משפטה של פראו הולה בחוות הדבש

17/08/2011
Edgar Hunt Pigeons and Chickens 1897

Edgar Hunt Pigeons and Chickens 1897

מתוך מעשיות מארץ הסן. תרגום פרטי מגרמנית.

חוות הדבש שכנה באדמת עמק מבורכת בקרבת הכפר ויקנרודה, במחוז קאסל של ארץ הסן.

לשם סחפו סופות הגשם הקדומות את אדמת הבזלת הפורייה מן הכפר הירשברג. שם צמח הירק בשדות שלא דושנו מעולם גבוה יותר מכל ירק שצמח בשדות מדושנים.

על כן היה האיכר בחווה האיש העשיר ביותר בכל הארץ, ועליו אמרו האנשים: “כל פרה של האיכר בחוות-הדבש ממליטה שני עגלים, על כל גבעול בשדהו צומחות שתי שיבולים, ואם מתרוצצים החזירים על הנקניקיות שהוא מכין, לא אכפת לו כלל וכלל”.

אך אט-אט הקשה העושר את לבו של האיש, וככל שהיו לו נכסים, כך רצה יותר. בשנים רעות ללא ספק ניגשו אליו אנשים מדי פעם בבקשת עזרה.

פעם אחת, אף הגיע אליו קרוב משפחה לחוות הדבורים כדי לבקש הלוואה. אך האיכר השיב תשובה קרת-לב: “מי שיש לו, הרוויח את מה שיש לו. רק דם רע מקלקל את רכושו!” וכשניסה קרוב המשפחה המסכן להפציר שוב באיכר, קרא זה לבניו בקול רועם: “שחררו את הכלבים על הקבצן!”

לאחר זאת לא העז אף אדם לגשת לחוות הדבש כדי למצוא נוחם או לבקש עזרה.

הבנים החרו החזיקו אחרי אביהם בהתנהגותם, אך בבית האיכר נותרה עוד נפש רחומה אחת מאז הלכה אשתו לעולמה: היתה זו בת האיכר. היא יכלה לעשות מעשים טובים רק בסתר, ופעמים רבות היתה בוכה על מזגם הקשה של הגברים במשפחתה.

פעם אחת יצא האיכר לרכב עם בניו, כדי לחפש את הבקר, שהלך לאיבוד בכרי מרעה רחוקים. השמים צחקו מעל יום אביב בהיר, ובת-האיכר ישבה לבדה בפתח דלת-הבית וקילפה תפוחי אדמה. דממה שררה על הבית כולו כשנתגלתה סבתא זקנה עטויית בלויים משרכת רגליה בשביל המתפתל באחו. בעמל רב נשענה הזקנה על מקלה, שלפה יד-קבצנית גרומה מתוך שרוול מרופט, ונאנקה בבקשת נדבה.

בת-האיכר הניחה את סלסלת תפוחי-האדמה מידיה, יישרה את סינרה, מיהרה פנימה, פרסה חתיכת לחם נאה, הוציאה פיסת נקניק מן הארובה, ונשאה את הארוחה אל הזקנה.

“אלוהים יברך אותך!”, מלמלה הזקנה, ובאותו רגע הופיעו האיכר ובניו, שחזרו הביתה.

בפנים אדומות מכעס, היכה האיכר את בתו באגרוף על פניה. אחר רץ אל האורווה, התיר את כלב-הדם, ושחרר אותו לעבר האישה הרועדת. “קדימה! תפוס! נשוך את השלט המורה את הדרך החוצה!”, צעק בבוז.

אך הכלב קיפל את זנבו, יילל בעליבות, והשתטח ארצה ביראה מול הזקנה הזרה, והיא, התמוססה פתאום במערבולת עשן, שהיתמרה מעלה-מעלה אל השמים, עד שנעלמה בעננים.

Ralph Albert Blakelock, Forest Fire, 19th Century

חשרת העשן החשיכה את עין השמש, והעבים האפלים שייטו מעל העמק הפורה כמו היו מכסה של ארון קבורה.

אך מתוך הצללים הבריק ברק, והרעים רעם, אשר כמו ביקש לבקע את כל הר-הירשברג. הברק ניצת, והלהבות המתלקחות החלו מאכלות, מכלות, מצליפות, ושורפות את קורות הבית בקול פצפוץ.

כמו שלג של זהב התעופפו פתותי-האש כרוח סערה, מכרסמים בגגות הנישאים, טורפים את פיתוחי העץ, ועד מהרה הפכה כל חוות הדבורים לאגם להבות בוהקות, כך שהאיכר הקמצן ובניו נקברו תחת הריסות בוערות.

כשהגיעו השכנים עם סולמות ודליים כדי לכבות את השריפה, מצאו רק הריסות מנוקדות גיצים, אפר ועשן. עצי הפרי, הפרות והאנשים נשרפו כולם, אך תחת עץ האגס, נמה בשלווה בת האיכר. לצידה ניצבה אישה לבושה לבן, זקופה וגאיונית. היא פרשה ידיים מגוננות על הנערה, וכך הרחיקה ממנה את הלהבות. אך כשהתקרבו האיכרים, התמוססה דמותה ונעלמה בעננים ובעשן. כך ידעו האנשים כי היו אלה פניה של פראו הולה שנראו בחוות-הדבש.

שטח החווה נותר בשממונו, איש לא אבה עוד לבנות אסם או אורווה על האדמה המקוללת. אף לא בת-האיכר, שנותרה שריד אחרון לכל משפחתה. היא עברה לגור בכפר הסמוך לחווה, שם נשא אותה לאישה בחור הגון. היא היתה אם טובה, על כל מעשיה שרתה ברכה, ולבה נותר נאמן תמיד.

קריאה נוספת:

תגיות: , , , , , , , ,

הרשומה סגורה לתגובות.

פרסומים

מדיניות תגובות

כישופים הוא אתר פרטי בבעלות פרטית. הוא אינו מהווה במה ציבורית או שירות ציבורי, וחופש הדיבור בו אינו מוחלט.

אני שומרת לעצמי את הזכות למנוע מכל משתמש שהוא להגיב באתר, באופן גורף, או פרטנית, על פי שיקול דעתי הבלעדי.

כל תגובה בלתי חוקית, מתלהמת, אגרסיבית, או שאינה מכבדת את כותביה, אותי, את האתר או את המגיבים האחרים, לדעתי הפרטית בלבד, תימחק ללא כל הודעה מוקדמת או דיון בנושא.

כישופים (אסופת המאמרים) ואספקלריה (הבלוג) עוסקים בנושאים רגישים ואף נפיצים (דת, אלוהים, פוליתאיזם, כישוף), ובמידה מסוימת מהווים מעין “מרחב בטוח” לדיון בנושאים שהם טאבו במקומות אחרים. אני נחושה בדעתי שלא לאפשר לאיש לקלקל את המרחב הבטוח הזה.

תנאי שימוש

שינוי גודל גופן
ניגודיות