מסכות: פולחן ושעשועים

01/02/2011
Claude Gillot, 17th Century, Character from the Commedia dell'arte

Claude Gillot, 17th Century, Character from the Commedia dell'arte

מסכות מעוררות רגשות עזים גם במי שחובש אותן, וגם באלו המתבוננים בו. המסכה משמשת כיום בעיקר בתיאטרון ובאמנות, אך מקורה בריטואלים דתיים של חברות עתיקות. הכוח שלה ליצור רגש הופך אותה לכלי אפקטיבי ביותר בפסטיבלים, טקסים, מסעות טראנס, ושאר מצבים שתכליתם ליצור חוויה רוחנית עמוקה.

השימוש במסכות הוא עתיק-יומין. ציורי קיר משנת 13000 לפני הספירה לערך, שנתגלו במערות לסקרו, ליד הכפר מונטיניאק באזור הדורדון בדרום צרפת, מתארים חיות (סוסים, צבאים, שוורים, ביזונים, ציפורים, דובים, חתולים וקרנפים), דמויות אנושיות וצורות גאומטריות. באחד הציורים המפורסמים ביותר מופיע אדם בעל ראש ציפור, שנלחם עם ביזון פצוע. ישנן מספר תיאוריות אקדמיות באשר למהות הציורים. על פי סברות מסוימות,  מדובר ביצורים מיתולוגיים או דמויות חלום. על פי סברות אחרות, הציורים מתארים את התחפושות, והמסכות, הראשונות בהיסטוריה האנושית.

במערה קדומה נוספת הנקראת “שלושה אחים” (Trois-Frères), שנמצאה גם היא בדרום-צרפת, ישנו ציור קיר נוסף שזכה לשם “המכשף” (The Sorcerer) לאחר שנערכה לו סקיצה מפורסמת בפחם של אנרי ברויל. ציור זה מתאר דמות שהיא חצי-אדם וחצי ביזון בעל זנב סוס, ובדרך כלל מפרשים אותה כדמות של שמאן, שעוטה מסכת גוף של חיית פרא.

המסכה הקדומה ביותר נמצאה דווקא אצלנו, בארץ ישראל. היא היתה חלק מן האוסף של משה דיין, וכיום נמצאת במוזיאון בפריז. בניגוד למסכת החיות מצרפת, המסכה המקומית שלנו מתארת פנים אנושיים. היא אליפטית, עשויה אבן גיר, ונוצרה לפני כ-9000 שנים. יש בה חורים לעיניים, אף קטן ופה פעור עם שיניים. לא ברור לאיזו מטרה שימשה מסכה זו. ניתן לשער שהיא היתה חלק מתחפושת ריטואלית, אולי כדי להגן על העוטה אותה מפני רוחות רעות. השערה אחרת היא שהמסכה היתה אמורה לכסות את פניו של אדם מת ולהיקבר עימו. מסכות מוות שכאלו נמצאו בתרבויות שכנות, למשל במצרים או בממלכת אכד.

Henri Breuil Sketch of the The Sorceres at Trois Freres Cave France

Henri Breuil Sketch of the The Sorceres at Trois Freres Cave France

מקור המילה מסכה הוא בתנ”ך, וניתן למצוא את המונח במספר הקשרים של פסלי חיות ודמויות פנים. בפרשת עגל הזהב, למשל, העגל מתואר כסוג של מסכת גוף חיה. שמות ל”ב, ב-ד: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה”.

עגל הזהב מתואר כ”מסכה” בעוד מספר מקורות בתנ”ך, ולאחר יציקתו והריסתו, מופיע איסור קטגורי על נסיכת מסכה. שמות ל”ד י”ז: “אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ” וכן דברים כ”ז, ט”ו: “אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה, מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ”.

בספר ויקרא, מוזהרים בני ישראל בצורה יותר ספציפית לבל ישתמשו במסכות בפולחנים לאלי כנען המקומיים. ויקרא י”ט ד’: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם”.

מאוחר יותר, בספר מלכים ב, י”ז, ט”ז-י”ז מתואר כיצד בני ישראל עובדים בכל זאת את אלוהי כנען המקומיים, ולא מעניקים ליהוה את הבלעדיות אשר הוא דורש בפולחן. בין השאר, הם אכן משתמשים במסכות: וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שְׁנֵי עֲגָלִים, וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל.  וַיַּעֲבִירוּ אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיהֶם, בָּאֵשׁ, וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים, וַיְנַחֵשׁוּ”.

מנהגים אלו ממשיכים ומתוארים אף בהושע י”ג: א-ב: כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל, וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל, וַיָּמֹת.  וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים, מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה, לָהֶם הֵם אֹמְרִים, זֹבְחֵי אָדָם, עֲגָלִים יִשָּׁקוּן.

מן העברית, נדדה המילה “מסכה” ללטינית mascus ומשם לצרפתית masque, לאיטלקית maschera, לספרדית mascara ולאנגלית mask. ברומא העתיקה נקראה המסכה בשם “פרסונה”, המילה שתיארה אזרח רומאי בעל זכויות מלאות. זאת, כיוון שעוטה המסכה הופך לאדם שלם אחר. מעניין לציין בהקשר של מסכות, שכל אזרח רומאי הראוי לשמו החזיק אימג’ינים, כלומר מסכות מתים, המעידות על כך שאבות אבותיו היו רומאים. מסכות מתים אלו, שהיו עשויות משעווה, נשמרו בלרריום, חדר המקדש המשפחתי, שבו נערכו גם טקסי חניכה לנערים, לוויות, וטקסים משפחתיים אחרים.

פעולתה של המסכה היא כפולה: היא מסווה ומסתירה את זהותו המקורית או היומיומית של מי שעוטה אותה, ובמקביל מעניקה לו זהות חדשה. רוב המסכות מכסות את הפנים או חלק מהפנים, אך יש גם מסכות שמיועדות גם לכיסוי הראש והכתפיים, או לכיסוי הגוף, כגון מסכות הטוטם האוסטרליות. בתרבות האינואיט ניתן למצוא מסכות שחובשים על האצבעות, כדי להמחיש דמויות דרמטיות ולספר סיפורים. לעיתים, המסכה היא חלק מתחפושת שלמה, היוצרת דמות מורכבת.

מסכות משמשות לצרכים שונים בחוויה האנושית. ישנן מסכות המשמשות להסתרה ותו לא (מסכות שודדים,  למשל). כמו כן, כיום ניתן להבחין בין מסכות ריטואליות, המשמשות בריפוי, בטקסים ובפסטיבלים דתיים, לבין מסכות תיאטרון המשמשות באמנות, עם זאת, חשוב לזכור שחלוקה זו היא התפתחות מודרנית בלבד. בעבר, הדרמה של הריטואל, והדרמה האמנותיות חד היו. מקורו של התיאטרון המודרני הוא בדרמה הטקסית, הטרגית והקומית, של החברות הקדם-נוצריות. כיוון שכך, גם מקורה של המסכה התיאטרלית הוא במסכה של כוהן השבט, המכשפה, המרפא, והשמאן.

ממסכות טקס למסכות קרנבל

Arlequín Máscaras, Via Laietana Barcelona Shop, 2010

Arlequín Máscaras, Masks Shop in Barcelona

עם דעיכת הדתות הילידיות של אירופה, ובוא הנצרות, המושפעת מאיסורי המסכות ביהדות, הפכו מסכות האלים והחיות העוצמתיות, למסכות של שדים. במקום הפסטיבלים המסורתיים שבישרו את בוא האביב, פרחו באירופה קרנבלים שלפני תענית חג הפסחא. התענית של חג הפסחא, המועד בו צלב ישו, נמשכת 40 יום, החל ביום רביעי של האפר וכלה ביום שבת הקדוש שלפני יום ראשון שבו נחגג חג הפסחא. זמן התענית הוא לנוצרים זמן צום, שבו נמנעים ממזון חגיגי ומשמחות, מבקשים מחילה מן האל ומבני האדם, נותנים צדקה, ובאופן כללי נמנעים מתענוגות.

בשבוע שלפני עונה מדכדכת זו, נערך שבוע של קרנבל, פסטיבל צבעוני ומשכר חושים, אשר מגיע לשיאו ביום שלישי השמן (ומפורסמות ביותר הן חגיגות מרדי גרא בניו אורלינס ביום זה). הקרנבל כולל בתוכו הדים חזקים לפסטיבלים הקדומים שסימנו את התחלפות עונות השנה, בעיקר הסטורנליה, הבכחנליה והדיוניסיה. ואכן, עד היום ישנם קרנבלים רבים לא רק באביב, אלא גם בסתיו, בסביבות אוקטובר (למשל אוקטוברפסט בגרמניה). הקרנבלים המפורסמים ביותר בהקשר של מסכות הם הקרנבלים של ונציה, ורונה וויארגיו באיטליה.

העדות הראשונה לקרנבל (carnevale) המסכות של ונציה היא משנת 1268. קרנבל זה החל כחגיגה המסמנת את התרופפות המעמדות בחברה האיטלקית, כיוון שמי שעוטה מסכה, אי אפשר לראות האם הוא עשיר או עני, בן למשפחה מיוחסת, או בן למשפחה מרודה. באותה תקופה של המאה ה-13 פרחו באיטליה קרנבלי מסכות נוספים, למשל ברומא ובעיר ניצה, והגיעו לשיאן במאה ה-16, עת נערכו במשך חודשים ארוכים מינואר ועד תחילת תקופת התענית. האומנים יוצרי המסכות (mascareri) עבור הקרנבלים אף קיבלו תוקף רשמי של גילדה בשנת 1436. הקרנבלים כללו מסכות של מפלצות, שדים, וסוסים, שמטרתם לגרש את כוחות האופל של החורף, ולהביא את כוחות האור והפריחה של האביב.

ממסכות קרנבל למסכות תיאטרון

למסכות היה תפקיד מרכזי ביותר בקרנבל של העיר ונציה. תושבי העיר הורשו על פי חוק לעטות מסכות החל מיום הקדוש סטפן (סנטו סטפנו) ב-26 בדצמבר שסימן את תחילת עונת הקרנבל, ועד ליום שלישי השמן. התושבים הורשו גם לעטות מסכות גם בסתיו, החל מה-5 באוקטובר ועד חג המולד. משמעות הדברים היא שתושבי ונציה יכלו למעשה להסתובב רוב השנה ברחבי העיר עטויי מסכות, ולמעשה בזהות בדויה.  יתר על כן, בונציה נהגו האזרחים לעטות מסכה בשם באוטה (bauta) לכיסוי מלא של הפנים. מסכה זו שימשה את אזרחי ונציה בעת קבלת החלטות פוליטיות, והיוותה סוג של אמצעי אנונימיות דמוקרטי.

תופעה מעניינת בקרנבל המסכות של ונציה היתה השתשרשות של אבי-טיפוס של מסכות ממקור חילוני בפסטיבל שמקורותיו, כאמור, דתיים ופולחניים. מסכות חילוניות אלו הגיעו אל הקרנבל באמצעות להקות שחקנים נודדים שהעלו הצגות קומדיה דל’ארטה ברחבי איטליה. 

קומדיה דל’ארטה (“קומדיית האומנות”) הוא סוג של קומדיה תיאטרונית, שהיה נפוץ באיטליה במאות ה-16 וה-17, במקביל להתפתחותו של קרנבל המסכות. שם הסוגה הוא למעשה קיצור של “קומדיית אומנות האלתור” באיטלקית.  הקומדיה דל’ארטה מתאפיינת בטיפוסים עוטי מסכות, בדמויות סטריאוטיפיות ובעלילה תבניתית החוזרת על עצמה. הדמויות המרכזיות בקומדיה  הם המשרתים הערמומיים ארלקינו וקולומבינה, העשיר הקמצמן פנטלונה, האשמאי הזקן אל דוטרו, החייל המעמיד פני אמיץ אל-קפיטנו, הנבל בריגלה, הנוכל פולצ’ינלה, התם פרדולינו, וזוג האוהבים פלורינדו ואיזבלה.  על בסיס הדמויות הקבועות אלתרו הקומיצ’י דל’ארטה, השחקנים, את דבריהם במהלך ההצגה.

המסכות שעטו שחקני קומדיה דל’ארטה גם כן חזרו על עצמן מבחינה צורנית, ואלו גם המסכות המלוות את הקרנבל בונציה עד היום. ראוי לציין כי להקות השחקנים לא רק שעטו מסכות לצורך ההצגה, אלא נהגו לחבוש מסכות גם בהתנהלותם היומיומית, ולכל להקה היו מסכות ייחודיות לה, ששימשו מעין “מדים” או “לוגו”. 

בין המסכות הונציאניות הנפוצות ניתן למנות את קולומבינה (columbina): מסכה לכיסוי חצי-פנים, מעוטרת בזהב, כסף, אבנים-טובות ונוצות. המסכה היתה נפוצה בקרב שחקני קומדיה דל’ארטה; מדיקו דלה פסטה (medico della pesta): רופא המגפה. מסכה עם מקור ארוך, מקורה במסכה שחבש הרופא הצרפתי שרל לה לורן בזמן שטיפל בקרבנות המגפה השחורה;  מורטה (moretta): מסכה נשית, עדינה ומקושטת עם הינומה שחורה ארוכה; וכן  וולטו (volto) או לרווה (larva): מסכת פנים לבנה, מלווה בדרך כלל בכובע משולש.

כל המסכות הונציאניות, ובייחוד המסכות מסוג קולומבינה, מתאפיינות בצבעים עזים, ובקישוטים ראוותניים של נוצות ססגוניות, סרטים, פיתוחי כסף וזהב, אבנים יקרות, ועיטורים סבוכים בסגנון הבארוק.

מעניין לציין כי מנהג התחפושות בחג פורים היהודי מקורו גם הוא בקרנבל המסכות של ונציה, משם התפשט לשאר קהילות ישראל. ההסבר שניתן בדיעבד למנהג הוא הפסוק במגילת אסתר ט’: “ביום אשר שיברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם” וכן בפסוק כ”ב: “והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב”. במילים אחרות, כפי שהתהפך גורל היהודים, כך נוהגים המתחפשים להפוך עצמם לאחרים באמצעות המסכות.

תפקיד המסכה בדרמה של הריטואל

השימוש הנרחב במסכות בחגיגות דתיות ובפסטיבלים חילוניים מצביע על כוחה העצום של המסכה לעורר רגשות ולייצר חוויות. כל חגיגה החוזרת על עצמה, בין אם מדובר בטקס דתי או בחגיגה אזרחית, היא סוג של ריטואל.

 כפי שכתבתי בחיבור קודם אודות טקסים דתיים, אחד מתפקידיו החשובים ביותר של הריטואל הוא פסיכולוגי. ריטואל בנוי היטב יעורר רגשות עזים במשתתפים בו, יגרום להם לטרנפורמציה, או יחזק רחשי לב שכבר קיימים בתוכם. המשתתפים בחגיגה דתית, בפסטיבל או בטקס חווים קשת של תחושות עמוקות ובכך מספקים צרכים רוחניים בסיסיים שלהם כבני אדם – לקבל מענה לתפילתם, להרגיש שייכות, להתקרב לטבע, לחקור את האמת, לשוחח עם אלוהים, להבין את מקומם במארג היקום. חסיד שמתפלל בדבקות, מאמיני וודו שרוקדים בהתלהבות, נוצרים שמדברים בלשונות ומכשפות שמזמרות לחשים במשך שעות – כולם עוברים בעצם חוויה רגשית במהלך ריטואל.

כדי שריטואל יצליח בתפקידו הפסיכולוגי לעורר רגשות חזקים במשתתפים, ולהשפיע עליהם בצורה יסודית – נעשה שימוש במגוון כלים “יוצרי אווירה”. כלים כאלו יכולים לכלול לילה זרוע כוכבים, ירח מלא זורח בשמים, ניחוחות קטורת, עשן מיתמר, הלמות תופים, תהלוכת לפידים באפלה, שירה, נגינה, וגם תלבושות טקסיות, הכוללות, בין השאר, מסכות.

הבחירה בשעת לילה מאוחרת, הבחירה בליל ירח מלא, הקטורת, התופים, המסכות – כולם כלים שמשמשים את הכוהנים, השמאנים או המנהיגים הדתיים ביצירת טקס מוצלח מבחינה פסיכולוגית. ריטואל טוב הוא בעצם הפקה דרמטית מרגשת. ואכן, מקור התיאטרון המודרני, כפי שכתבתי כבר לעיל, הוא בדרמה הטקסית של חברות אנושית עתיקות. טקס יכול להיות קצר, או לשמש בסיס לפסטיבל או קרנבל של מספר ימים. הריטואל משלב הומור, שמחה, בהלה, פחד ועליזות וגורם לקתרזיס בקרב כל המשתתפים בו.

בעת הטקס, המסכה היא כלי ריטואלי רב-עוצמה. מסכות, כאמור, משמשות להסוואה וליצירת זהות חדשה. בריטואל, יש להן תפקיד קומוניקטיבי, חברתי ודתי. למסכה תווי פנים מוגדרים, לעיתים של מישהו מוכר, או משהו מוכר. היא מקושטת בסמלים תרבותיים מוכרים. המשתתפים מזהים מה היא מסמלת ומגיבים לכך בהתאם. מסכה של שד, לדוגמא, תעורר רגשות של פחד. מסכה של הטוטם של השבט, תעורר רגשות אהבה והערצה. המסכה מסייעת לאנשים לאפיין את הדמויות המשתתפות בטקס או באירוע קהילתי.

המסכה לא רק מאפיינת דמות. היא גם מבדרת, מספרת סיפור, מציירת קריקטורה או יוצרת סאטירה חברתית. מסכות גרוטסקיות מתארות דמויות נלעגות מן המיתולוגיה או אפילו בני אדם שהמאמינים הדתיים אינם חפצים ביקרם, כמו מנהיגים פוליטיים או אישים בקהילה.

שימושים של מסכות בריטואלים, חגיגות דתיות ופסטיבלים

מסכות אלים ואלות משמשות ליצירת קשר פולחני בין האל לבין מאמיניו. המשתתפים בטקס פוגשים את האל באמצעות האדם שחובש את המסכה. הם רואים את פניו, מבינים אותם, לומדים להכיר אותם, ולאהוב אותם. הם מרגישים קירבה פיזית של ממש למהות של האל, לדברים שהוא מייצג, לרעיונות המוסריים שלו, לערכים שלו ולאופי שלו.

מסכה של אלוהות משפיעה עמוקות גם על האדם שחובש אותה. באמצעות המסכה הוא עובר טרנספורמציה, והופך לכלי קיבול עבור האלוהות. השחקן הריטואלי מניח את הזהות האנושית והיומיומית שלו בצד, משנה את פניו לפנים של האל, ומאפשר בכך לאלוהות להשתלט על גופו. ניצוץ אלוהי נדלק בתוכו, והוא נכנס לאקסטזה, או למצב טראנס. חובשי מסכות, למעשה, חווים תהליך של גילוי פנים.

לא רק אלוהות נכנסת לתוך חובשי המסכות. מסכות לפעמים מסמלות שדים, רוחות ויצורים אחרים מן העולם המאגי. מסכות שדים מפחידות את הקהל בריטואל, מזכירות לו ממה עליו להיזהר ומסמלות מצבים של ייאוש, פחד ורוע. חובשי המסכות הופכים בעצמם לרוחות ולשדים, מה שמעצים את החוויה, גם עבורם וגם עבור האחרים.

מסכות טוטם מסמלות את הטוטם או הרוח הקבוצתית של שבט או קבוצה מסוימת. הטוטם הוא בדרך כלל בעל חיים, אך יכול להיות גם פרח, עץ, דמות מיתולוגית או חפץ דומם. האדם שחובש את הטוטם זוכה לכבוד רב מן המשתתפים בטקס. הוא מסמל את הגאווה הקבוצתית שלהם, את ההשתייכות למעגל אחד, את השורשים ואת המסורת. לא רק שבטים משתמשים במסכות לייצוג הזהות הייחודית שלהם. גם אגודות סתר מודרניות במערב עושות זאת.

מסכות אבות קדמונים מסמלות אנשים שהלכו לעולמם. בדרך כלל מדובר בזקני השבט או מכובדי העדה. לעיתים מדובר בכל המתים של קהילה מסוימת, שביחד נחשבים לבעלי כוח עצום. מסכות האבות הקדמונים מופיעות בטקסי זכרון למתים ובריטואלים לגירוש רוחות. לפעמים מזמינים אותן כדי להגן על בני השבט או הקבוצה מפני אויבים, משברים, צרות, רוחות רעות, מלחמות ומגפות.

מסכות גירוש משמשות בטקסים שמנחים את רוחות המתים למקומן הטבעי – העולם הבא. חובשי המסכות חוצים את הגבול יחד עם רוחות הרפאים לעולם המתים. אחר כך הם חוזרים לעולם החיים, ומשאירים את רוחות הרפאים מאחור.

מסכות טוטם, מסכות אלים, מסכות אבות קדמונים ומסכות של רוחות טובות משמשות גם כמסכות ריפוי. השמאן, הכוהנת או המכשפה חובשים את המסכה, הופכים לרוח טובה או אלוהות ובכך מפחידים את המחלות, המגפות, הרוחות הרעות ושאר מרעין בישין. מסכת הריפוי יכולה גם להיות מסכה ייחודית של השמאן, שמסמלת דברים פרטיים עבורו, ולכלול סמלים שראה בחלומות ובמסעות.

ישנן גם מסכות פריון. מסכות בצורת חיות משמשות בטקסים לציד מוצלח ומסכות של אלי פריון משמשות בטקסים להורדת גשם, או בתפילות ליבול חקלאי שופע.

מסכות מוות הן מסכות שמונחות על פרצופים של אנשים שנפטרו ונקברות עימם. אם הבעת הפנים של הנפטר אומרת פלצות או בלתי נעימה, המסכה אמורה לשפר את הופעתו. מסכת המוות היא גם סמל זיהוי. בעזרתה יוכלו רוחות הרפאים, האבות הקדמונים והאלים לזהות את האדם שנפטר, ולקבל אותו למקום המיועד לו בעולם המתים.

מסכות: סמלים תרבותיים

תהליך יצירת המסכה הוא אקט ריטואלי בפני עצמו. בתרבויות רבות יש חוקים דתיים ומנהגים חברתיים לגבי אופן יצירת המסכה, מי אמור ליצור אותה, ומתי. כיוון שלמסכות יש תפקידים מרכזיים כל כך בטקסים, רבים מתייחסים אליהן כאל חפצים קדושים.

בתרבויות מסוימות אף מאמינים, כי בתוך המסכה לכוד משהו מן הכוח של הרוחות או השדים שהיא מייצגת. לכן, המסכה מסוכנת ויש להתייחס אליה בכבוד. מסכות זוכות ליחס שאליו זוכים פסלים: מניחים להן מנחות, מתפללים לידן, ומשתמשים בהן ככלי ליצירת קשר עם העולם הרוחני.

את המסכות בדרך כלל מכינים מחומרים המצויים בסביבה הטבעית של התרבות יוצרת-המסכה. ישנן מסכות עשויות עלים, עץ, קש, קליפות תירס, עור, פרווה, גולגלות, נייר, חימר, חרסינה, מתכת, קרניים, צדפים, שנהב, טקסטיל ואבן. מגלפים אותן בצורות משמעותיות מבחינה תרבותית וצובעים אותן בצבעים סמליים.

המסכה יכולה ללמד רבות אודות התרבות שבה נוצרה ואודות האמונות הדתיות של בני אותה תרבות. פיענוח של הסמלים שהיא מייצגת יסייע בפיענוח הערכים והשקפות העולם של האנשים שיצרו אותה.

ביבליוגרפיה

Emigh, John. Maked Performance. University of Pennsylvania Press, 1996
Jones, Evan John. Sacred Mask Sacred Dance. Llewellyn Pubns; 1st ed, 1997
Turner, Victor. From Ritual to Theater. PAJ Publications, 1982

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים

מדיניות תגובות

כישופים הוא אתר פרטי בבעלות פרטית. הוא אינו מהווה במה ציבורית או שירות ציבורי, וחופש הדיבור בו אינו מוחלט.

אני שומרת לעצמי את הזכות למנוע מכל משתמש שהוא להגיב באתר, באופן גורף, או פרטנית, על פי שיקול דעתי הבלעדי.

כל תגובה בלתי חוקית, מתלהמת, אגרסיבית, או שאינה מכבדת את כותביה, אותי, את האתר או את המגיבים האחרים, לדעתי הפרטית בלבד, תימחק ללא כל הודעה מוקדמת או דיון בנושא.

כישופים (אסופת המאמרים) ואספקלריה (הבלוג) עוסקים בנושאים רגישים ואף נפיצים (דת, אלוהים, פוליתאיזם, כישוף), ובמידה מסוימת מהווים מעין “מרחב בטוח” לדיון בנושאים שהם טאבו במקומות אחרים. אני נחושה בדעתי שלא לאפשר לאיש לקלקל את המרחב הבטוח הזה.

תנאי שימוש

שינוי גודל גופן
ניגודיות