Charles Grant Beauregard, A blacksmith at Work, 19th Century
הברזל הוא יסוד כימי שסימנו Fe. הוא מופק לצורת מתכת, פלדה או סגסוגות שונות, מעפרת הברזל. הברזל הוא המתכת הנפוצה ביותר בעולם ומשך אלפי שנים שמו נקשר בהתגוננות מפני כוחות רשע אפלים, פיזיים ורוחניים כאחד.
הממצאים הארכיאולוגיים הקדומים ביותר, המעידים על שימוש אנושי בברזל, מגיעים מממלכת חורמוסן, שחיו בתקופת האבן המאוחרת במצרים העתיקה (35000 לפנה”ס). החורמוסנים ייצרו כלים וחיצי מלחמה לא רק מאבן, אלא גם מעצמות חיות, וממחצבי המטיט, צורה מינרלית של תחמוצת הברזל.
בתקופות מאוחרות יותר הופק ברזל ממטאוריטים שהכילו ברזל וניקל. כך למשל נמצאו חרוזי ברזל שיוצרו ממקור מטאוריטי באירן באלף החמישי לפני הספירה, וכן חודי חניתות, תכשיטים וקישוטים שונים ממקור מטאוריטי, שיוצרו בממלכת שומר ובמצרים העתיקה באלף הרביעי לפני הספירה. ברזל ממקור מטאוריטי נמצא גם בראשי גרזן סיניים מאמצע האלף השני לפני הספירה, וכן בגרינלנד ובשוודיה מסביבות אלף לספירה.
בתקופה הפרהיסטורית הברזל נחשב למתכת נדירה ויקרה, ככל הנראה יקרה אף מזהב. נמצאו עדויות כתובות על כך שהחיתים סחרו במתכות עם אשור, ונהגו להחליף מנת ברזל אחת ב-40 מנות כסף טהור.
בספר בראשית מסופר על תובל-קין, דור שמיני לאנושות, אשר היה חרש ברזל. בראשית ד, כב: כב: “וְצִלָּה גַם-הִוא, יָלְדָה אֶת-תּוּבַל קַיִן–לֹטֵשׁ, כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל; וַאֲחוֹת תּוּבַל-קַיִן, נַעֲמָה”. מקורות מקראיים מאוחרים יותר מעידים על יוקרתו של הברזל כמתכת שהיתה בשימושם של עשירי ושועי הארץ. כך ניתן לראות למשל ביהושע יז, יח: “כִּי-תוֹרִישׁ אֶת-הַכְּנַעֲנִי, כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ–כִּי חָזָק, הוּא”.
ממצאים מן האלף החמישי לפני הספירה שהתגלו באירן, מלמדים על תחילתה של מטאלורגיית הברזל (התורה העוסקת בהפקת מתכת שימושית ממחצבי ברזל). הנסיונות הראשונים לחשל ברזל התרחשו באלף השלישי לפני הספירה באיזור המזרח התיכון, ונמצאו עדויות לכך במסופוטמיה, אנטוליה, ומצרים העתיקה.
בכל זאת, עידן הברזל, החל רק אלפי שנים ארוכות לאחר מכן, בסביבות 900 לפני הספירה . התפתחות איטית זו של מטאלורגיית הברזל נעוצה בכך שהתכת ברזל וחישול ברזל דורשים טמפרטורות גבוהות מאוד וטכנולוגיות מתקדמות יחסית. בני האדם עברו קודם את תקופת הברונזה, ולמדו לייצר כלים ממתכות פשוטות יותר לעבודה, לפני שהצליחו לחשל ברזל כהלכה.
למרות עידן הברזל, כלים מחושלים נחשבו נדירים עד המאה ה-12 לספירה, כלומר ימי הביניים. בימי הביניים באירופה נהגו לייצר ברזל חשיל (wrought iron) מברזל גולמי (pig iron) באמצעות מגוון שיטות: כבשן בלומרי (bloomery) , תנור רם (blast furnace), מזקקות ברזל, ועוד. הקפיצה הבאה בהתפחתחות המטאלורגיה של הברזל היתה המהפכה התעשייתית.
ברזל מהשמים
כיוון שהופק במקורו ממטאוריטים, נחשב הברזל לחומר אלוהי שהגיע מן הכוכבים, או מן האלים, ולכן שימש בטקסים דתיים. מקור המילה ברזל באנגלית (iron) הוא באנגלית עתיקה (OE īsern). מקורו של מונח זה הוא במילה האטרוסקית aisar, “האלים”. המונח השתמר גם בשפה הגרמנית, שם ברזל נקרא אייזן (Eisen).
טבעו הכפול של הברזל: שמימי (מקור מטאוריטי) וארצי (מחצב) תרם לתפיסה, כי מדובר בחומר קדוש. על פי פלוטרכוס, עצמות האלים עשויות ברזל ולודסטון (גביש מגנטיט מקוטב, צורה מינרלית של תחמוצת ברזל).
Rubens, Vulcano forjando los rayos de Júpiter, 1636-38 (Museo Nacional del Prado, Madrid)
ברזל ודם
לא רק האלים עשויים ברזל, אלא, במידה מסוימת, גם בני אדם. לדם יש לעיתים ריח של ברזל, הודות לתכולת הברזל הגבוהה בכדוריות האדומות. כיוון שכך, עוד מימים קדומים נחשב הברזל לחומר של חיים וחיוניות, הקשור בקשר הדוק לדם. גם צבעו האדום של הדם קשור להמוגלובין, חלבון המכיל ברזל. הקשר לדם תרם אף הוא להילה המאגית סביב הברזל. האבוריג’ינים באוסטרליה, למשל, נהגו ונוהגים במידה מסוימת עד היום, להשתמש באוכרה אדומה, (פיגמנט המופק מתחמוצת ברזל) ובדם-אדם כדי לצבוע את המשתתפים בריקוד ריטואלי ובטקסי מעבר גבריים.
אלוהי חרושת-ברזל
כמעט בכל התרבויות המערביות הקדומות היה אל המופקד על חרושת-ברזל, אומנות ונפחות.
במיתולוגיה היוונית, הפייסטוס, בנם הפגום והנכה של זאוס והרה, היה אל הנפחים, החרשים והאומנים. הפייסטוס היה מוכשר מאוד, וחישל חפצים קסומים רבים עבור אלי האולימפוס. הוא יצר את כל כסאות המלכות שלהם, וכן קסדה מכונפת וסנדלים מכונפים לאל השליח הרמס, קשת וחיצים לארוס, אבנט אפרודיטה, מטה אגממנון, שריון אכילס, ואת מרכבת הליוס. הפיסטוס אף יצר את האישה הראשונה בעולם, פנדורה.
ישנן מיתוסים מגוונים לגבי מקום הימצאו של כבשן-הפיסטוס, ובמקרים רבים מדובר בהרי געש המצויים ביוון ובסיציליה. הרומאים הקבילו את הפייסטוס לאל האש שלהם, וולקן, שגם נתן את שמו להרי-געש.
נכותו של הפיסטוס כאל נפחים יכולה להיות מוסברת בכך שבעבר סבלו נפחים רבים מהרעלת זרניך (ארסן) כתוצאה מחשיפה לתרכובות רעילות של מתכות. סימפטומים של ההרעלה כוללים התכווציות שרירים ועוויתות.
במיתולוגיה הנורדית והגרמאנית ווילנד החרש היה נפח-ברזל אגדי. סיפורים אודותיו מופיעים במיטב הספרות המיתולוגית הצפונית כגוןן האדה הפואטית ובאוולף. הוא חישל חפצים קסומים, ובעיקר חרבות מכושפות מפורסמות.
אצבעונים וגמדים: חרשי ברזל מכושפים
לא רק אלים היו מופקדים על חישול ברזל, אלא גם יצורים קסומים אחרים.
במיתולוגיה היוונית, דקטילים (=אצבעונים, בלטינית Dactyl, ביוונית Δάκτυλοι) היו גזע של יצורים קטנים בשירותה של האלה הגדולה קיבלי או של אל-הנפחים הפייסטוס. הדקטילים היו מרפאים, קוסמים וחרשי-ברזל, והם אלו שלימדו את בני האדם את אומנויות הנפחות, המתמטיקה, והאלפבית.
באסיה הקטנה האמינו כי שלושה דקטילים התגוררו על הר אידה בפריגיה. לראשון קראו דמנאוס (=פטיש), לשני קראו אקמון (=סדן) ולשלישי קראו קלמיס (=יציקה). שלישיית דקטילים זו היתה חלק מפמלייתה של האלה הגדולה אדרסט (Ἀδράστη), ועל פי האמונה העממית, הם אלו שגילו את הברזל המציאו את אומנות חישול המתכת באש. אגדות מקומיות אודות דקטילים מופיעות בוריאציות שונות גם ברודוס ובכרתים.
גם במיתולוגיה הגרמאנית נפוצים מיתוסים אודות יצורים קטנים, גמדים, אשר מתגוררים בבטן האדמה ומחשלים כלים מופלאים מברזל וממתכות אחרות. באנגלית נקראים הגמדים בשם dwarfs ובגרמנית Zwerge, מאנגלית עתיקה dweorg, נורדית עתיקה dvergr, וגרמנית גבוהה עתיקה zwerc או gitwerc. דמות הגמד כנפח-מומחה וחרש אומן השתמרה בפולקלור המערבי, ומודגמת אף בספרות הפנטסיה בת-זמננו.
ברזל להגנה פיזית ורוחנית
מאפייניו של הברזל תרמו להילה פולקלוריסטית שנרקמה סביבו. הקשר שלו לשמים הפך אותו לאלוהי וקדוש. הקשר שלו לדם הפך אותו למאגי ומיסטי.
נוסף על כך, חוזק הברזל הפיזי נחשב מקביל לחוזק הרוחני שלו. הברזל שימש לייצור חרבות, חניתות ושאר כלי נשק. לכן, האמינו האנשים, הוא מסוגל להיות גם כלי נשק והתגוננות מפני אויבים רוחניים. על פי אמונות עממיות שהתפשטו ברחבי המזרח התיכון ואירופה, “ברזל קר” יכול להבריח רוחות רפאים, פיות תעלולניות, מכשפות, רוחות רעות ועין רעה. “ברזל קר” היתה הגדרה כללית שהתייחסה לכל סכין, חרב או כלי חיתוך אחר עשוי ברזל קר למגע.
בכל רחבי אירופה התפתח המנהג של קבירת סכין ברזל תחת מפתן הדלת, מתוך אמונה שחורשי רעה לא יהיו מסוגלים לעבור על פני ברזל קר. פרסות סוסים עשויות ברזל נתלו על דלתות כדי להגן מפני כל-רע, בתי קברות הוקפו גדרות ברזל כדי למנוע מרוחות המתים לצאת החוצה ולהטריד את החיים, בכפרים מרוחקים השתמשו בברזל כדי להגן על האוכלוסייה כולה מפני אויבים וליסטים. באיים הבריטיים ובאירלנד השתמשו בברזל כדי להרחיק פיות ואף האמינו כי מגע ברזל עשוי להמית פיות.
על פי הפולקלור האירופי, קדרת הקסם של המכשפה עשויה ברזל. הברזל הוא לא רק מתכת עמידה בחום המאפשרת בישול, אלא גם מתכת מקודשת, שבכוחה להשפיע על בני אדם, רוחות, חיים ומתים.
Arnold Bocklin, Centaur in the Village Blacksmith’s Shop, 1888
המנהג לתלות פרסות של סוסים על הדלתות והשערים משתנה מאיזור לאיזור באירופה, והיתה חשיבות אף לאופן תליית הפרסה על הדלת. באזורים מסוים נוהגים לתלות את הפרסה כאשר הפתח כלפי מטה (כדי שיישפך הרוע). באזורים אחרים תולים את הפרסה כאשר הפתח כלפי מעלה (כדי להכיל את הטוב בתוך הבית). יתר על כן, רווח המנהג לתלות פרסות ישנות שנמצאו, ולא לקנות פרסות חדשות.
סיפור מפורסם אודות הקדוש דנסטן מציע מקור לאמונה האירופית הישנה והמושרשת בכוחן של פרסות ברזל. לפני שהפך לראש מנזר גלסטונברי, ולבישוף וסטר, לונדון וקנטרברי, עבד דנסטן כנפח ברזל. פעם אחת הגיע השטן לנפחייה וביקש מדנסטן שיתקין פרסה על סוסו. במקום זאת, הצליח דנסטן ללכוד את השטן, ולמסמר את הפרסה דווקא לטלף רגלו של השטן. רק לאחר שהשטן הבטיח לו שלעולם לא ייכנס למקום בו תלויה פרסת סוס על הדלת, ניאות דנסטן להסיר את הפרסה מן הטלף.
ברזל להגנה מפני ערפדים
בפולקלור המערבי, הערפד הוא גופה שקמה מקברה במשך הלילה ומוצצת דם מאנשים חיים. הערפד או הומפיר נקרא גם בשם undead או מת-חי, כלומר יצור שאמור להיות מת, אבל עדיין פעיל בעולם החיים. מקור הערפד הוא בפולקלור הסלאבי ומשם הוא התפשט לכל רחבי אירופה והעולם. עם זאת, בתרבויות שונות היה רעיון של ערפדים, למשל נוספורוס היווני (“נושא מחלות”) שהפך אצל הסלאבים לנוספרטו.
הסלאבים במאה ה-4 לספריה האמינו כי הערפדים, בדומה לשאר יצורים מכושפים ומרושעים, פוחדים ממתכות כסף וברזל. וכך למשל, נהגו להניח שבבי ברזל מתחת לעריסות תינוקות, ענדו תליונים של מסמרי ברזל, תלו פרסות סוס להגנה והניחו חפצי ברזל שונים להגנה בבית, בחצר, במשק החי ובמקום המסחר.
מעניין כי היום מאמינים חוקרים רבים כי אחד המקורות לאגדות הערפדים הוא במחלת הפורפיריה. פורפיריה היא שם כללי למספר הפרעות גנטיות המאופיינות ביתר פורפירין בדם. הסימפטומים כוללים כתמי דם על העור כתוצאה מחשיפה לשמש. עודף ברזל בדם הוא אחד מן הגורמים המזרזים את אחת מן ההפרעות הללו, הנקראת PCT.
ביבליוגרפיה
Briggs, Robin. Witches & Neighbours. Bury St. Edmunds, Suffolk: Harper Collins. 1996
Guiley, Rosemary Ellen. Encyclopedia of Witches and Witchcraft. Facts on File, Inc. 1999