ודמותה של הקוסמת אינה מתחוורת לי

08/02/2006
Frank Cadogan Cowper, The Damsel of the Lake Called Nimue the Enchantress, 1924

Frank Cadogan Cowper, The Damsel of the Lake Called Nimue the Enchantress, 1924

שוב ושוב אני קוראת את סיפור רפונזל של האחים גרים, ודמותה של הקוסמת אינה מתחוורת לי.

העלמה גוטל, חידה ומסתורין, מגדלת בגינתה צמחים מופלאים. הכל פוחדים ממנה, ואיש אינו מתקרב לביתה המגודר היטב. הכל, פרט לבעל אחד מסכן, שאשתו ההרה אומרת לו, הב לי רפונזל מגינתה של הקוסמת לאכול, ולא – מתה אנוכי. פראו גוטל תופסת אותו בשעת מעשה, ומצליחה לעשות איתו את עסקת חייה. תמורת מעט רפונזל, בעצם כרוב-בר, היא מקבלת תינוקת. מרווקה בודדה היא הופכת לאם.

שתים עשרה שנים מגדלת פראו גוטל את הילדה רפונזל באהבה, ובשנה השתים עשרה, נועלת אותה במגדל גבוה. הילדה מדממת, הופכת לאישה, ופראו גוטל לא נוטלת סיכונים. אבל אני עדיין לא מבינה למה. שוב ושוב אני קוראת את סיפור רפונזל, ומניעיה אינם מתחוורים לי. על תומתה  ובתוליה של רפונזל היא רוצה לשמור, זה ברור. אבל למה? האם היא רואה זאת כחלק מתפקידה כאם מאמצת, או שמא יש דברים בגו. פראו גוטל היא הרי קוסמת. הקסם שלה הוא קסם של הינזרות, בדידות, חיים מגודרים. האם היא מגדלת את רפונזל לבדידות דומה? אני לא בטוחה. שוב ושוב אני קוראת את הסיפור.

למגדל של רפונזל אין דלתות ואין מדרגות, רק חלון אחד שמבעדו היא משלשלת את שיערה הארוך, ומניחה לפראו גוטל לטפס אליה. ממרום כלאה במגדל משקיפה רפונזל בעד החלון. יום אחד היא מבחינה בעלם חמודות וחושבת לעצמה, “הוא יאהב אותי יותר מאשר העלמה גוטל הזקנה”. זה משפט מפתח. אני יודעת שזה משפט מפתח. רפונזל מעדיפה אהבה, נישואין וילדים על פני משהו אחר. על פני אהבה אימהית, על פני חניכה לקסם, על פני חיי הבדידות של המכשפות רבות העוצמה. היא מעדיפה חיים אנושיים יותר, מעשיים יותר, בשריים יותר, חיים של חוויה ושל כאב, שעוד יתרגש עליה.

את שיערה הארוך משלשלת רפונזל מבעד לחלון ומניחה לעלם לטפס אל חדרה במגדל. כך לילה אחר לילה אחר לילה. ויום אחד היא שואלת את הקוסמת, “אמרי לי פראו גוטל, מדוע את כבדה יותר מן העלם?” ופראו גוטל נרעשת ומצטעקת: “נערה איומה ומרשעת שכמותך!”. אבל מדוע מצטעקת העלמה הקוסמת? האם רק בתולי בתה מטרידים אותה, או שמא משהו אחר?

שוב ושוב אני קוראת את הסיפור וחושבת על אמהות ובנות. חושבת לעצמי, אמא היא האלוהים הראשון שלנו. האלה הראשונה, אמא טבע בהתגלמותה הפשוטה והחובקת ביותר. מי לא מרחה את פניה באיפור של אמא בגיל חמש, ונעלה את העקבים שלה מול המראה. מי לא רצתה להיות כמו אמא, אז, מזמן, בשנים הראשונות. אבל באיזשהו שלב אנחנו נוטשות את האלוהים הראשונה שלנו, הופכות לאתאיסטיות. אומרות בלבנו, “הוא יאהב אותי יותר ממנה”, והיא מצטעקת, “נערה מרשעת שכמותך”…

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים

מדיניות תגובות

כישופים הוא אתר פרטי בבעלות פרטית. הוא אינו מהווה במה ציבורית או שירות ציבורי, וחופש הדיבור בו אינו מוחלט.

אני שומרת לעצמי את הזכות למנוע מכל משתמש שהוא להגיב באתר, באופן גורף, או פרטנית, על פי שיקול דעתי הבלעדי.

כל תגובה בלתי חוקית, מתלהמת, אגרסיבית, או שאינה מכבדת את כותביה, אותי, את האתר או את המגיבים האחרים, לדעתי הפרטית בלבד, תימחק ללא כל הודעה מוקדמת או דיון בנושא.

כישופים (אסופת המאמרים) ואספקלריה (הבלוג) עוסקים בנושאים רגישים ואף נפיצים (דת, אלוהים, פוליתאיזם, כישוף), ובמידה מסוימת מהווים מעין “מרחב בטוח” לדיון בנושאים שהם טאבו במקומות אחרים. אני נחושה בדעתי שלא לאפשר לאיש לקלקל את המרחב הבטוח הזה.

תנאי שימוש

שינוי גודל גופן
ניגודיות