קטעים עם התגית ‘ מוות ’

כמהה נפשי לאור, אצא לאפלה

כמהה נפשי לאור, אצא לאפלה

ויש לומר, אין מומחית וידענית ממני במאגיה של חורף, בכישופים של שינויי צורה וגלגולים, בקסמי תמורה, ובחישול הנפש, וליבון באש. ובכל זאת אני מתמהמת. הקסם הזה הוא קשה ומר, ואני ממאנת לנשום נשימה ראשונה כדי לעשותו, אף על פי שבתוכי אני יודעת, הגיעה העת. הגיעה העת ללכת בין העולמות. מספיק שקטתי על שמריי. אם...

המשך »

סול אינביקטוס, ככה אומרים

עדיף הרי לנגוס שיניים באפרסק עסיסי ולא לחשוב על שדות השלפים, על ישראל המתייבשת, או על בעל אל הגשמים שאוכל עכשיו עפר בשאול. לבחור בחיים, במים, בצבעים נמרצים, לא בטעם האפר של האבלות. מטורף לחשוב שבמשך שנים היו נשים ספונות בחדרי המשכית שלהן בקיץ, מיוזעות ולבושות שחורים, מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז.

המשך »

אי אפשר לצאת לגמלאות במקצוע הזה

אני לא שחומת-עור, זה שיזוף. עשר דקות עם הכלב בגינה ביום העצמאות. אחר כך שעתיים בים באמצע יוני. אמנם עם מקדם הגנה 70, כובע קש רחב שוליים בצבע ורוד ובחור זהוב-שיער וחלק כמו דוגמן של קלווין קליין שיגונן על גופי מקרני השמש, אבל כשלובשים ביקיני זה כנראה לא עוזר. העור שלי פשוט לא נשאר לבן...

המשך »

בעוד חמש דקות נמות

יש אישה אחת. מחלת הסרטן מתרגשת עליה. בגיל 88, היא גוזלת ממנה את החירות למות בשלווה. אני לא באמת מכירה את האישה הזאת. רק משמועה. אבל אני חושבת עליה כל יום. חושבת גם על אבא שלי. בגיל 49 התפוצץ לו עורק בגזע המוח, גזל ממנו את החירות לחיות את חייו כאחד האדם, ואחר כך גזל...

המשך »

מת גוזר שמלות

מת גוזר שמלות

הנחמה מפציעה כשהמתים משאירים מאחוריהם מורשת מוחשית: ילדים, משפחה, גינה פורחת, בית שעומד על תילו, שמלה גזורה היטב מבד מרשרש.  הם שמותירים אלוהים במולקולות, זוכים לחיי עולם הבא – של זכרון שאפשר להריח, ללטף בידיים, לטעום על הלשון כמו טיפות גשם. המעצב איב סאן לורן מת אמש בצרפת. הוא היה גוזר שמלות.

המשך »

איני תובעת תביעות של אהבה

כשמשהו מת, אני עוברת הלאה. לא נותרת כדי להתבונן ברקב המוות או להקשיב לדממה הקפואה המשתררת. כל עוד יש אפילו זיק אחד של חיוניות במשהו, אני אשאר ואלחם על חייו. אני אתן אהבה, ונשימה, וקסם. אבל אם זה מת, אז אני הולכת. מפנה עורף, צועדת למקום אחר, לא מסתכלת לאחור. מניחה למה שהיה להפוך לקומפוסט.  ככה מסתיימות...

המשך »

מעדיפה להגיש מרק לעניים

בסוף השבוע הדגמתי תפקידי טקס. הטלתי מעגל, קראתי לרוחות השמים, הזמנתי אלים לטקס, ועוד כהנה וכהנה משימות ריטואליות. הערב, לעומת זאת, עמדתי במטבח של בית אבלים וקצצתי ירקות לסלט. אחר כך מעכתי אבוקדו, גיררתי ביצים קשות בפומפיה, חלטתי תה, בישלתי קפה, והגשתי עוגות ופירות למנחמים. אחר כך הלכתי למזכירות הישוב כדי לקחת חומר לישיבה הבאה בנושא שימור שטחים פתוחים באזור. גם...

המשך »

כישופים לחברים, משפחה ומנחמי אבלים

להתקשר, לקפוץ לבקר, להביא עוגה, להביא פשטידה, להביא סיר אוכל, להביא ירקות מהגינה או אבוקדו ותפוזים מהעץ, להזמין להליכה בערב, להזמין למפגשי חברים, לחייך, להביט בעיניים, לשתוק, להקשיב, לנשום, לבחור מילים בקפידה ובחמלה, לספר סיפורים על המתים, להעניק כתף תומכת, לתת מרחב, לזכור שהזמן הוא בן-ברית ורופא, לאהוב.

המשך »

כישופי מוות ואבל

לבכות, לדבר על המתים, לכתוב יומן, לנשום, לחייך, לספר את סיפורי המתים, לצחוק, לשתות מים, לאכול היטב, ללוש בצק ולאפות לחם, לנטוע עץ, לחבק תינוק, לשתול פרחים, לגדל ירקות, לפסל בחימר, ליצור פסיפס תמונות של המתים, לאסוף את שירי המתים, לצייר את רחשי הלב בצבעי אצבעות, להקשיב למוזיקה שקטה, לומר תפילה, לעמוד בטקס פרידה, להניח אבנים על קברי אהובים, להניח...

המשך »

למוות ממשלה ושרים ופקידים ולבלרים

דילן תומס כתב and death shall have no dominion, אך אמש והיום נוכחתי שוב שלמוות לא רק ממשלה, אלא גם שרים, ופקידים, ולבלרים, וכוהני דת עושי דברו. גם בשעת הצער העמוק ביותר, יימצא תמיד מי שיאמר, זה אסור, וזה מותר. כך ראוי להתאבל, וכך אין ראוי להתאבל. כך ראוי להצטער, וכך אין ראוי להצטער....

המשך »

כובע צמר

לו היה אבא שלי בחיים, הוא היה היום בן 63. קשה לי לדמיין אותו בגיל 63. האם היו שערותיו מאפירות? האם היה יוצא כבר לפנסיה מוקדמת? אולי ממשיך לעבוד? איך היה מבלה את יומו אם היה יוצא לפנסיה? בטח במחסן שלו. בונה כל מיני דברים. חותך צינורות, מנסר, מלחים, צובע. הוא אהב לעשות דברים...

המשך »

זה בסדר למות

אפוקליפטו של מל גיבסון הוא סרט מרהיב ומרתק, אך בעייתי ורצוף שגיאות אנכרוניסטיות. מה שאותי בעיקר עניין בו הוא היחס של הדמויות בסרט למוות, בייחוד הדמויות הגבריות. בסרט, אנשי המאיה נלחמים בחירוף נפש לחיות ולשרוד, אבל כשמגיע רגע המוות הבלתי-נמנע, פשוט עוצרים. מקבלים את המוות כעובדת חיים. מתים בלי שהיות ופהיות. גם הנותרים בחיים מתייחסים אל המוות...

המשך »

מים למתים

שלוש דקות לחצות. הנה תיכף היום הזה נגמר. שלושה ילדים קטנים נרצחו בדרכם לבית הספר. בזמן שעשרות כדורים חוררו את גופותיהם הקטנות, אני ישבתי על החול החם והרך לחוף הים-התיכון. היום היה בהיר ונעים. רוצח אחד מסתובב חופשי לאחר שהותיר נערה חיננית מוטלת מתה בשירותי בית הספר. אם הצליפה בבתה בחגורה ובעטה בה. בן עשרים...

המשך »

המוות שחוזרים ממנו

הימים האלו מוזרים לי. יום ההולדת שלי מתערבב תמיד עם חג-המתים, היום שבו מכשפות יורדות לשאול כדי למות. עשרות פעמים עשיתי את המסע הזה לשאול, לארץ המתים, לכיליון עצמי. אבל אני מנסה לספור כמה פעמים מתי. כמה פעמים באמת מתי. אני חושבת שארבע. ארבע פעמים פגשתי את המוות, וארבע פעמים חזרתי לחיים. הפעם הראשונה לא...

המשך »

ערב יום כיפור

בוקר של ערב יום כיפור. בחוץ מעונן ומטפטף קצת גשם, ואני כאן, מקלידה את חיי ולוגמת קפה. קצת מתריסה, קצת דומעת. לא עומדת בינות לקברים בבית העלמין, שם אני אמורה להיות. עלייה לקברי המשפחה בערב יום כיפור היא אחד מן המנהגים היהודים-כורדיים העתיקים ביותר. היום זה בעיקר מנהג של מבוגרים, שעוד זוכרים, אבל אני,...

המשך »

כותבת שירה עילגת

אתמול כתבתי שני פוסטים על מוות והישרדות, ואחר כך התחרטתי ומחקתי אותם. החיים חזקים יותר. ביום ראשון איש אדמוני החזיק אותי בזרועות מוצקות וחשמל עבר לכל אורך חוט השדרה שלי. התבוננתי בו וידעתי שאלו רגעים של תשוקה שלא יחזרו על עצמם. תשוקה לחיים. תשוקה לדם, לבשר. והוא בכלל לא רוצה לדעת מי אני. ואני...

המשך »

תתקשרי לאמבולנס

לפני עשר שנים אבא שלי ישב בסלון וצפה בטלויזיה. רצחו את רבין. על המסך היתה המולה. אנשים מבוהלים. קרייני חדשות המומים. והאישה הזאת המתולתלת שהתעקשה “רבין לא נפגע. אני ראיתי”. אבא שלי הסתכל בטלויזיה חצי שעה בערך, ואז כיבה אותה והלך לישון. אני זוכרת את הגב שלו מופנה אליי בדרך לחדר השינה. הוא לבש...

המשך »