יול: חג החורף הגרמאני

30/11/2012
Jean Léon Gérôme Winter 19th Century

Jean Léon Gérôme, Winter, 19th Century

יול (Jéola, Jiuli, Jul, Yule) הוא חגיגה דתית של העמים הגרמאניים שצויינה סביבות היפוך החורף בדצמבר, הלילה הארוך ביותר בשנה. מאפיינים רבים של יול נטמעו במנהגי חג המולד הנוצרי.

סאגת האקון הטוב של המשורר האיסלנדי סנורי משנת 1230, מתעדת את הקשר הראשוני בין יול הפוליתאיסטי לבין חג המולד הנוצרי. על פי הסאגה, האקון הראשון מלך נורבגיה, קיבל על עצמו את הנצרות. כחלק מן הניסיונות הפוליטיים לנצר את צפון אירופה הפוליתאיסטית, הוא החליט לאחד את חגיגות יול עם חגיגות חג המולד של ישו, ולחגוג את שתיהן באותו מועד.

יול: חג פוליתאיסטי גרמאני

מקור השם יול הוא בגרמאנית עממית ובנורדית עתיקה, אך משמעותו לא נהירה לגמרי עד היום. ככל הנראה מדובר בשם של חודש או של תקופה בשנה שבמהלכה נחגג חג החורף.

במאה השמינית לספירה, ההיסטוריון האנגלי והקדוש בדה ונרביליס חיבר לוח שנה אנגלו-סקסוני שכלל את החודש הירחי geola או giuli המקביל לחודש כסלו (דצמבר-ינואר). אך למעשה, חודש יול ידוע כבר מתקופות מוקדמות יותר. בכתובים של השפה הגותית, למשל, ניתן למצוא את שם החודש fruma jiuleis כבר במאה הרביעית לספירה. בכתובים בנורדית עתיקה אפשר למצוא את שם החודש ýlir אך גם התייחסויות לחג עצמו בשם jól.

תקופת יול (Yuletide) הפוליתיאיסטית המסורתית נמשכת 12 יום, מ-21 בדצמבר ועד 01 בינואר. בתקופות אחרות בהיסטוריה, היא ארכה שלושה ימים בהיפוך החורף.

נוצרים בימינו חוגגים אותה מ-24 בדצמבר ועד 05 בינואר, כשהם מתעלמים למעשה ממקורה בהיפוך החורף, ומקשרים אותה לימי הולדת ותאריכי פטירה של קדושים שונים.

חגיגות יול: משתאות במקדש

בסאגת האקון הטוב מופיע תיאור מפורט של חגיגות יול בקרב העמים הנורדים.

על פי התיאור, יול היה חג שמח ועליז. החוגגים נהגו לעלות לרגל למקדש (הוף) ב-21 בדצמבר עם סלים מלאים באוכל חגיגי. במקדש הדליקו מדורות, ערכו סעודה חגיגית גדולה, שתו שיכר (בירה), והקריבו קרבנות (blót) של חיות משק שונות לכבוד האלים. דם הקרבן נאסף בכלי והוזה על המזבח באמצעות זרדים. בשר הבהמה בושל והוגש במהלך המשתה. ראש השבט בירך את הבשר ואת הדם. החוגגים הרימו כוסיות שיכר, ראשית לכבוד אודין, שיברך אותם בנצחון. שנית, לאלים ניורד ופרייר שיברכו את השדות, ויביאו שלום בארץ, ושלישית לכבוד המלך. לאחר מכן שתו גם לכבוד קרובי משפחה שהלכו לעולמם.

Georg von Rosen, Oden som vandringsman, 1886

Georg von Rosen, Oden som vandringsman, 1886

קרבן חזיר הבר: שבועות והבטחות לשנה החדשה

קרבן חזיר-הבר (Sonargöltr) שנערך במהלך המשתה, היה אחד מן המנהגים החשובים ביותר בחג יול. דמו של החזיר, כאמור, שימש למטרות דתיות ומאגיות, ובשרו נאכל במהלך הסעודה החגיגית. אך גם לעורו מכוסה הפרווה השחורה והזיפית היה תפקיד דתי.

החוגגים נהגו להניח ידיהם על שערות החזיר הקוצניות, ולהבטיח הבטחות לשנה החדשה. טקס זה נקרא הייטסטרנגינגר (Heitstrengingar). לאחר מכן, כשנשחט החזיר, ונאכל בשרו במשתה דתי, קיבלה ההבטחה תוקף דתי והפכה לשבועה.

מנהגי קרבן חזיר-הבר של יול מהדהדים במנהגי חג המולד בימינו. עד היום נוהגים להחליט החלטות לשנה החדשה בסוף דצמבר (New Year resolutions), והמאכל המזוהה ביותר עם ארוחת חג המולד המסורתית הוא צלי רגל חזיר (Christmas Ham).

עץ יול: מוקד האש בחגיגות יול

בחגיגות יול הפוליתיאיסטיות נעשה שימוש בגזע עץ גדול (Yule log) שבער באח במהלך כל ימות החג. בימינו נהוג בצפון אירופה לאפות עוגה בצורת גזע עץ (בדרך כלל עוגת שוקולד) ולהגישה בארוחת יול.

שירי יול: מסורת חיה

בתקופות מאוחרות של חגיגות יול, בקרב האנגלו-סקסונים באיים הבריטיים, ששאבו מסורות רבות מן העמים הגרמאניים, התפתח מנהג הווסייל.

ווסייל (Wassail) הוא טקס דתי של שתייה לחיים ולבריאות. מקורו בביטוי Wæs þu hæl, כלומר “תהיה בריא!” או “לבריאותך!”. החוגגים נהגו לשתות, לברך ולשיר לא רק לכבוד האלים והמתים, אלא גם לכבוד עצי התפוחים בבוסתן, על מנת להבטיח קטיף מוצלח.

האנגלו-סקסונים נהגו לשתות סיידר חם מתובל בסוכר, קינמון, ג’ינג’ר ואגוז מוסקט. מסורת זו חיה עד היום בתלבושת מנהג של חג המולד הנוצרי. גם השירה עצמה לכבוד העצים והאלים התגלגלה למסורת של מזמורי חג המולד (Christmas carols), אשר במסגרתה נוהגים לעבור מבית לבית או לעמוד ברחוב, ולשיר שירי חג.

מודרנאכט: חגיגת האלות האמהות

במהלך 12 הימים של יול, בתאריך 25 בדצמבר, נחוג ליל האמהות Modranacht (באנגלית עתיקה Modraniht). גם במהלך אירוע זה הוקרבו קרבנות לאלים.

ההיסטוריון ביד כתב בחיבורו הלטיני De temporum ratione מן המאה ה-8 לספירה: “בתאריך 25 בדצמבר, בעוד אנו חוגגים את יום הולדתו של אדוננו, לאותו לילה ממש, אשר לנו הוא קדוש, הם קוראים בשם “מודראנכט”, כלומר ליל האמהות, חוששני מכיווון שטקסיהם נמשכים כל הלילה”.

חוקרים של התרבות הגרמאנית מאמינים, כי מודראנאכט היה חג של האלות הצפון אירופיות שנחשבו אמהות העם והשבט. תחריטים של אלות אלו נמצאו לרוב על מזבחות ובמקדשים פוליתאיסטיים עתיקים באירופה. ברוב התחריטים שיערן הארוך נופל על כתפיהן, על מצחן נזר, לראשן מצנפת, ובחיקן הן נושאות טנא של פירות. סביבן מצוירים סמלים של פריון ומאגיה כגון חזירים, קערות פרי, עצים, צמחים נחשים, חיתולים, וקטורת.

גם באזורים הגרמאניים וגם באזורים הקלטיים הגובלים בהם ניתן למצוא עדויות באשר לשמותיהן הספציפיים של האלות האמהות שצוינו במהלך תקופת יול: דאה מטרונה, נהלניה, הולדה, פרכטה, בדוהנה, אוסטרה, נרתוס, ואחרות.

לכבוד האלות האמהות נערך חג קרבן (Dísablót) בלילות החורף (vetrnætr), שלושת הימים שלאחר הלילה הארוך בשנה. חג הקרבן היה ככל הנראה אקסקלוסיבי לנשים, ונערך על ידי כוהנות גרמאניות.

Edward Robert Hughes Heart of Snow 19th Century

Edward Robert Hughes Heart of Snow 19th Century

ההתרחשות המיסטית בחג יול: הציד הפראי

תקופת 12 הימים של יול נחשבת למועד הציד הפראי. הציד הפראי הוא מיתוס שניתן למצוא בצפון, מערב ומרכז אירופה. הפרטים משתנים משפה לשפה, מארץ לארץ, ואף בין אזורים שונים, אך המסגרת הכללית זהה: חזיון של קבוצת יצורים קסומים (Yule Beings) אשר יצאה לציד, מלווה בסוסים וכלבי-ציד.

מקור האמונה בציד הפראי היא ככל הנראה במנהגיהם של שבטים גאלים וגרמאנים. שבט הארי (Harii) נהגו לצבוע עצמם שחור כדי לתקוף את אויביהם בחושך. חוקרים היום מאמינים, כי שבט זה הוא המקור למיתוס איינהרייר מהענף הנורדי של המיתולוגיה הגרמאנית. על פי האדות, איינהרייר (einherjar) הם לוחמים שמתו בקרב והובאו לולהאלה על ידי הולקיריות. גם שבט Heruli בסקנדינביה, אשר בניו היו לוחמי זאב אקסטטיים שהקדישו את חייהם לאודין תרמו ככל הנראה למיתוס הציד הפראי.

המרדף המכושף של פמליית הציד-הפראי מתנהל לעיתים בשמים, לעיתים על הארץ, בדרך כלל בלילה, ולעיתים בלילות מסוימים בשנה. בראש הפמלייה עומדת בדרך כלל דמות אלוהית: אודין, וודן, פריג, הולדה, פרכטה, או פראו הולה. כשיצא אודין לציד הפראי של חג יול הוא נקרא בשם יולניר (Jólnir), כלומר “איש יול”.

תיש יול: האל תור בחג החורף

אחת ממסורות חג יול העתיקות ביותר היא האמונה ביולופוקי (=תיש יול). לתיש-יול היו מספר תפקידים בחגיגות החורף הפגאניות בצפון אירופה. בפינלנד, גברים עניים נהגו להתחפש לתיישים ובתלבושת זו לבקש שאריות מזון ממשפחות אמידות לאחר החג. בסקנדינביה, תיש-יול הוא דמות קסומה המבקרת בבתים לפני החג, ומפקחת על ההכנות. תיש-יול ענק, עשוי מקש וזרדים ניצב בחצרות הבתים ובמרכזי הכפרים.

התיישים היו קשורים לאל הנורדי תור, אשר רכב בשמים במרכבה רתומה לשני תיישים, טנגריסניר, וטנגנוסטר. תור מתואר גם כחובב בשר עיזים, אותן הוא שוחט, צולה ומגיש לאורחיו. עד היום נוהגים בסקנדינביה ובפינלנד לתלות על עצי חג המולד קישוטי תיש עשויים מקש ומעוטרים בסרטים אדומים.

כמו כן נפוצה מסורת היולבוקינג (Julebukking). מהלך התקופה שבין היפוך החורף לתחילת השנה החדשה נוהגים להתחפש ולעטות מסכות, ואז לעבור מדלת לדלת ולשיר שירים. השכנים צריכים לזהות מי מסתתר מאחורי המסכה, ולחלק למתחפשים ממתקים ושתייה. מקור המנהג הוא בעבודת האל תור, אשר נהג להתהלך בארץ בתחפושת.

אף על פי שבמקור יולופוקי היה יצור אפל משהו, שנהג לבקש מתנות (צדקה ושאריות אוכל), ולא לתת מתנות, הרי שתיש-יול המודרני דומה מאוד בהתנהגותו לסנטה קלאוס האמריקאי. על פי האמונה העממית הרווחת היום בצפון אירופה, יולופוקי מתגורר בהרי קורבטונטורי המושלגים בפינלנד (בדומה לסנטה קלאוס, המתגורר בקוטב הצפוני), שם יש לו בית מלאכה לצעצועים.

התיש לא יורד בארובה בלילה לתוך הבתים כמו סנטה קלאוס, אלא נוקש בדלת בנימוס, ושואל האם יש ילדים טובים בבית. הוא לובש בגדים חמים ומצנפת אדומה, יש לו מקל הליכה, ומזחלת רתומה לאיילי-צפון, הדוהרים בשלג (ולא מתעופפים באוויר כמו אייליו של סנטה). לתיש יולופוקי יש אישה בשם יולומורי (סבתא חג מולד). עוזרי יולופוקי נקראים יולוטונטו. הם לא גמדים קסומים אלא בני אדם שקומתם קטנה מאוד.

ביבליוגרפיה

Frazer, James G.. The Golden Bough. Oxford University Press, 1994. Giles, John Allen. The Complete Works of the Venerable Bede. Whittaker and Co., 1843. Herbert, Kathleen. Looking for the Lost Gods of England. Anglo-Saxon Books, 2007. Rossel, Sven H.; Elbrönd-Bek, Bo. Christmas in Scandinavia. Uni. of Nebraska Press, 1996. Shawn, Philip A.. Pagan Goddesses in the Early Germanic World. Bristol Classical Press, 2011. The Prose Edda of Snorri Sturlson. Traslated 1916. Wallis, Faith. Bede: The Reckoning of Time. Liverpool University Press, 1999.

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים