Anthony Frederick Sandys Medea 1866-1868
הסיפור של מיקי. מתוך “סיפורי מכשפות לשישי בצהריים”. פרויקט הסיפורת הבדיונית של הקדרה.
אי אפשר לדעת מה קורה בתוך הראש של הבנאדם. אי אפשר לדעת מה קורה בין ארבעה קירות. אנשים מסתכלים עליי ורואים אישה נורמלית. זה כאילו שהם עיוורים.
קוראים לי מיקי. מיכל. אני נשואה לדורון, טייס מטוסי ריסוס. יש לנו שלושה ילדים, שני חתולים, כלב אחד ודג קרב בצנצנת. אין לנו משכנתא. אנחנו מפוצצים בכסף. טחונים.
ליום הולדת 40 קיבלתי מבעלי ג’יפ מרצדס. דורון ידע שאני רוצה ג’יפ צהוב, לא משנה של איזו חברה, אבל קנה לי אחד לבן. אנחנו לא צריכים לנקר עיניים, הוא אמר לי. מה הוא מבין בעיניים, הטייס שלי. יש לו תואר במתמטיקה, עבר של ממציא, ומוח של מדען. אפילו העיסוק המעופף שלו, טיסה, הוא עניין טכני. עיניים זה התחום שלי.
אמא שלי תמיד אמרה לי, העין שלך זה כמו מכת ברק, מיקי. כל הזמן היא היתה מכפכפת אותי בעורף. תפסיקי לנעוץ מבטים באנשים. תסתכלי למטה. תסובבי את הראש. העיניים שלך רעות. בפעם הבאה אני לא אקח אותך איתי. ואז היא היתה יורקת.
אני לא חושבת שהיא אהבה אותי יותר מדי, אמא שלי. היא מתה כשהייתי בכיתה ו’. בכל לילה התפללתי שתמות, עד שיום אחד, זה באמת קרה.
לא תמיד קורה מה שאני מייחלת לו. רק לפעמים. הנה למשל, ג’יפ צהוב לא קיבלתי. גם גוף מושלם לא קיבלתי. ודווקא זה הדבר שתמיד רציתי. יותר מכסף, זה בטוח. דורון קורא לי עגלגלה שלי. האמת היא שאני שמנה כמו פרה. לא יכולה להפסיק לאכול מהרגע שאני פוקחת את העיניים בבוקר ועד הרגע שהולכים לישון. מאז שאמא שלי מתה בכיתה ו’ אני אוכלת ואוכלת ואוכלת, אבל החור שבתוך הבטן שלי לא מתמלא.
החברות שלי מזדעזעות כשאני קוראת לעצמי פרה שמנה. כבר לא מדברים ככה היום, מסתבר. זה לא תקין פוליטית. זה לא בריא נפשית. אני אמורה לאהוב את הגוף שלי כמות שהוא. אף פעם לא הבנתי את זה. למה להכריח את עצמי לאהוב משהו מכוער. את אמא שלי לא אהבתי, את הגוף שלי לא אהבתי, וגם את החברות שלי, למען האמת, אני לא כל כך אוהבת.
הן מסתובבות איתי בגלל הכסף. אני משלמת במסעדות. אני מזמינה אותן לספא. אני מפנקת אותן בתיקים של גוצ’י. אין פלא, שהן נדבקות אליי כמו מסטיק לסנדל ביום קיץ חם ומיוזע. אי אפשר להיפטר מהן בחן, וכל הסיטואציה היא סוג של גועל נפש.
הרבה דברים מגעילים אותי. צביעות, גסות רוח, גויאבות, שומן. לרוב אני גם מגעילה את עצמי. דווקא דורון לא נגעל ממני. הוא אוהב אותי מאוד. זה כאילו שהוא לא שם לב בכלל שאני בלתי נסבלת. אפילו לא הצטרכתי להתפלל שהוא יאהב אותי, שתדעו לכם. הוא התאהב בי לגמרי בעצמו, והוא נשאר איתי כי הוא רוצה. אני מסתכלת עליו ומבינה שזה נכון. לפעמים קורים ניסים.
אם כבר מדברים על ניסים, אז יש לי עוד שלושה מהם. הילדים שלי מושלמים. הם יפים וחכמים, מוכשרים וטובי לב. כמו אבא שלהם. אני בעיקר משתדלת לא לקלקל. לא להסתכל עליהם יותר מדי, לסובב את הראש, להשפיל את מבטי למטה. בלי עין הרע.
פעם אחת חלמתי בלילה שהבת שלי דניאלה נחנקת מעצם של דג בארוחת שישי. התעוררתי שטופת זיעה קרה, והלב שלי המשיך לדפוק חזק במשך דקות ארוכות. ככה בדיוק אמא שלי מתה. באופן פתאומי. באורח מגוחך. תוך כדי אכילת דגים.
בבוקר לא יצאתי מהמיטה. דניאלה, שהיתה אז בת שש, ביקשה שוב ושוב שאקום כבר, כי היא רוצה צמה סינית, אבל אני התחפרתי מתחת לשמיכות ועשיתי את עצמי ישנה. לא רציתי להסתכל על הילדה. העיניים שלי רעות. בסוף דורון עשה לה איזה קוקו עקום, הכין סנדוויצ’ים, פיקח על כל ענייני צחצוח השיניים, ושלח את הילדים לבית הספר. אחר כך הוא התיישב על קצה המיטה שלנו וליטף לי את הראש קצת. הוא אמר שמחכה לי ספל קפה רותח במטבח, ושהוא הולך לעבודה.
דורון לא שואל שאלות מיותרות. הוא לא יוזם שיחות נפש. יש לו אופי של טייס ומוח אנליטי. הוא קורא את המפה, פותר בעיות, עושה הרבה ולא מדבר כמעט בכלל. לא אכפת לו שאני מוזרה. לא אכפת לו שאני שמנה. הוא לא מפחד ממני ולא מתרשם מהעיניים שלי. דורון אוהב אותי וזהו.
גם אני אוהבת אותו. לא בגלל שהוא האבא של הילדים שלי, וגם לא משום שהציל אותי מחיים עכבריים בשכונה בינונית של עיר אפורה ומיוזעת. נתניה, נו. אני אוהבת את דורון בגלל שהוא פרקטי, גבוה ומלא הפתעות. כשנפגשנו, דורון היה קצין בחיל האוויר. אני עבדתי בקיוסק על כביש החוף, והוא היה קונה ממני מסטיקים. מאז נולדו לנו שלושה ילדים, עברנו בין שלוש יבשות, מכרנו שני פטנטים וסטארט אפ אחד, ולא השתעממנו אפילו לרגע.
הבעיה שלי מעולם לא היתה שעמום. הבעיה שלי היתה שאמא שלי לא אהבה אותי. דורון יכול להסתכל עליי במבט מעריץ. הילדים יכולים לחבק אותי עד מחר ולכסות אותי בנשיקות. שום דבר מזה לא משנה. בלב בפנים אני יודעת שאני עכברושה קטנה ומכוערת, שצריך לכפכף אותה כל הזמן.
אמא שלי האשימה אותי בהרבה דברים כשהייתי קטנה. השכנה מלמטה ששברה רגל. המורה לחשבון שנתקלה בקיר וריסקה לעצמה את המשקפיים וגם את האף. אנשים שחזרו מהשוק עם סלים מלאי כל טוב, ואיכשהו הצליחו לשמוט אותם מידיהם. תפוחים מתגלגלים על המדרכה. ביצים שבורות. בלגן שלם.
עוד פעם העיניים שלך, היא היתה מסננת בתיעוב. עוד פעם את מסתכלת איפה שאת לא צריכה להסתכל.
יום אחד אזרתי אומץ, הרמתי את הראש מהרצפה, וגיליתי לה את הסוד הכי כמוס שלי. אמרתי לה, “אמא, רק כשאני חושבת עליך אז קורים לי כל הדברים האלו”.
נו. היא נתנה לי סטירה כזאת חזקה שהפכה לי את הפרצוף. הלחי שלי נשארה אדומה עוד כמה שעות אחר כך. פחדתי ממנה כל כך.
חשבתי שהכל יסתדר ברגע שהיא תמות. אבא שלי יהיה שמח. אחי הקטן יפסיק לעשות פיפי במכנסיים ולהרביץ. העיניים שלי תהיינה רגילות שוב. אוכל להסתכל על מה שאני רוצה ואף אחד לא ייפצע, יחבל, יתרסק או ימעד. טעיתי. אבא שלי באמת התחיל לחייך קצת, ואחי התבגר בין לילה, אבל העיניים שלי נשארו ברקים, ובבטן שלי נפערה תהום. חור שחור. קבר.
למדתי לחיות עם שתי הבעיות האלו. חור בבטן ועיניים רושפות. מצאתי דרכים להתמודד. במיוחד מאז שפגשתי את דורון. איתו הכל יותר קל.
אני מעמידה פנים. אני לא מסתכלת בעיניים של אף אחד. יש לי כאב כרוני בעורף כבר שלושים שנה כי הראש שלי כל הזמן באדמה. על הכתף תלוי לי תיק מעור תנין. עולה כמו חודש שכירות בתל אביב. עמוס בחטיפים ושוקולדות. אנשים מסתכלים עליי ורואים אישה נורמלית. אימא לילדים. מבשלת צהריים. מסיעה לחוגים. נוסעת בג’יפ מרצדס לבן. זה כאילו שהם עיוורים.