בבואות ומראות: שדים באספקלריה

21/05/2011

אזהרתם של מכשפי התלמוד במסכת פסחים (דף קיב, א) ברורה ומקפיאת-דם. “לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת שברירי”.

Arnold Bocklin, Die Toteninsel III, 1883

Arnold Bocklin, Die Toteninsel III, 1883

שברירֵי (סנוורים, בארמית) הוא שד המכה בסנוורים. הוא מגיח בלילה מתוך מים שחורים, ומעוור את מי ששותה אותם. הוא יצור אפל, מרושע, שייקח ממך לא רק את מאור העיניים, אלא גם את אור החיים, והניצוץ בנשמה. שברירי הוא שד של חושך, מרה שחורה, אובדן עצום, וריק. אם בעת העתיקה הוא היה מצוי באגמים ובנהרות, הרי שהיום אפשר למצוא אותו בכל משטח מבריק: כוס מים, מראה, צג דיגיטלי.

שברירי מוזכר בברייתא שמצוטטת בתלמוד בבלי במסכת פסחים (דף קיב, א) ו. למי שצמא ונאלץ לשתות בלילה ממקור מים כלשהו, מורה התלמוד במסכת עבודה זרה (דף יב, ב) לומר: “פלניא, אמרה לי אמי, איזדהר משברירי ברירי רירי ירי רי, צחינא מיא בכסי חיוורֵי”.

ובתרגום לעברית: “פלוני, אמרה לי אמי, היזהר משברירי, ברירי, רירי, ירי, רי, צמא אני למים בכוסות לבנות”. כלומר, יש לפנות אל השד ולומר לו חבוב, אמא שלי הזהירה אותי משכמותך. כמו כן, יש לומר מחרוזת קסם לגירוש השד המורכבת משמו, ויש לסיים באמירה מוחצת: מים אני רוצה לשתות מכוסות לבנות, ולא ממי המעיין הליליים והממיתים שאתה שוכן בהם.

מחרוזת הקסם “שברירי ברירי רירי ירי רי” נרשמת לעתים על קמעות, להגנה מצרה. רש”י מסביר את ההגיון העומד מאחוריה: “השד כאשר הוא שומע מיעוט תיבות אות אחר אות עד רי וכן הוא הלחש להבריחו משם”. מחרוזת הקסם לגירוש שברירי דומה בטכניקה שלה למחרוזת הקסם הנפוצה יותר בימינו: נ נח נחמ נחמן מאומן. כדי להבריח את שברירי, מתחילים משמו המלא ומפחיתים אותיות. כדי לזמן את ברכתו של הרבי מאומן מתחילים מאות אחת, ומוסיפים אותיות עד לשמו המלא.

הברייתות העוסקות בשברירי הן פרקטיות מאוד. ישנן הוראות להימנעות מרעתו של השד, והוראות להתמודדות איתו במידה ובכל זאת פגע בדרכנו. הברייתות לא עוסקות באמיתות העמוקות יותר: מיהו שברירי, מדוע הוא שוכן באגמים, איך הוא מעוור בני-אדם, ולמה לו לעשות את זה.

נתחיל דווקא מן המים. מי הנהרות והאגמים בלילה צבועים שחור. בעת העתיקה הם שימשו סוג של מראה לראיית נסתרות. מרומא העתיקה הגיעה לארץ ישראל חוכמת הניחוש בהשתקפויות מים כהים: אגמים, בארות ועיינות. ברומא קראו להם ספקולרי (specularii), ולמראות המים שניחשו בהן קראו אספקלריות.

אספקלריה: ראי מים מכושף

מראה, ראי או אספקלריה היא משטח פנים המחזיר את קרני האור ומשקף את הניצב מולו. מקור המילה “מראה” הוא מלטינית: mirari (להתפלא) שהגיע לצרפתית עתיקה mirer (להתבונן) ומשם לעברית, וגם לאנגלית (mirror). רוב המראות היום עשויות זכוכית ומצופות שכבה דקה של כסף או מתכת אחרת, אך כאמור, בעבר היו מראות נדירות של כדורי בדולח או משטחי קריסטל, אבל בדרך כלל הן היו וריאציות על מים: צלוחיות כהות מלאות מים, קסתות דיו, קערות מים צלולים, וכמובן השתקפויות במקורות מים כהים, כגון אגמים ובארות.

ברוב תרבויות העולם נחשבה השתקפות המתבונן במראה להתגלמות נשמתו, תמצית חייו, או לפעמים, ליישות עצמאית. היוונים הקדומים, למשל, האמינו שבאגמים, מעיינות, נחלים ונהרות, חיות נימפות (נאיאדות) שיכולות ללכוד את נפש המתבונן בהשתקפותו במים. כך, למשל, קרה במיתוס הילאס.

הילאס, מאהבו הצעיר של הרקולס, הצטרף ליאסון במשימת הארגונאוטים, גיבורים שהפליגו לקולכיס כדי להביא משם את גיזת הזהב. כשהגיעו למיסיה, חבל-ארץ באסיה הקטנה, נחטף הילאס על ידי נימפות-נהר, ועקבותיו לא נודעו עד היום.

למיתוס הילאס גרסאות רבות, ובמהלך השנים סופקו הסברים שונים ומשונים להיעלמותו. בהקשר של השתקפות בבואה באגם, ניתן למצוא מספרי-סיפורים הגורסים, כי נימפות-הנהר חטפו את הילאס לאחר שהתבונן בבבואתו במים.

על פי סיפור אחד, התאהבה בו נימפת-נהר בשם דריופה, שהטביעה אותו כדי שיהפוך למאהבה במעמקי האגם. על פי סיפור אחר, הנימפות העריכו כל-כך את יופיו של העלם הצעיר, שהחליטו להפוך אותו לבן אלמוות.

כך או כך, השורה התחתונה בעינה נשארת: היוונים האמינו, כי בעיינות ובאגמים חיות רוחות-נהר, אשר עשויות להיות מסוכנות לעיתים. יתר על כן, עצם ההתבוננות במקור מים עשויה להיות מסוכנת, ועל כך ניתן ללמוד באגדה היוונית אודות נרקיס.

נרקיס היה עלם יפהפה ויהיר שדחה מעליו את כל מי שאהב אותו. נרקיס היה כה אנוכי ומרוכז בעצמו, עד שאלת הנקמה נמסיס החליטה להענישו. היא גרמה לו להתבונן בבבואתו באגם, כיוון שידעה שמייד יתאהב בה. וכך אמנם היה. כיוון שלא החזירה הבבואה לנרקיס אהבה, כמל העלם מרוב צערו ומת.

בגרסאות עתיקות יותר, ואלימות יותר, של הסיפור, נמסיס מביאה את נרקיס להתבונן בבבואתו לא כדי שיתאהב בהשתקפות, אלא כדי לעמת אותו עם אישיותו האמיתית, כפי שהיא משתקפת בעיני אנשים אחרים. על פי גרסאות אלו של המיתוס, נרקיס יפה-התואר לא מת מצער בגלל אהבה, אלא טורף את נפשו בכפו, לאחר שהוא מבין איזה אדם מכוער הוא.

Michelangelo Merisi da Caravaggio, Narcissus, 1594-96

Michelangelo Merisi da Caravaggio, Narcissus, 1594-96

בציורים מאוחרים של המיתוס ניתן אף לראות, כי נרקיס המתבונן בבבואתו באגם אינו רואה דמות עלם צעיר ויפה-תואר אלא השתקפות של אדם מבוגר, כהה, שעיר, ומכוער. למעשה, הוא רואה לפניו את צידה האפל, המכוער והמנוול של נשמתו. הוא רואה את הרוע הטמון בו, את היוהרה הבזויה, ואת ערלות-הלב שגרמה לו לדחות מעליו את כל מי שאהב אותו. הדוגמא היפה ביותר לכך היא בציור של קראווג’יו מתקופת הבארוק.

מיתוס נרקיס טומן בחובו שלל ניואנסים תרבותיים הנוגעים לאספקלריות ומראות בעת העתיקה. יתרה מזאת, הוא מדגים את הקשר הבלתי-יינתק לבין מראות בכלל, ואספקלריות מים בפרט, לבין שדים ורוחות.

המראה: מלכודת נשמות

המראה, למעשה, היא סוג של שער לעולם של נשמות תועות, בבואות קפואות וחסרות חיים, רוחות רעות ושדים מרושעים. רוב רובם של אותם רוחות ושדי מראה נובעים מן החלקים האפלים, הקרים והרעים בנפשו של המתבונן באספקלריה. לעיתים הם יצורים חיצוניים לו ונבדלים ממנו, הניזונים מחשכת נשמתו.

תפיסה זו של המראה או האספקלריה כשער לעולם של נשמות אפלות, חלשות או שבורות חוזרת על עצמה במגוון תרבויות ברחבי העולם. יתר על כן, כיוון שהבבואה נחשבה לחלק מן הנפש האנושית, אוסרות האמונה העממית המערבית לשבור מראה, להחזיק מראה שבורה בבית, או להתבונן במראה שבורה.

שבירה של מראה היא שבירה של הנפש, שתוכל להתחדש רק בתום שבע שנים מיום שבירתה. לכן מי ששובר מראה יהיה אדם שבור במשך שבע שנים, ובעצם, יחווה שבע שנים של מזל רע. מכאן כבר ישנן וריאציות של אמונות נגזרות שונות ומשונות. למשל: שבירת מראה מבשרת מוות במשפחה; מראות שמתנפצות או נסדקות ללא סיבה גלויה לעין הן רדופות-רוחות; אסור להסתכל על מראה בלילה או לאור נרות פן יופיעו בה רוחות ושדים; והאמונה הנפוצה בתרבות הפופולרית עד היום: לערפדים אין השתקפות במראה, כיוון שהם יצורים חיים-מתים חסרי נשמה.

בעלי נשמות חלשות, לעומת זאת, צריכים להיזהר שבעתיים ליד מראות, שבורות או שלמות. נשמה “חלשה” היא נשמה של ילד קטן, אדם חולה, אדם שעבר טרגדיה כלשהי או משבר, וכן נשמה של אדם שנפטר מן העולם, ששומה עליה לעזוב את הגוף ולמצוא את דרכה לעולם הבא.

במערב אירופה נהגו להסיר מראות מקירות חדרי חולים, כדי שנשמותיהם החלשות לא תילכדנה במראה, כלומר שלא תברחנה דרך השער ותגרומנה למוות. בניו אינגלנד האמינו שתינוק המביט במראה, ימות לפני שיוציא את שנתו הראשונה. זאת מפני שנשמתו רכה עדיין וחלשה, ונוטה להילכד בשער הרוחות של האספקלריה.

בתקופת האשכבה בנצרות, וכן בתקופת השבעה ביהדות נהוג לכסות מראות או להפוך אותן לצד השני, כדי שנפש המת המבקשת לצאת מביתה אל העולם הבא לא תילכד בתוך עולם התעתועים ואופל של המראה הלוכדת נשמות חלשות. מנהג זה נפוץ עד היום בישראל, ברומניה, ובחבלי ארץ מסוימים באגן הים התיכון כגון יוון וסיציליה. ראוי לציין, כי בימינו, גם בישראל וגם במדינות נוצריות, ההסבר למנהג הוא שמראות הן סמל ליהירות ולכן אינן יאות להצגה על הקירות בתקופת האבל. זהו, כמובן, הסבר בדיעבד, למנהג שהשתמר למרות שמקורו באמונה שאינה נפוצה עוד.

גם במזרח אסיה האמינו כי מראות יכולות ללכוד רוחות רעות. עד היום נוהגים שם לתלות מראות בכניסות, בשערים, ובמרפסות כדי למנוע מרוחות רעות להיכנס לבתים. בהודו נוהגים שלא להביט במראות בבתי זרים, כדי שלא להשאיר שם חלק מן הנפש. עד היום בהודו נוהגים מאמיני האלה קאלי לנפנף במראות מול דמותה, כדי שגבירת המוות והכליון תסתפק בבבואות המשתקפות, ולא תדרוש קורבן אדם.

האצטקים, שחיו במרכז מקסיקו במאות ה-14 עד ה16, נהגו להניח סכין בקערת מים, ולהחביא אותה מאחורי דלתות הבתים. הם האמינו כי מכשפות ורוחות רעות שינסו להיכנס לבית ויראו סכין נעוץ בבבואתם, שהיא תמצית נשמתם, ייבהלו ויברחו לבלי-שוב.

באגן הים התיכון ובאירופה נהגו לקבור מראות שבורות או להניח אותן מתחת לאבן-ראש של מצבות כדי להנציח מזל רע ולמנוע מנפש בעל המראה (שנפשו נשברה עם המראה) להתרפא. כדי להפוך כישוף זה, יש צורך לחפור החוצה את המראה השבורה, לרסק אותה לרסיסים ולפזר אותם על אבן-המצבה.

במקדוניה ובולגריה נוהגים להשאיר קערות מים ליד מצבות מתים שהוצאו מקברם כדי שהנפש תילכד שם ולא תצא לשוטט אחרי עצמותיה.

כל האמונות העממיות הללו משקפות למעשה את התפיסה, שהמראה היא סוג של מלכודת: שער שדרכו יכולה הנשמה להישאב לתוך עולם של תעתועים, צער, שכחה, כליון ומוות.

בחזרה לשברירי – מי מתחבא באגם?

כשלוקחים בחשבון את ההיסטוריה הפולקלוריסטית העשירה של אספקלריות, ניתן למצוא את הטעם לאזהרה ממסכת פסחים: “לא ישתה אדם מים, לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה דמו בראשו, מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת שברירי”.

אין לשתות מים בלילה, כי אין להתבונן על בבואות המשתקפות במים בלילה. זאת, מפני שמקור המים משמש אספקלריה, שהיא מלכודת לנשמות חלשות, ושער לחיים בעולם של צער, מרה שחורה, ותעתועים. מי שמתבונן בהשתקפותו במי אגם שחורים, עשוי לפגוש בשברירי, שד המתגורר בתוך האספקלריה. שברירי מכה בסנוורים, ונוטל מן האדם את מאור עיניו, כמו גם את הניצוץ של נשמתו.

איך הוא עושה זאת? שאלה מצוינת. כדי לענות עליה נחזור למיתוס נרקיס מן המיתולוגיה היוונית.

Echo and Narcissus, John William Waterhouse, 1903

Echo and Narcissus, John William Waterhouse, 1903

נמסיס, אלת הנקמה הקדומה, מביאה את נרקיס שחשב עצמו ליפה-תואר, להתבונן בבבואתו באגם. במקום לראות עלם מצודד, רואה נרקיס יצור מכוער ואפל. האספקלריה חושפת בפניו את פניו האמיתיות, את עצמו האמיתי, את המציאות לאשורה: מכוערת, קשה, נתעבת.

האנשים המצויים ב”קבוצת הסיכון” לפגיעתו של שברירי, ובעצם לפגיעתה של כל רוח המצויה באספקלריה, הם אנשים שדומים לנרקיס: מי שאינם מכירים את עצמם, ומי שחושבים את עצמם לאנשים שבעצם הם לא. אותם אנשים יביטו בהשתקפותם במים השחורים ויגלו אמיתות שיעוורו אותם, ישרו עליהם מרה שחורה, או יכו אותם בשגעון. הם-אלו אותם אנשים שנפשם “תישבר” עם המראה, והם-הם אותם אנשים שיסבלו שבע שנים של מזל רע לאחר הסדק הראשוני.

כדי להימנע מפגיעתו של שברירי, ולשתות מים לרוויה בכל לילה מלילות השבוע, הרפואה היא פשוטה: על האדם להכיר את עצמו, על מגבלותיו, ועל חסרונותיו. כך לא יופתע כשיראה את עצמו במים השחורים.

ביבליוגרפיה

תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיב עמוד א
תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף יב עמוד ב

Elworthy, Frederick Thomas. Evil Eye and the Origin of Superstition, Kessinger Publishing, 2003
Givry, Emile Grillot de. Witchcraft Magic and Alchemy, Dover Publications, 1971 (Reprint 1931)
Guiley, Rosemary Ellen. Encyclopedia of Witches and Witchcraft, Checkmark, 1999
Guiley, Rosemary Ellen. Encylopedia of Ghosts and Spirits, Checkmark, 2007 (3rd edition)

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים

מדיניות תגובות

כישופים הוא אתר פרטי בבעלות פרטית. הוא אינו מהווה במה ציבורית או שירות ציבורי, וחופש הדיבור בו אינו מוחלט.

אני שומרת לעצמי את הזכות למנוע מכל משתמש שהוא להגיב באתר, באופן גורף, או פרטנית, על פי שיקול דעתי הבלעדי.

כל תגובה בלתי חוקית, מתלהמת, אגרסיבית, או שאינה מכבדת את כותביה, אותי, את האתר או את המגיבים האחרים, לדעתי הפרטית בלבד, תימחק ללא כל הודעה מוקדמת או דיון בנושא.

כישופים (אסופת המאמרים) ואספקלריה (הבלוג) עוסקים בנושאים רגישים ואף נפיצים (דת, אלוהים, פוליתאיזם, כישוף), ובמידה מסוימת מהווים מעין “מרחב בטוח” לדיון בנושאים שהם טאבו במקומות אחרים. אני נחושה בדעתי שלא לאפשר לאיש לקלקל את המרחב הבטוח הזה.

תנאי שימוש

שינוי גודל גופן
ניגודיות