לילית: האלה האפלה של המיתולוגיה היהודית

21/06/2003

לילית היא אחת הדמויות המרתקות ביותר במיתולוגיה היהודית. התחקות על מקורותיה האכדיים של אשתו הראשונה של אדם מגלה כיצד השכילה היהדות ליטול דמות דמונית מתרבות שכנה ולהפוך אותה לכלי חשוב בקביעת גבולות מוסריים.

Hon John Collier, Lilith, 1887

לילית מוזכרת בתנ”ך פעם אחת בלבד. פרק ל”ד בישעיהו מספר כיצד יהוה אל היהודים טובח בצבא השמים של העמים האחרים, כולל האלים, הרוחות ושאר הדמויות האלוהיות. לילית מוזכרת בטקסט זה כדמות מכונפת, המקננת בעץ.

קִרְבוּ גוֹיִם לִשְׁמֹעַ, וּלְאֻמִּים הַקְשִׁיבוּ; תִּשְׁמַע הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, תֵּבֵל וְכָל-צֶאֱצָאֶיהָ. בִּי קֶצֶף לַיהוָה עַל-כָּל-הַגּוֹיִם, וְחֵמָה עַל-כָּל-צְבָאָם; הֶחֱרִימָם, נְתָנָם לַטָּבַח. וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ, וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם; וְנָמַסּוּ הָרִים, מִדָּמָם. וְנָמַקּוּ כָּל-צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם; וְכָל-צְבָאָם יִבּוֹל–כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן, וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה. כִּי-רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם, חַרְבִּי; הִנֵּה עַל-אֱדוֹם תֵּרֵד, וְעַל-עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט. חֶרֶב לַיהוָה מָלְאָה דָם, הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב, מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים: כִּי זֶבַח לַיהוָה בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם, וּפָרִים עִם-אַבִּירִים; וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם, וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן. כִּי יוֹם נָקָם, לַיהוָה–שְׁנַת שִׁלּוּמִים, לְרִיב צִיּוֹן. וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת, וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית; וְהָיְתָה אַרְצָהּ, לְזֶפֶת בֹּעֵרָה. לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה, לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ; מִדּוֹר לָדוֹר, תֶּחֱרָב–לְנֵצַח נְצָחִים, אֵין עֹבֵר בָּהּ. ירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד, וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ-בָהּ; וְנָטָה עָלֶיהָ קַו- תֹהוּ, וְאַבְנֵי-בֹהוּ. חֹרֶיהָ וְאֵין-שָׁם, מְלוּכָה יִקְרָאוּ; וְכָל-שָׂרֶיהָ, יִהְיוּ אָפֶס. וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ; וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה. וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ. דִּרְשׁוּ מֵעַל-סֵפֶר יְהוָה, וּקְרָאוּ–אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה, אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ: כִּי-פִי הוּא צִוָּה, וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן. וְהוּא-הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל, וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו; עַד-עוֹלָם, יִירָשׁוּהָ–לְדוֹר וָדוֹר, יִשְׁכְּנוּ-בָהּ.

בתרבות האכדית היתה ליליתוּ יצור לילה מכונף וליוותה את האלה אישתר, אלת המיניות והאהבה. השומרים קראו לה בשם כִּיסְכִּיל-לִילָה והיא נקראה גם בשם לילכְּ. היא ובן זוגה לילוּ היו רוחות הערפל, שניים מקבוצה גדולה של רוחות טבע ושליחים של בלת אילי, גבירת הרוח ואלת האוויר. האזכור הראשון שלה מופיע בעלילות גלגמש כמי שבנתה את ביתה על עץ החולופו בין בית הנחש בשורשים לבין ביתה של משרת אנליל, ציפור הסערה זוּ בצמרת. חולופו היה עץ ערבה שצמח על גדת נהר הפרת. יום אחד עקרה רוח הדרום את צמרתו ואת שורשיו והוא נסחף במי הנהר. אישתר מלכת השמים שעברה במקום, נטלה את העץ והביאה אותו למקדשה בעיר ארך ונטעה אותו בגנה הקדוש. היא טיפחה את העץ באהבה ורצתה לבנות לה ממנו כס ויצוע. שנים חלפו, העץ גדל, אך אישתר לא היתה מסוגלת לכרות את העץ, מפני שבשורשיו בנה נחש את קינו וכשפיה של אישתר לא השפיעו עליו. בצמרת בנה הציפור זו את ביתו ובאמצע בנתה לילית את ביתה. בסופו של דבר כרת הגיבור גלגמש את העץ עבור האלה בגרזן והרג את הנחש. ציפור הסערה זו נמלטה להרים ולילית ברחה לשממה שממנה הגיעה.

כרוח אפלולית המקננת בערש כלולותיה של אלת הפריון, לילית היתה היסוד הערפילאי והאפל שבהתעלסות, הצד הקודר של תינוי האהבים. האכדים האמינו, שהיא עטה על גברים ישנים, מפתה אותה, שוכבת איתם ויולדת להם ילדים שדים.

לילית מופיעה כשדה מפתה גברים ברוב התרבויות שהיו בקשר עם המזרח התיכון העתיק. השדה למיה היוונית היא ככל הנראה התפתחות של לילית. שמעה הגיע לפרס, לאסיה הקטנה, לגרמניה, לאנגליה ולרומא. היא גם הגיעה לשלוש הדתות המאמינות באל אחד.

היהדות המוקדמת שאבה סיפורים, מיתוסים ומנהגים מן התרבויות הקדם מונותיאיסטיות במזרח התיכון וגם ליליתו מצאה דרכה לאגדה היהודית, אגב השלת הו”ו הסופית משמה, כמו שמות אכדיים רבים שעוברתו.

לילית מופיעה במדרשים ובאגדות תלמודיות כאשתו הראשונה של אדם. מדרשים אלו מנסים להתגבר על הקושי בבריאת האשה. מצד אחד מופיע “זכר ונקבה ברא אותם”, כלומר נבראו גם איש וגם אשה, אך מצד שני יש תיאור מאוחר יותר של בריאת האשה מצלעו של אדם. מטרתם הנוספת והחשובה יותר מבחינה תיאולוגית מוסרית של מדרשים אלו, היא להוקיע יחסי מין לא מקודשים ולאסור את מעשה האוננות באמצעות תיאור דמותה ומעשיה של לילית.

“מפני מה קטנים מתים בן שמונת ימים. אמר לו (בן סירא לנבוכד נצר) לילית הורגת אותם….אמר לו כשם שרפאתה עצמך ואותי רפא גם את זה ואם לא, ועכשיו אקדר את מוחך…מיד כתב לו קמיע בטהרה וכתב שם המלאכים בשמותם ובדמותם וידיהם ורגליהם וחותמיהם. והרי היא אותה קמיע סנויי סנהסנויי וסמגולף. כיון שראה נבודכדנאצר אותה קמיעה וראה שם המלאכים הללו, מיד אמר לו בני, למה כתבת צלמים הללו. אמר לו מלאכים הם לפי שבשעה שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו וברא אדם ראשון כיון שראה אותו יחידי מיד ברא לו אשה מאדמה כמותו וקרא שמה לילית והביאה לאדם, מיד התחילו שניהם לעשות מריבה. זה אומר את תשכבי למטה וזאת אומרת אתה תשכב למטה מפני ששנינו שווים ושנינו מן האדמה, ולא היו משמיעין זה את זה. כיון שראתה לילית כך, זכרה את שם המפורש ופרחה באויר וברחה. מיד חזר אדם הראשון בתפילה לפני קונו ואמר: רבונו של עולם, הרי האשה שנתת לי ברחה כבר. מיד שלח הקדוש ברוך הוא שלשה מלאכים הללו ואמר להם: לכו הביאו לילית אם רצונה תבוא, ואם לוא, לא תביאוה בעל כרחה. מיד הלכו שלשה מלאכים הללו והשיגו אותה בתוך הים במקום שעתידין המצריים למות שם. נטלו אותה ואמרו לה אם תלכי עמנו מוטב ואם לוא נטבע אותך בים. אמרה להם חביביי יודעת אני בעצמי שלא בראני הקב”ה אלא כדי להחליש את התינוקות כשהן בן שמנת ימים ומיום שנולד עד שמונת ימים יהיה לי רשות בו ומשמנת ימים ולמעלה אין לי רשות בו כשהוא זכר, אבל כשהיא נקיבה אמשול בה יב’ ימים ולא היו מניחין אותה עד שהשביעה עליהם בגזירת המקום שכל מקום שאני רואה אתכם או שמכם בקמיעא שלא אמשול באותו תינוק. מיד עזבו אותה והיא לילית שמחלשת את בני אדם כשהן קטנים ולפיכך כתבתי מלאכים אילו כדי שיתרפא הוולד. מיד נטל אותה קמיעה ושא אותה על הוולד ונתרפא.”

–תולדות בן סירא, נוסח ב’, מהדורת עלי יסיף, עמ’ 232-233–

בטקסט מעניין זה ניתן לראות עדיין את מאפייניה של לילית כשדה אכדית, האחראית על מיניות אקטיבית, מפתה גברים ולא נכנעת להם ומעדיפה שלא לשכבר למטה. הטקסט גם מביע את עמדת היהדות השלילית לגבי שפיכת זרע לבטלה, ובכלל זה אוננות ואפילו קרי לילה.

בנוסח א’ של הסיפור מופיעה פסקה נוספת, המתארת את לילית כמי שמזדווגת עם השד הגדול ויולדת לו מאוד ילדי שדים:

“אמרה להם: לא אוכל לחזור על שכתוב בתורה ‘לא יוכל בעלה אשר שלחה, לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשה הטמאה’ (דברים כד,ד), היכן ששכב עמה אחר. וכבר בא עלי השד הגדול. אמרו לה לא נניח עד שתקבלי עליך שימותו בכל יום מאה מבניך וקיבלה. ועל כן מתים כל יום מאה שדים. ועוד אמרו לה הישבעי לנו שכל מקום שתראי שמותינו כתוב או תמונתנו או בדבור פה שלא יהיה לך רשות ליכנס באותו בית שהתינוק שם.”

–תולדות בן סירא , מהדורת עלי יסיף, נוסח א, עמ’ כד–

פסקה זו היא המקור לקמעות רבים שהיו נפוצים בימי הביניים נגד מוות בעריסה, חטיפת ילדים וקרי לילה. לילית הזועמת על מות ילדיה השדים חוטפת ילדים ותינוקות ( בעיקר כאלו שלא נימולו) ובנותיה הלילים ממשיכות לאנוס גברים תמימים בלילות, לגרום להם לשפוך זרע לבטלה וללדת להם ילדי שדים. נגד כל הרעות הללו נכתבו קמעות עם שמות שלושת המלאכים.

טקסטים נוספים תורמים למארג דמותה של לילית כאשה תאוותנית, מפתה ומדיחה.

במדרש אבכיר (התחבר בארץ ישראל או בבבל בין המאה השמינית למאה האחד עשרה לספירה) מופיעה לילית כאשה חושקנית, המפתה גברים צדיקים:

“אמר רבינו אסי: אדם ראשון צדיק גמור היה, וכיוון שראה שנקנסה מיתה על ידו, סיגב עצמו בתענית ופירש מן האשה וישב לבדו. מצאה אותו לילית ששמה פוזנא, וחמדה את יופיו, מפני שיופיו היה דומה לגלגל החמה, ושכבה אצלו, ילדתה הימנו שדין ולילין”.

במדרש תנחומא במדבר מסופר כי לילית אינה חסה על ילדיה שלה:

“כלילית הזו שאינה מוצאת כלום, והיא הופכת על בניה”.

זהו אזכור לעסקה שעשתה לילית עם המלאכים, והמופיעה בנוסח ב’ של תולדות בן סירא, לפיה ימותו כל יום מאה שדים בתמורה לכך שלא תשוב לאדם. זוהי דמות של אם רעה, המעדיפה את טובת עצמה והחירות המפוקפקת שלה על פני חיי ילדיה.

מדרש בראשית רבה, פרשה כב, סימן ז מסביר מדוע לא עלה יפה זיווגם של אדם ולילית, האשה הראשונה. על פי מדרש זה, אדם ראה אותה בשעה שנבראה והיא מכוסה רירין ודם ומראה זה דחה אותו. מדרש זה מדגיש את חוסר צניעותה של לילית, הגם שהיה זה לא באשמתה. היהדות גורסת כי על האשה להצניע ולכסות את מאפייניה הבשריים ואילו לילית התגלתה לבן זוגה בכל דמותה החומרנית.

בתרגום מאוחר לאיוב מן המאה החמישית לספירה היא מופיעה כמלכת שבא, סמל לאשה זרה ומפתה. המילה שבא מתורגמת למונח “לילית מלכת זמרגד”.

על פי אגדה תלמודית אחרת, הביא אלוהים בפני האדם את כל בעלי החיים כדי שיקרא להם בשמות. אדם ניסה להזדווג עם כל נקבה מאותם בעלי חיים, אך לא מצא באף אחת מן את מי שתשלים אותו. הוא התפלל לאלוהים שיברא לו בת זוג מתאימה. אלוהים שמע לתפילתו וברא עבורו את לילית, לא מעפר אלא מזוהמה ופסולת ואת אחות תובל-קין, נעמה. אדם הזדווג עם שניהם וכתוצאה מכך נולדו להם שדים רבים. עוד מספרת האגדה, כי שנים רבות לאחר מכן, התגלו לילית ונעמה בפני שלמה המלך בדמות קדשות ירושלים.

מן היהדות נדדה לילית לשתי הדתות המונותיאיסטיות האחרות. על פי האיסלאם, לילית היא אשתו של השטן וממשכביהם נוצרים השדים, הג´ין.

כמו המוסלמים, גם הנוצרים שמחו לאמץ את לילית. הנוצרים היו ידועים, בעיקר בימי הביניים, בלהיטותם לקשר כל אל עתיק, ומן הסתם כל שדה עתיקה, לשטן. עד היום טוענים הנוצרים האדוקים, כי כשלמאמין יש ´חלום רטוב´, צוחקת לילית מפני שבעלה השטן מנצח את הנוצרי הטוב. זאת, דמותה של לילית כשדה תאוותנית, המסמלת מיניות אפילה התאימה מאוד לתיאוריות הדמונולוגיות הנוצריות של ימי הביניים, לפיהן מכשפות מקיימות יחסי מין עם השטן ועם שדים בחגיגות ליליות. לכן הפכה לילית מהר מאוד ל”מלכת המכשפות”.

לילית, שהיתה דמות יחסית לא חשובה במיתולוגיה השומרית והאכדית זכתה לתפקיד משמעותי בתרבויות המונותיאיסטיות על ידי כך ששימשה מכשיר לקביעת גבולות למיניות.

ביבליוגרפיה

ישעיהו, פרק ל”ד
בראשית, פרק ב’
בראשית, פרק ד’
תולדות בן סירא (הספרים החיצוניים)
תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת עירובין, דף ק, עמוד ב
תלמוד בבלי, סדר טהרה, מסכת נידה, דף כד, עמוד ב
תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, דף קנא, עמוד ב
תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת בבא בתרא, דף עג, עמוד א
מדרש אבכיר
מדרש תנחומא במדבר
ילקוט ראובני

The Epic of Gilgamesh
Hebrew Myths, Robert Graves, Anchor, 1989
The Hebrew Goddess, Raphael Patai, Wayne State University Press, 1990

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים