חיים מבורכים: הסיפור של אסתר | סיפורי מכשפות לשישי בצהריים

Frederic Sandys, Morgan le Fay, 1864

Frederic Sandys, Morgan le Fay, 1864

הסיפור של אסתר. מתוך “סיפורי מכשפות לשישי בצהריים”. פרויקט הסיפורת הבדיונית של הקדרה. 

אני מתעוררת מדי בוקר בשעה ארבע וחצי בדיוק, ומתיישבת לכתוב. קפה שחור עם הל מארח לי לחברה. השחר עולה בחלון המזרחי בעוד אצבעותיי מרחפות על המקלדת, מתקתקות במהירות. ברוב הבקרים אני מפספסת את הזריחה. העיניים שלי ממוקדות במסך, במילים, בסיפור שאני כותבת. אני לא מביטה בחלון המזרחי.

בשעה שש אני נועלת את נעלי הריצה ויוצאת מפתח הבית. המסלול היומי שלי הוא בן שמונה עשר קילומטרים, ואני גומאת אותו בשעה אחת. כל יום, בכל מזג אוויר, אני רצה, וכשאני רצה, אני זוכרת להתבונן בשמש.

אותו בוקר, לא רק השמש זרחה בשמיים. גם הירח היה שם, סהר דקיק וכסוף. שפתיי החלו ממלמלות תפילה אוטומטית, תפילה ישנה, תפילה מילדותי. לא תמיד אני זוכרת את כל המילים. שנים רבות חלפו מאז התפללתי את תפילות הכוכבים. שכחתי.

אבל הכוכבים לא שכחו אותי. רוחות טובות שומרות עליי. להוציא עניין אחד שטרם נפתר, החיים שלי מבורכים. השרירים שלי חזקים, הלב שלי צעיר, עיניי עדיין רואות, ואף פעם לא נגמרים לי הסיפורים. כל יום אני כותבת. אני בת שבעים ושלוש. בסתיו אני חוגגת יום הולדת, עם הגשמים הראשונים.

אני חוזרת לבית ריק. הקירות דוממים. הרצפה אפורה וממורקת. לפני שנים רבות בחרתי את המרצפות הללו. כל כך אופנתיות הן היו אז. כמה מיושנות הן היום. כמוני. כך אומרת לי בתי הבכורה מדי יום בשיחת וידאו מלונדון. לא מתאים לך להיות מיושנת, אמא. איך הפכת לכזאת שמרנית, אמא. תתקדמי, אמא.

כשהיתה בכורתי בת שש או שבע שנים, היא ביקשה ממני שאלמד אותה להיות מכשפה. אני רוצה להיות כמוך, היא אמרה לי. סירבתי בכל תוקף, כמובן. את תהיי מדענית, אמרתי לה. את כל הילדים שלי שלחתי לבית ספר פרטי, לתחרויות מתמטיקה, לנבחרות אתלטיקה. אף אחד מהם לא יצא מדען.

בתי האמצעית עובדת בארגון שמציל פילים וקרנפים באפריקה מפני ציידים. מתגוררת בנמיביה. בקושי שומעים ממנה. היא שולחת לי תמונות בטלפון, בעיקר של נופי בר ויצורי פרא. תמיד היא רצתה להציל חיות. עכשיו היא חיה את החלום. הבכורה כוריאוגרפית ברויאל בלט של לונדון, מפורסמת בתחומה. אומרים עליה שהיא משנה את פני המחול הקלאסי. והבן שלי, ילדי הקטן, השנה ימלאו לו ארבעים. הבן שלי הוא קבלן. בונה בניינים. גם הוא חי חלום, את החלום של אבא שלו.

הילדים מזמן עזבו את הבית. יש להם חיים משלהם. רק אני נותרתי פה. אני כותבת את כל הסיפורים שיש לי לספר, אני רצה כל עוד הרגליים שלי נושאות אותי, ואני מחפשת את זה שאהבה נפשי, את אבי שלושת הילדים שלי, את האיש שלי, שנעלם. לפני שנים הוא אבד לי, ואני טרם נואשתי. בכל יום אני מחפשת אותו.

בדרך כלל הוא יושב במרפסת על כסא הנדנדה. שמיכה משובצת מונחת על רגליו, עיניו חצי עצומות, הוא מנמנם. אני נוהגת להתיישב לידו. אני מלטפת את פניו, מרפרפת על זיפי הזקן האפורים שלו. הריח שלו הוא אותו הריח. הוא נראה אותו הדבר, פרט לקמטים כמובן. אבל הוא לא שם, הוא לא איתי, הוא איננו. על פי כל המוסכמות הרפואיות והמדעיות, בתוך קליפת הגוף האהוב והמוכר הזה, לא שוכן עוד האיש שחלקתי אתו חיים שלמים.

אני לא מאמינה למדע. אני ממשיכה לחפש אותו. בכל הקסם שיש לי, בתפילות, במאגיה שחורה, אני מנסה למצוא את אהובי. לשווא. הקסם שלי לא חזק מספיק. אם להודות על האמת, אז מעולם הוא לא היה חזק מספיק. בשביל למצוא אהבה הוא הספיק לי, בשביל ללדת ילדים בריאים ולגדל אותם בבטחה. לא יותר. היו דברים ששכחתי להגן עליהם. היו אנשים שלא שמרתי עליהם מספיק. הרבה אנשים איבדתי.

אני מתיישבת ליד בעלי. הבקרים שלנו שוקטים ושלווים. אני מספרת לו את הסיפורים שאני כותבת. מקריאה לאט. מטעימה מילים. אחר כך אני מספרת לו על התמונות ששולחת הבת האמצעית, על הדברים שאומרת הבת הבכורה, על הבניינים שבונה הבן. המבט שבעיני אהובי לא משתנה. לפעמים הוא מסב את ראשו, מביט בי במבט נוקב.

אתמול הוא שאל אותי מתי טסים שוב לרומא. בשבוע הבא, עניתי לו בקול בוטח. לא אמרתי שמעולם לא היינו ברומא, שהטיול ההוא התבטל, שמעולם לא ראינו את הקולוסיאום.

בשעות אחר הצהריים אני מדפדפת בספרים השחורים הישנים שלי, מחפשת איזה לחש, איזו שיטה שלא חשבתי עליה. הרופאים נואשו. אני לא נואשתי. יום אחד אני אמצא את הכשף הנכון, אני אנצח את העלטה, אביס את החנק הלופת את בעלי, אנער את שמיכת הערפל הסמיך שאופפת אותו, אושיט לו יד, ואעזור לו לקום. הוא יביט בי, ומייד יתחיל להעביר עליי ביקורת. זה תמיד היה התחביב האהוב עליו. כמה אני מתגעגעת לטרוניות שלו. אין לתאר.

בחצות אני עושה את כל מה שאני יכולה. פוקדת פקודות על רוחות האדמה. קוברת ציפורניים בחצר האחורית. מתפללת, יורקת, משביעה שדים, מטרידה מתים. את כל מה שאפשר אני עושה. מעשים נואשים, של מכשפה שנגמר לה הכוח. אחר כך אני נרדמת על הכורסא שלי, מותשת.

בשעה ארבע וחצי בדיוק אני מתעוררת, ומתיישבת לכתוב. קפה שחור עם הל מארח לי לחברה. אני נושמת, אני בחיים, ובחלון המזרחי מציצה השמש העולה. תיכף אצא לרוץ. הרוח תלטף את פניי. העצים יקראו לי שלום. החיים שלי מבורכים, למעט עניין אחד שטרם נפתר, איש אחד שחסר, דבר אחד שאיננו. הדבר הכי חשוב.

קריאה נוספת: