיס הוקם בקמפוס מרטיוס ברומא, בסמוך למזבח לכבוד יופיטר פולגור (=מבריק הברקים). כלות רומאיות היו מתפללות אליה, ומסרקות את שיערן בחנית מקודשת, כסגולה לפריון. טקס זה שילב את מאפייני הפריון של יונו עם מאפייני המלחמה שלה.

יונו לוסינה ויונו קפרוטינה: אלת פריון

מאפייני הפריון של יונו באים לידי ביטוי בצורה ישירה יותר בדמויות יונו לוסינה ויונו קפרוטינה.

מקדש לכבוד האלה יונו לוסינה (=המאירה את דרכו של הולד החוצה מחשכת הרחם) ניצב בחורשה קדושה בפסגת סיפיוס ברומא (חלק מגבעת אסקווילינו). טרם הקמת המקדש עמד באתר זה מזבח לכבוד האלה לוסינה, ופולחן האלה במקום נחשב קדום מאוד. חנוכת המקדש התקיימה באחד במרץ, היום הראשון בשנה הרומאית העתיקה.

מדי שנה בתאריך זה, נערך במקדש פסטיבל המטרונליה, שנקרא גם מטרונלס פרייה (חג המטרונות, האמהות). נשים הגיעו למקדש כדי להקריב ליונו טלאים ובקר. הן פיזרו את שיערן (שבימים כתיקונם היו חייבות לאסוף) ולבשו בגדים עם חגורות וקשירות (שבימים כתיקונם נאסר עליהן ללבוש). בבית, היו אבות המשפחה מכינים מתנות לנשותיהם ולבנותיהן, ומתפללים עבורן במקדש הביתי. יום המטרונליה היה יום חופש לשפחות (שגם כן השתתפו בחגיגות במקדש).

חג אחר לכבוד יונו כאלת פריון הוא נוני קפרוטיני (“הנונים של עץ התאנה”). פסטיבל זה נחוג בנונים של חודש קווינטיליס (07 ביולי), והיה למעשה המשך של חג אחר בשם פופליפוגיום (“בריחת העם”), שנחוג בתאריך 05 ביולי. שני חגים אלו ככל הנראה היו במקורם חלק מפסטיבל פראי וקדום לכבוד אלת האימהות יונו. עץ התאנה שימש אחד מסמליה של האלה, ויש לו מאפייני פריון ברורים: צורת הפרי, והמיץ החלבי האצור בתוכו. בתקופה מאוחרת יותר, הוצמד לחג פראי זה סיפור היסטורי ללא מאפייני פריון, אשר עידן את אופיו, ושיווה לו מהוגנות של ציווליזציה עירונית.

על פי הסיפור ההיסטורי המאוחר, כבשו הגאלים את העיר רומא ותבעו כי השבטים הלטיניים יעבירו אליהם נשים רומאיות כשבויות מלחמה. הסנאט הרומאי היה אובד עצות, עד אשר הופיעה לפניו שפחה אחת בשם טוטולה (או פילוטיס). השפחה, אשר רוחה של האלה יונו שומרת העיר נכנסה בה, הציעה כי תוביל אל הגאלים קבוצת שפחות מחופשות לאצילות רומאיות. יחדיו הן יחדרו למחנה האויב וישקו את החיילים ביין. כשהיו כל חיילי האויב שיכורים, טיפסה טוטולה על עץ תאנה (קפריפיקוס) ואותתה לרומאים בעזרת לפיד. הרומאים תקפו את מחנה האויב ושחררו את העיר. כל השפחות שהשתתפו במבצע זכו בחירות ובכספים מאוצר העיר.

שני החגים, פופליפוגיום ונוני קפרוטיני נחוגו על גדות נהר הטיבר ברומא. השפחות הרומאיות יצאו בתהלוכה אל עץ התאנה המקודש בקמפוס מרטיוס, וכל נשות רומא השתתפו בתחרויות ספורט, הקריבו תיש לאלה יונו, וערכו סעודה חגיגית של הודיה ליד העץ.

לצידו של יאנוס: אלת התעברות והתחלות

כאמא ואלוהות פריון, יונו היתה אחראית על ההתעברות, ועל יצירת חיים חדשים. כיוון שכך הרומאים קישרו אותה לאל יאנוס, אל ההתחלות והתמורות. גם יאנוס וגם יונו נחשבו לאלוהויות המתערבות בתהליך ההתעברות, ולשניהם היו תפקידים רוחניים בענייני הפריון של תושבי רומא. בעת הלידה, למשל, תהליך אשר נחשב מקודש לאלה יונו, היו נוהגות הרומאיות לקרוא בשמה יונו לוסינה ולבקש ממנה שתפתח את הרחם, בעודן מחזיקות בידן מפתח, חפץ מקודש לאל יאנוס.

בקלנדס (היום הראשון) של כל חודש, בעת מולד הלבנה, נערך טקס ברומא לכבוד יונו ויאנוס. הפונטיפקס מינור היה קורא בשמה של יונו קובלה, האלה המסייעת לאור הירח להבליח בחשכת הלילה (בדיוק כפי שיונו לוסינה מאירה את דרכו של הרך הנולד, מחשכת הרחם אל אור העולם). בקוריה קלברה הוקרב קרבן ליאנוס על ידי רקס סקרורום (הכהן הגדול), וברגיה הוקרבה חזירה או טליה לאלה יונו על ידי הרגינה סקרורום (אשת הכהן הגדול). בעיר לאורנטום, האלה נקראה בשם יונו קלנדריס (יונו של הקלנדס).

יונו סוספיטה: מפרה את השדות, ושומרת מפני סכנות

בתפקידה כאלת פריון, יונו נחשבה למעין אמא של הרקלס, חצי-אל ממוצא יווני (הרקולס), אשר הגיע לרומא בשלב מוקדם יחסית. גם יונו סוספיטה וגם הרקלס נחשבו שומרים של תינוקות שזה עתה נולדו, ושיהם היו אלוהיות פריון בלנוביום, עיר בלטיום (לציו של ימינו), דרום מזרחית לרומא.

בלנוביום האלה נקראה לעיתים קרובות בשם סייספס מאטר רגינה (האלה המלכה השומרת). בתוך המקדש שלה היתה מערה שבמעמקיה התגורר נחש. תושבי העיר האמינו כי לנחש יש יכולת להשפיע על פריון השדות ולהבטיח יבולים נאים, אם יאכל מידיהן של נערות צנועות. מדי שנה היו שולחים למערה בתולות בעיניים מכוסות להאכיל את הנחש מאפי שעורה.

יונו סוספיטה גם שמרה על תושבי העיר (רומא או לנביום) מפני הרוחות הרעות של חודש פברואר. בתקופות קדומות ברומא, פברואר היה החודש האחרון בשנה, ונחשב תקופה של תמורות ושינויים, סופים וקיצים, אך גם של התחלות. היה זה זמן דמדומים, שהוקדש לנקיונות פיזיים ולטיהור רוחני.

בספר Fasti, אובידיוס מסביר כי פברואר הוא זמן של דמדומים, שבו המסך המפריד בין עולם החיים לבין עולם המתים הופך דק יותר. כיוון שכך, מדובר בתקופה מסוכנת עבור הציבור. בתפקיד סוספיטה (השומרת), יונו מגינה על העם מפני הסכנות האורבות לו בחודש פברואר. חג לכבודה נחוג בתאריך 01 בפברואר, תאריך חנוכת המקדש לסוספיטה בגבעת הפאלטין (פלאטיום) בשנת 194 לפני הספירה.

על מטבעות רומאיים עתיקים מופיעה דמותה של סוספיטה/לנוביה: אלה לבושה עורות עיזים, נושאת מגן עגול, וחמושה בחנית. לרגליה זוחל נחש.

ביביליוגרפיה

Augustine,De Civitate Dei
Cicero, De Natura Deorum
Ovid, Fasti
Virgil, Aeneid, Book VIII

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים

מדיניות תגובות

כישופים הוא אתר פרטי בבעלות פרטית. הוא אינו מהווה במה ציבורית או שירות ציבורי, וחופש הדיבור בו אינו מוחלט.

אני שומרת לעצמי את הזכות למנוע מכל משתמש שהוא להגיב באתר, באופן גורף, או פרטנית, על פי שיקול דעתי הבלעדי.

כל תגובה בלתי חוקית, מתלהמת, אגרסיבית, או שאינה מכבדת את כותביה, אותי, את האתר או את המגיבים האחרים, לדעתי הפרטית בלבד, תימחק ללא כל הודעה מוקדמת או דיון בנושא.

כישופים (אסופת המאמרים) ואספקלריה (הבלוג) עוסקים בנושאים רגישים ואף נפיצים (דת, אלוהים, פוליתאיזם, כישוף), ובמידה מסוימת מהווים מעין “מרחב בטוח” לדיון בנושאים שהם טאבו במקומות אחרים. אני נחושה בדעתי שלא לאפשר לאיש לקלקל את המרחב הבטוח הזה.

תנאי שימוש

שינוי גודל גופן
ניגודיות