ארבעה יסודות מאגיים: אלמנטים של המחשבה המערבית

20/09/2004

ארבעת היסודות: אויר, אש, מים ואדמה הם סמלים עתיקים ורבי עוצמה. היסודות (Elements) חשובים במגוון תורות מאגיות, בכישוף עממי, ובדתות פגניות שונות.

John William Waterhouse, Windflowers, 1903

בחיבור זה אני סוקרת את ההיסטוריה של ארבעת היסודות, מיוון הקלאסית ועד ימינו.

ארבעת היסודות של אמפדוקלס

אמפדוקלס היה פילוסוף, מדען, רופא ומשורר יווני שחי בסיציליה במאה ה-5 לפנה”ס. הוא השתייך לאסכולה המילטית של הפילוסופיה הטבעית. “פילוסופיה טבעית” היא מונח שהתייחס לחקר אובייקטיבי של הטבע והעולם הפיזי בעידן טרום המדע המודרני. במילים אחרות, כל צורות המדע המודרני התפתחו מן הפילוסופיה, או ליתר דיוק מן הפילוסופיה הטבעית. המדע המודרני כפי שאנו מכירים אותו היום למעשה החל להיווצר רק במחצית השניה של המאה ה-19. אמפדוקלס, אם כן, היה גם פילוסוף וגם מדען – אך עבורו לא היו אלו שני תחומים, אלא תחום אחד.

תיאוריית היסודות של אמפדוקלס ככל הנראה הושפעה מן הפילוסוף היווני קסנופנס שהיה גולה בסיציליה. על פי קסנופנס, כל העולם מורכב משני יסודות: מים ואדמה. אמפדוקלס הוסיף עוד שני יסודות למשוואה: אויר ואש.

בחיבורו “דוקטרינה של ארבעת היסודות” (Tetrasomia), אומר אמפדוקלס שהחומר מורכב מארבעה “שורשים” או “יסודות”: אדמה, אויר, אש ומים. אש ואויר הם יסודות הפונים כלפי חוץ ולמעלה, ואילו מים ואדמה פונים כלפי פנימה ולמטה. על פי אמפדוקלס, שכאמור לא הפריד בין מדע ופילוסופיה, היסודות היו לא רק קטגוריות פיזיות של חומרים טבעיים – אלא גם מהויות רוחניות. הוא קישר בין היסודות לבין ארבעה אלים ואלות: אוויר שייך לזאוס, אדמה להרה, אש להאדס ומים לנסטיס (ככל הנראה כינוי של האלה פרספונה).

בנוסף לארבעת היסודות, אמפדוקלס זיהה שני כוחות גדולים בעולם. הכוח הראשון הוא כוח האהבה (Philotes) והשני הוא כוח המריבה (Neikos). כוח האהבה שייך לאפרדודיטה, וכוח המריבה שייך לארס, המאהב של אפרודיטה ואל המלחמה. אמפדוקלס קרא לאינטראקציה בין כוחות אהבה והמריבה, ולהתנגדות ביניהם – “המערבולת”. המערבולת משפיעה על מצב ארבעת היסודות, וארבעת היסודות יוצרים את החיים על פני אדמות.

בראשית, משלה האהבה ביקום. ארבעת היסודות היו מצויים בתוך ספירה כדורית מושלמת ומחולקים שווה בשווה לפי סוג: רבע מים, רבע אוויר, רבע אדמה, ורבע אש. כשנכנס כוח המריבה לתמונה, השתנה מצב היסודות. רבעי הכדור נפרדו זה מזה, והיסודות התפזרו בכל רחבי היקום. כשהמריבה הפכה למושלת היחידה בעולם, הושלם תהליך ההתפזרות של היסודות. אך האהבה לאט לאט התחילה להתחזק שוב, וגרמה ליסודות להתגבש באשכולות. כך נוצרו החיים. בסופו של דבר, אמר אמפדוקלס, היסודות יתאחדו בשנית, ייצרו ספירה כדורית חדשה, והמעגל יושלם.

סיפור “המערבולת”, שהוא בעצם תיאורייה טרום-מדעית אודות בריאת העולם, ככל הנראה הושפע מכתבי המשורר היווני הסיודוס. הסיודוס חי במאה ה-8 לפנה”ס וכתב את היצירה המיתולוגית המפורסמת “תיאוגוניה”. בתיאוגוניה מתאר הסיודוס את בריאת העולם, הולדת האלים, והיווצרות הכוחות הקדמוניים ביקום, כולל אהבה, מריבה, השראה, אלימות, פחד, אושר, וכו’. אמפדוקלס צימצם את מגוון הכוחות של הסיודוס וגיבש אותם לשתי מגמות בלבד: אהבה ומריבה, חיובי ושלילי, טוב ורע.

ארבעת היסודות וחמש הצורות התלת מימדיות של אפלטון

אפלטון היה פילוסוף יווני שחי במאה ה-4 לפנה”ס, תלמיד של סוקרטס. אפלטון קיבל את ההנחה של אמפדוקלס אודות קיומם של ארבעה יסודות בטבע. ב”טימאוס” הוא מנתח כל אחד מהם ודן ביחסים ביניהם. כמו אמפדוקלס, גם אפלטון התייחס ליסודות מנקודת מבט מדעית וטבעית, לא רק פילוסופית. הוא הוסיף יסוד חמישי והשווה את חמשת היסודות שלו לחמש צורות תלת מימדיות (solids). פירמידה משולשת (3) קשורה לאש, קוביה (4) קשורה לאדמה, תמניון (8) קשור לאוויר, פיאון בעל 12 פיאות קשור ליסוד החמישי “תמצית העולם”, ועשרימיון (20) קשור למים.

ארבע הליחות של היפוקרטס

היפוקרטס היה רופא, מדען ופילוסוף יווני שחי בסביבות המאות ה-4 וה-5 לפנה”ס. היפוקרטס קיבל את רעיון ארבעת היסודות, אך לא ראה אותם כ”שורשים” של הכל ביקום. במקום זאת, הוא התייחס אליהם כאל נוזלי גוף, או ארבע ליחות (humors). תיאוריית ארבע הליחות באה להסביר את מקורן של המחלות. על פי התיאוריה, ישנן ארבע ליחות הקשורות לארבעת היסודות. מרה אדומה (דם) קשורה ליסוד האוויר, מרה לבנה (ריר/רוק/לימפה) קשורה ליסוד המים, מרה צהובה קשורה ליסוד האש, ומרה שחורה קשורה ליסוד האדמה.

כאשר יש עודף או חוסר באחת הליחות, האדם יהיה חולה. במילים אחרות, כדי להיות בריא, כל ארבעת היסודות צריכים להיות מאוזנים באדם. רעיון זה, של איזון ארבע הליחות באדם – היה נפוץ ברפואה אפילו עד המאה ה-18. תפקיד הרופא היה להקיז או להוסיף ליחות לאדם על פי הצורך. כמובן שתיאוריה זו של היפוקרטס הופרכה לחלוטין על ידי המדע המודרני. אך הרעיון של איזון בין ארבע היסודות בגוף וברוח האדם מבחינה פילוסופית ומנטלית המשיך להתקיים במחשבה המערבית.

חמשת היסודות של פיתגורס

פיתגורס היה מתמטיקאי ופילוסוף יווני שחי במאה ה-6 וה-5 לפנה”ס. הוא סבר שניתן להסביר ולתאר את כל העולם והתופעות שבעולם ביחסים מתמטיים בין מספרים פשוטים. הפילוסופיה של פיתגורס כללה, בין השאר, ארבעה יסודות, ארבע עונות, וארבעה שלבי חיים. פיתגורס, כמו אפלטון, הוסיף יסוד חמישי לארבעת היסודות המקוריים של אמפדוקלס. תלמידי של פיתגורס לקחו את האות הראשונה של כל אחד מחמשת היסודות שלו וצייר אותן בקצוות הפנטאלפא, או הפנטגרם – צורה שלמד להכיר במסעותיו למזרח התיכון. האסכולה הפיתגורית היתה ככל הנראה הראשונה לקשר בין היסודות לבין סמל הפנטגרם.

חמשת היסודות של אריסטו

אריסטו היה פילוסוף יווני שחי במאה ה-4 לפנה”ס, תלמיד של אפלטון. בתקופתו של אריסטו, תיאוריית ארבעת היסודות של אמפדוקלס כבר הפכה מקובלת למדי ביוון העתיקה. אריסטו, ככל הנראה בהשפעת פיתגורס, הוסיף עליהם גם הוא יסוד חמישי, בשם אתר (aether). אריסטו האמין שהכוכבים בשמים מורכבים מאותו יסוד חמישי וחמקמק, היסוד האלוהי. יסוד זה הוא מושלם, נצחי, לא מרוכב, בלתי ניתן לחלוקה, לא ניתן לשינוי, לא קל ולא כבד. בצורתו הטהורה הוא מצוי בשמים, מקום משכן הכוכבים והאלים.

ניתן לראות, אם כן, שעבור היוונים היסודות היו רבי משמעות. הם ייצגו תופעות טבע, כגון אדמה, אגמים, ימים, נחלים, גשם, צמחים, רוחות והרי געש. הם היו קשורים לראייה השלטת אודות מבנה העולם: שמים, ארץ ועולם תחתי של המתים. הם היו קשורים לאספקטים מסוימים של האלוהות: זאוס, הרה, האדס ופרספונה. הם ייצגו מרכיבי אופי בטבע האדם, מצבי רוח ורמות בריאות. הם סימלו שלבי שינוי, צמיחה וטרנספורמציה. למעשה, הם היו ארכיטיפים: סמלים שיש לחוות כדי להבין.

ארבעת היסודות של הגנוסטיקה

גנוסטיקה היא מונח המתאר מגוון כתות ודתות נוצריות שפרחו במאות הראשונות לספירה. האמונות הגנוסטיות כללו אלמנטים טרום-נוצריים רבים, אך באופן כללי הגנוסטיקה נחשבת תנועה נוצרית מוקדמת. הגנוסטים האמינו בגנוסיס (ידיעה או הכרה ביוונית). הם האמינו כי ידיעה מיוחדת ונסתרת של האמת הרוחנית, שרק יחידי סגולה מסוגלים ללמוד, היא תנאי הכרחי לגאולת האדם. הכנסיה הנוצרית ראתה בהם כופרים.

הגנוסטים האמינו ברעיון הניאו-פלטוני של מונאד. המונאד הוא מונח פילוסופי המתייחס למגוון רעיונות. בקונטקסט הגנוסטי, המונאד הוא מקור אלוהי, ישות עליונה ויחידה, שיצרה אלים פחותי ערך, או זוגות של נצחים (aeons), נגזרות של האלוהים. הצירוף של כל זוגות הנצחים יוצר פלרומה (pleroma), תחום של אור אלוהי בשמים, שהוא בעצם השלמות האלוהית.

זוג הנצחים הנמוך ביותר של הגנוסטים היו סופיה (חוכמה ביוונית) וישו הנוצרי. סופיה חיפשה אחר המונאד, הישות היחידה, כיוון שהיתה כל כך רחוקה ממנו. פעם אחת ראתה אור מרוחק, וחשבה שמצאה. למעשה, היה מדובר בהשתקפות של האור ולא יותר, ובניסיונותיה להתקרב אל האור, סופיה רק התרחקה ממנו עוד יותר.

מרוחקת כל כך מן המקור האלוהי, סופיה חשה געגועים עצומים. הכמיהה שלה גרמה להיווצרות של החומר, ושל הנשמה על ידי דמיורג, אל פחות ערך רשע. דמיורג השתמש בארבעת היסודות: אויר, אש, מים ואדמה כדי לברוא את החומר. חלקיק קטן מן המקור האלוהי נפל ויצר את הנשמה שבתוך החומר. על פי הגנוסטים, אם כן, בני אדם עשויים מארבעה יסודות של חומר, ומנשמה אלוהית.

ארבעת היסודות של כת מיתרס

מיתרס היה האל הגואל של כת מיתרס, דת הלנית שפרחה באגן הים התיכון המזרחי במאות ה-1 וה-2 לפני הספירה, ובאימפריה הרומאית בין המאות 1-5 לספירה. כת מיתרס היתה דת של פולחני מסתורין, עם אל שמת וקם לתחייה. קשה לקבוע בוודאות מה כללו האמונות והפרקטיקות של כת מיתרס. החברות בכת היתה מוגבלת לגברים, שעברו טקס הכנסה בסוד, ונשבעו שלא לגלות את עיקרי הדת.

כת מיתרס ככל הנראה כללה מרכיב של פולחן ארבעת היסודות: אויר, אש, מים ואדמה. היסודות נחשבו לידידי האדם ולמרכיבים של טבע האדם. בטקסי ההשבעה וההכנסה בסוד, היה על המאמינים לגלות הבנה ושליטה בכל אחד מהם, לפני שהתקבלו כחברים מלאים מן המניין.

ארבעת היסודות של ההרמטיזם

המונח הרמטיזם (Hermetism) מתייחס לכת פגנית יוונית מצרית, המבוססת על הכתבים ההרמטיים (Hermetic Corpus), או ההרמטיקה (Hermetica). הכתבים ההרמטיים הם 18 טקסטים שהתחברו באלכסנדריה ההלנית במאה הראשונה לספירה. יש להבחין בין הרמטיזם מתחילת האלף לבין הרמטיציזם (Hermeticism) – תנועה רוחנית שפרחה החל מתקופת הרנסאנס, ושאפה לחקות חלק מן הרעיונות של ההרמטיזם.

חסידי ההרמטיזם, שנקראו על שם האל הרמס טריסמגיסטוס, שאבו רעיונות מכתבי אפלטון וממנהגי יהדות אלכסנדריה. הרעיון המרכזי שלהם היה קיומו של אדם קדמון, אנתרופוס, או אל בשר ודם. הטקסטים של ההרמטיקה משלבים למעשה רעיונות פגניים, יהודיים ונוצריים. ההרמטיזם המשיך לצמוח גם אחרי נפילת האימפריה הרומאית. הדוגמא המפורסמת ביותר של טקסט הרמטי מאוחר היא טבלת האזמרגד של הרמס, הידועה ממקורות ערביים ולטיניים.

טבלת האזמרגד מזכירה ארבעה יסודות: “השמש היא אבא שלו. הלבנה היא אמא שלו. הרוח נושאת אותו בבטנה. האדמה מערסלת אותו. מקור כל השלמות בעולם הוא כאן. כוחו מוחלט, אם מביאים אותו אל הארץ”. טקסט סתום זה למעשה מדבר על המעשה המאגי. ארבעת היסודות משמשים כמרכיבים בתהליך שינוי קסום. שימוש נכון בארבעת היסודות, על פי טבלת האזמרגד, יסייע ליודעי הסוד לחולל נס שמקורו אלוהי.

השמש בטבלת האזמרגד היא יסוד האש. הלבנה היא יסוד המים. הקשר בין הירח למים, ובמיוחד למחזורי גאות ושפל, היה ידוע כבר בעת העתיקה. הרוח היא יסוד האוויר והאדמה היא יסוד האדמה.

ארבעת היסודות של ההרמטיציזם והאלכימאות

הרעיון הקלאסי של ארבעה או חמישה יסודות השפיע גם על המחשבה הביניימית. הכנסייה הקתולית, למשל, אימצה את ההנחה האריסטוטלית של התקיימות חמישה יסודות. רעיון האתר כיסוד חמישי עליון התאים לתפיסה שלה, שהשמים הם נצחיים. ניתן למצוא התייחסויות ליסודות במגוון יצירות ספרותיות מימי הביניים, כולל המחזות השייקספיריים “פריקלס” (Pericles Prince of Tyre) ו”המלט”.

בשנת 1460 הגיעו הכתבים ההרמטיים למערב אירופה. הם הופיעו בפירנצה, כנראה דרך קונסטנטינופול. האיטלקי מרסילו פישינו תרגם את ההרמטיקה שנה לאחר מכן, מה שהביא לפריחה עצומה של הרעיונות ההרמטיים ולייסוד תנועת ההרמטיציזם. ג’ון די, ג’ורדנו ברונו, תומאסו קמפנלה, יוהנס טריתמיוס, היינריך קורנליוס אגריפה, רוברט פלוד ופרצלזוס – הם רק חלק מן האישים שהושפעו מן הרעיונות ההרמטיים.

האלכימאי והאסטרולוג רוג’ר פלוד (1574-1637) קישר את היסודות לתורת ההרמוניה. האלכימאי זיגיסמונד בקסטרום (1770-1799) האמין שמיזוג נכון ואיזון מושלם בין כל היסודות יביא ליצירת אבן החכמים – המטרה העליונה והנעלה של האדם.

על פי המחשבה ההרמטית והאלכימאית, לכל דבר בעולם הרוח יש מקבילה בעולם החומר. במילים אחרות, עצמים פיזיים, סימנים, פעולות ומילים מסמלים רעיונות, מושגים, מגמות, זרמים, ישויות, רוחות, ואפילו אלים. ניתן להשתמש בסמלים מעולם החומר כדי להשפיע על מה שהם מייצגים. היחס בין הסמל לבין מה שהוא מייצג במאגיה, נקרא ‘התאמה’ (correspondence).

האלכימאים וחסידי ההרמטיציזם בימי הביניים ובתקופת הרנסנס, כולל הרוזנקרויצים, פיתחו מערכות התאמות (correspondences) מורכבות מאוד עבור ארבעת היסודות. הם קישרו אותם לאיברים בגוף האדם, תכונות אופי אנושיות, אבני חן, מחצבים, צמחים, ישויות מיתולוגיות, בעלי חיים, פלנטות, קבוצות כוכבים, ארבעת פרשי יום הדין, צורות גיאומטריות ועוד.

בימי הביניים היה קיים קשר הדוק בין היסודות לבין כוכבים מסוימים. הרעיון של חלוקת 12 המזלות באסטרולוגיה ליסודות מופיע כבר בכתבי נוסטרדמוס. עם זאת, כנראה שהחלוקה של המזלות כפי שאנו מכירים אותה היום נעשתה מתישהו בתקופת הרנסנס. על פי חלוקה זו מזלות טלה, אריה וקשת שייכים ליסוד האש; מזלות שור, בתולה וגדי שייכים ליסוד האדמה; מזלות תאומים, מאזניים ודלי שייכים ליסוד האוויר; ומזלות סרטן, עקרב ודגים שייכים ליסוד המים.

ארבעת היסודות של פרצלזוס

הוגה הדעות השוויצרי פרצלזוס (1493-1541) דחה את יסוד האש. הוא קבע שקיימים בטבע רק שלושה יסודות: אדמה (מלח), אויר (גופרית) ומים (כספית). מאוחר יותר, פרצלזוס כן כלל את יסוד האש בניתוחיו, אך התייחס אליו בהסתייגות ואמר שלא ניתן למדוד אותו, ולכן הוא יסוד נחות.

פרצלזוס ניסה לגלות את היסוד החמישי הרוחני, שהזכירו פיתגורס, אפלטון ואריסטו. הוא האמין שהיסוד החמקמק הזה הוא למעשה המקור של כל החומר ביקום, ושהיסודות של העולם העתיק הם בעצם נגזרות שלו. פרצלזוס טען שהיסוד החמישי הוא המהות שממנה נברא העולם, והאמין שהוא הוא אבן החכמים.

בשנת 1516 כתב פרצלזוס ספר אודות “נימפות, סילפות, פיגמים, סלמנדרות ויצורים דומים בעיר שטרסבורג”. בספר הוא מספר אודות קיומם של “אלמנטלים” או רוחות יסוד (Elementals), יצורים העשויים מיסוד טהור: אויר, אדמה, מים או אש.

רוחות היסוד, על פי פרצלזוס, מאריכות ימים יותר מבני אדם. כשהן מתות, הן מתפרקות ליסוד שממנו נבראו. כיוון שכל יצור מכיל רק יסוד אחד – אין לרוחות היסוד נשמה אלוהית. זאת, בניגוד לבני אדם, המכילים בתוכם ובטבעם את כל היסודות, ולכן יש להם נשמה אלוהית ונצחית. האלמנטלים חיים בשאיפה תמידית להשיג לעצמם נשמה, ולכן נמשכים לבני אדם, ומופיעים בקרבתם, או בחלומותיהם.

ארבעת האלמנטלים של פרצלזוס הם גנומים (gnomes) העשויים מיסוד האדמה, אונדינות (undines) העשויות מיסוד המים, סילפות (sylphs) העשויות מיסוד האויר, וסלמנדרות (salamanders) העשויות מיסוד האש.

המונח gnome נטבע על ידי פרצלזוס. מדובר ככל הנראה בתרגום לא נכון של מילה לטינית שמשמעה “שוכן אדמה”. על פי פרצלזוס, הגנומים גרים בתוך האדמה, ויכולים לנוע בתוכה כמו שהדגים נעים במים או הציפורים עפות באויר. המילה undine נובעת מן המונח הלטינית unde, שפירושו “גל”.

מקור המילה sylph לא ברור. יש הקושרים אותו למילה היוונית Silphe – זחל של פרפרים. אחרים מצביעים על המילה הלטינית sylphus (“רוח”) או על השם sylvanus (“אל היער” או “רוח היער”). סברה נוספת היא שהמילה קשורה למונח הצרפתי silphe שפירושו “רוח האוויר”. אטימולוג צרפתי מן המאה ה-19 כתב שהמילה בכלל מגיעה מן המיתולוגיה הגלית, שם Sulfas הן רוחות שומרות בדמות נערות צעירות.

רוח האש salamander מייצגת בעצם את בעל החיים סלמנדרה. פירוש המילה הוא “חיית אש” ביוונית. כשנשרפו עצים בימי הביניים הסלמנדרות שחיו בתוך הגזעים ברחו החוצה. הדבר גרם לאנשים להאמין שהאש עצמה היא זאת שבוראת את הסלמנדרות.

ארבעת היסודות וקלפי הטארוט

במאות ה-18 וה-19 נכנסו סמלים של קלפי הטארוט לתוך מערכת ההתאמות והקישורים הסמלית של היסודות. הסמלים של הארקנה המשנית של הטארוט כפי שאנו מכירים היום (מוטות, מטבעות, גביעים וחרבות) מגיעים מן הפורמט הספרדי של חפיסות הטארוט.

הראשון שקישר בין קלפי הטארוט לבין חוכמת הנסתר היה ככל הנראה אנטואן קור דה ז’בלן (Antoine Court de Gebelin) בשנת 1781. דה ז’בלן היה מלומד צרפתי, כומר בכנסייה הרפורמית וחבר בתנועת הבונים החופשיים. הוא כתב אודות דת ופוליטיקה, וחקר את השפות והמיתולוגיות של העולם העתיק. דה ז’בלן בעצם יצר את רוב המיתוסים הפופולריים אודות הטארוט. הוא כתב, למשל, שהם הגיעו ממצרים העתיקה, ושהארקנה הראשית מאז ומעולם היתה קשורה לתורת הקבלה.

אטיילה (Eteilla), פסבדונים של ז’אן-בפטיסט אליאט (Jean-Baptiste Alliette) היה צרפתי מן המאה ה-18 שעסק אף הוא בתורת הנסתר. גם לאטיילה, כמו לדה ז’בלן, היה תפקיד מרכזי בהפיכת קלפי הטארוט לכלים אזוטריים. אטיילה היה הראשון שפירסם התאמות גולמיות בין סמלי הטארוט לבין ארבעת היסודות. אחרים, כמו פול כריסטיאן ופאפוס, תרמו גם הם התאמות ראשוניות וגסות משהו בין היסודות לקלפים.

אליפז לוי, צרפתי מן המאה ה-18 קישר בין ארבעת היסודות לבין ארבע רוחות השמים וארבע מערכות הסמלים של הארקנה הזוטרה. לוי מזכיר בכתביו גנומים, סילפות, סלמנדרות ואונדינות – וברור שהוא מושפע מכתבי פרצלזוס.

על פי אליפז לוי, יסוד האדמה קשור לסדרת החרבות; יסוד האש קשור לסדרת המטות; יסוד האויר קשור לסדרת המטבעות; ויסוד המים קשור לסדרת הגביעים. לוי קישר גם בין היסודות לבין ארבעת החיות מחזון יחזקאל, שמופיעות כסמלים בקלפים של הארקנה הראשית. יסוד האדמה קשור לשור; יסוד האש קשור לאריה; יסוד האויר קשור לנשר; ויסוד המים קשור לאדם.

ארבעת היסודות במאגיה הגבוהה

מקרגור מאת’רס משחר הזהב (ככל הנראה בסיועם של חברים אחרים במסדר) אימץ את המנהג של הבונים החופשיים להשתמש ב”כלי עבודה” סמליים בטקסים. הוא השתמש בכלים המופיעים בגרימוארים של ימי הביניים והרנסנס וכן בכלים המופיעים בארקנה הזוטרה של קלפי הטארוט. ארבעת הכלים הריטואליים המרכזיים היו גביע, מטבע (דיסק עגול), חרב ומטה. כל הכלים הללו טוהרו וקודשו על ידי חברי המסדר, ואחר כך שימשו בטקסים שונים.

ההתאמה של שחר הזהב בין הסמלים או כלי העבודה לבין היסודות היתה שונה מזו של אליפז לוי. שיטה זו מקובלת היום על רוב העוסקים במאגיה, כישוף, ותורת הנסתר. על פי שחר הזהב החרב קשורה לאויר, המטה קשור לאש, הגביע קשור למים והמטבע קשור לאדמה.

מסדר שחר הזהב קישר גם בין כלים וסמלים אחרים לבין היסודות. הורד, האש, גביע היין, הלחם והמלח – למשל – הם סמלים של היסודות בטקס הנאופיט (Neophyte). לשחר הזהב היתה שיטת דרגות וחניכות שקשורה ליסודות. אחת ממטרות חברי המסדר היתה ליצור איזון של היסודות בתוך עצמם, ועל ידי כך להגיע לרמות רוחניות גבוהות יותר.

אליסטייר קראולי, שהיה חבר בשחר הזהב, פיתח עוד יותר את מערכת ההתאמות (correspondences) של המאגיה המערבית. ההתאמות שלו, בין השאר, כוללות התייחסות נרחבת לסמליות ולמשמעות של היסודות.

במסורת האזוטרית המערבית, כפי שהתפתחה מן האגודה התיאוסופית ומסדר שחר הזהב – היסודות הם תחומים טבעיים ואלוהיים. מהם מורכב כל דבר ביקום, כולל נפש האדם ומהותו האמיתית של האדם. הם קשורים לצבעים, לכלים, לרוחות השמים, למלאכי פנים, לדמויות מיתולוגיות, לעונות השנה, ועוד. היסוד החמישי, רוח, קושר ביחד את ארבעת האחרים, ומושל בהם. איזון בין היסודות, ונצחון הרוח על החומר הם ממטרותיה החשובות של המאגיה המערבית.

ארבעת היסודות של המכשפות

ג’ראלד ב. גרדנר, מייסד דת המכשפות המודרנית וויקה, אימץ את הגישה של מסדר שחר הזהב ליסודות – פרט למרכיב חשוב אחד. אצל גרדנר החרב או הפגיון קשורה לאש, בעוד המטה קשור לאוויר.

היסודות הם חלק מן הקוסמולוגיה של הוויקה. שומרי המגדלים (Lords of the Watchtowers, Mighty Ones, Guardians) הם רוחות עליונות המושלות באלמנטלים, כפי שתיאר פרצלזוס. שומרי המגדלים מוזמנים לכל מעגל קסום, יחד עם האל והאלה הוויקניים. כל יסוד בוויקה קשור לכיוון מסוים במעגל: מזרח, דרום, מערב וצפון. כל יסוד קשור גם לכלי פולחני מסוים שמשמש במעגל או מונח על המזבח: מטה, קטורת, קדרה, את’מיי (פגיון מכשפות), גביע ופנטכל (דיסק עגול שמצויר עליו פנטגרם).

אמונות נאו-פגאניות מבוססות טבע משתמשות ביסודות במגוון דרכים. כלים אישיים, למשל, תכשיטים ופריטים אחרים מקודשים ביסודות לפני שמשתמשים בהם למטרות פולחניות ומאגיות. מעבירים אותם בעשן קטורת (אויר), מחזיקים אותם מעל להבת נר דולקת (אש), טובלים אותם בגביע או קדרה (מים) וקוברים אותם באדמה או מניחים אותם על דיסק הפנטכל (אדמה).

העבודה הרוחנית הפנימית של מכשפות רבות כוללת איזון של היסודות בתוך עצמן. איזון רוחני בין היסודות הוא כאמור, מסורת מערבית רבת שנים, שמקורה ברעיונות של פיתגורס והיפוקרטס. המטרה של העבודה הפנימית היא להגיע לנקודת שיווי משקל רוחנית, לאיזון, שליטה-עצמית ובסופו של דבר – גם לעוצמה.

כמו כן הטבע עצמו על כל חלקיו. נתפס כמורכב מבחינה פילוסופית ממארג של ארבעת היסודות.

ארבעת היסודות עוברים כחוט השני בכל אספקט של המחשבה המערבית. ניתן למצוא אותם אפילו אצל ש”י עגנון:

“ולא עוד אלא שיש שם ים, שהטובל בו כטובל במקוה, שמעביר מעליו כח הטומאה השורה על גופו. ומעלה יתירה יש לים על המקוה, שאדם עולה מן המקוה והוא חולה מן הריח, ואילו הים מעלה ריח טוב. וכל שאין בו כח לירד לים עושה אמבטאות של חול. כיצד, חופר לו כמין קבר ויושב עד לטבורו בחול ומתרפא, שהאדם נברא מארבעה יסודות, אש רוח מים עפר, וחול הים כולל ארבעה יסודות, אש רוח מים עפר. אש, זו החמה שמלהטת את החול. רוח, שמפספסת את החול. מים, שהרי החול בא מן הים. עפר, שהרי החול אף הוא מין עפר. באים ארבעה יסודות אלו ומביאים רפואה לאדם שנברא מארבעה יסודות”.

(תמול שלשום, ספר רביעי, ע’ 374, הוצאת שוקן, תל אביב, תשנ”ח).

ביבליוגרפיה

Agrippa, Henry Cornelius. De Occulta Philosophia
Black, John A. The Four Elements in Plato’s Timaeus. Edwin Mellen Press, 2000
Burkert, Walter. Lore and Science in Ancient Pythagoreanism. Harv. Univ. Press, 1972
Cicero, Chic and Sandra Tabatha. The Essential Golden Dawn. Llewellyn, 2003
Crowley, Aleister. Liber 777 Vel Prolegoma Symbolica
Crowley, Aleister. Magick in Theory & Practice
De Vogel, Cornelia J. Pythagoras and Early Pythagoreanism. NL: Van Gorcum, 1966
Farrar, Janet and Bone, Gavin. Progressive Witchcraft. Career Pr Inc, 2004
Gill, Mary Louise. Aristotle on Substance. Princeton University Press, 1989
Guiley, Rosemary Ellen, Encyclopedia of Witches and Witchcraft, Checkmark, 1999
Hesiod. The Theogony
Hippocrates. On Ancient Medicine
Hutton, Ronald. The Triumph of the Moon. Oxford University Press, 2003
Kingsley, Peter. Ancient Philosophy Mystery & Magic. Oxford University Press, 1995
Levy, Eliphas. Dogma et Rituel de la Haute Magie. Rider & Company, England, 1896
Levi, Eliphas. The Conjuration of the Four Elements
Lipp, Deboarh. The Elements of Ritual. Llewellyn Publications, 2003
The Corpus Hermeticum
The Emerald Tablet of Hermes
Plato. Timaeus
Waite, A.E. Hermetic and Alchemical Writings of Paracelsus. Kessinger Publishing, 2002
Wright, M. R. Empedocles: The Extant Fragments. Yale University Press, 1981

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים