הסרת כישוף בשלוש מערכות: סיפור קצר

Douglas Volk, Accused of Witchcraft, 1884, Wikimedia Commons

Douglas Volk, Accused of Witchcraft, 1884, Wikimedia Commons

עושה פרצופים: הסרת כישוף בשלוש מערכות/סיפור קצרצר

הסיפור בדיוני, וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.

מערכה ראשונה

היא שולפת נייר מגולגל ומוכתם בדם. “זה דם של יונה”, היא אומרת לי בטון מאשים ונעלב. “של יונה!”

היא צעירה ויפה. החנות שייכת לאבא שלה, אבל כבר שנים שהוא לא מגיע. היא מנהלת את העסק. מזמינה סחורה מספקים, מסדרת את המדפים. הכל בעצמה. אין לה עובדים.

אני נוטלת ממנה את פיסת הנייר ופותחת אותה בזהירות. אני מזהה את הטקסט. זה קטע מספר ‘רזיאל המלאך’. ספר המאגיה הראשון שקראתי בחיי, בגיל 15 או 16. לאט ובזהירות אני קוראת את הפסקה, עוברת על השמות, ומזהה שגיאת העתקה באחת השורות. נדיר למצוא שגיאות העתקה בקמעות מסוג זה, ואני מרימה גבה. היא נבהלת מיד. למה את עושה פרצופים? מה לא בסדר שם? תגידי לי, מה לא בסדר?!

אני לא מספרת לה על שגיאת ההעתקה. ממילא זה לא חשוב. אני מגלגלת בחזרה את פיסת הנייר, מחזירה לה אותה ונושמת לאט. היא, לעומת זאת, עוצרת את נשימתה, ממתינה למוצא פי.

“מי אמר לך שאת צריכה דבר כזה?”, אני שואלת בעדינות, והיא אומרת, “העסק לא מצליח. ממול יש תמיד לקוחות. לכאן לא נכנס אף אחד. ביום טוב נכנסים אולי שניים. וגם לא קונים. רק מסתכלים והולכים”.

“ומי אמר לך שאת צריכה דבר כזה?” אני שואלת שוב. היא מסתכלת עליי כמו הייתי פתיה חסרת-בינה. “רב אמר לי! השכנה לקחה אותי לרב שגר בשכונה הישנה, והוא אמר שהשכן עשה עליי כישוף ואני צריכה הגנות”. למשמע הדברים אני נושכת את השפה התחתונה, והיא שוב נבהלת. למה את עושה פרצופים?

אני משתדלת למשול בשרירי הפנים שלי כשאני מישירה אליה מבט ושואלת, מה היא רוצה ממני עכשיו בדיוק. שוב היא חוננת אותי במבט השמור לטיפשים. שתגידי לי למה זה לא עובד! היא אומרת, ואני מרימה גבה. “למה לא תפני לרב שנתן לך את זה ותשאלי אותו?”

היא שותקת כמה רגעים. בסוף היא אומרת, “רציתי חוות דעת שנייה”.

זה כבר משעשע אותי. חוות דעת שנייה. “אני לא רופאה”, אני אומרת לה.

מערכה שניה

החנות ממול הומה אדם. “שלום”, אני אומרת לאיש מאחורי הדלפק. הוא נדרך וישר מתחיל לצעוק עליי.

“הלא-נורמלית שלחה אותך, נכון? נכון?! הפסיכית הזאת!”

אני מזהה הזדמנות מצוינת לעשות פרצוף תמים. “תן לי את הטיח שלקחת לה מהקיר בבקשה”, אני אומרת לבעל החנות. הוא מחוויר. לא שואל איך אני יודעת. במצבים כאלו הם אף פעם לא שואלים. היד שלו מתחילה לרעוד קצת. הוא מחטט מתחת לקופה הרושמת ונותן לי צרור עטוף בבד טורקיז. “זה בפנים”.

עכשיו אני עוטה ארשת של עליזות. משימה הושלמה! “תודה רבה!” אני אומרת, כאילו זה עתה רכשתי את צרור הטורקיז במיטב כספי. אני פונה לצאת, אבל האיש תופס אותי בזרועי. הוא אומר לי, “בקבר של אבא שלי, שלא רציתי לעשות את זה. בקבר של אבא שלי”. את זה אני כבר יודעת, אבל רוצה לשמוע את הדברים מפיו. “באמת? אני שואלת. אז למה עשית את זה?”

אני לא באמת מצפה לתשובה, אבל הוא דווקא כן עונה לי.

“רב אמר לי”, הוא מתגונן. “יש רב שגר בשכונה הישנה והוא אמר לי”.

אני נחלצת בעדינות מאחיזתו של הברנש. אומרת לו, “בבקשה אל תעשה דברים כאלו יותר”.

מערכה שלישית

אני נוקשת בדלת. הוא פותח לי את הדלת ומיד משפיל עיניים כי אני לובשת גופייה. אני חוככת בדעתי אם  לבקש סליחה. לא תכננתי לבוא לכאן כשהתלבשתי בבוקר. בסוף אני לא מבקשת את סליחתו. אני אומרת לו, “קפצתי רק לשאול מתי קיבלת הסמכה לרבנות בדיוק”. המבט שלו עדיין דבוק לרצפה, אבל אני רואה איך הוא מסמיק.

יש לו זקן פרוע ובגדים שחורים, אבל הוא לא רב. אני מתארת לעצמי שהוא גם אף פעם לא יהיה רב. היינו בכיתה ביחד, אני והוא. למדנו באותו בית ספר דתי במשך שש שנים. אני הראיתי לו את העותק של ‘רזיאל המלאך’ שהיה ברשותי, והוא נתן לי להעתיק את ‘מפתח שלמה’ לדפים האחוריים של מחברת מתמטיקה. אני התפקרתי והתגייסתי לצבא, והוא הלך לישיבת הסדר. אני חיפשתי ומצאתי הרפתקאות ברחבי העולם, והוא שקע בלימודי יהדות. אני הפכתי למכשפה והוא הפך למקובל. עכשיו אנחנו ניצבים זה מול זו, כמו שני הפכים של מטבע.

“אני עוזר לאנשים”, הוא אומר בהתרסה, ואני יודעת שהוא מאמין בזה. לא מתווכחת איתו. כבר בגיל 17 גמרתי להתווכח איתו. רק מודיעה לו רק שלקחתי משני אנשים את הקמיעות.  הוא מתרגז עליי. “לתיאוריות שלך אין אחיזה!” הוא קורא. “אין להן אחיזה!”

ועכשיו גם אני קצת מתרגזת. אומרת, “אה כן. היתה לך היתה לך כ”ף אחת מיותרת בקמע שנתת לה”. הוא מזדעזע למשמע הדברים, ואני מתחרטת. מבטיחה לעצמי שמעכשיו אשקול מילים. וגם אפסיק לעשות כל כך הרבה פרצופים סוף-סוף.

קריאה נוספת: