עם התקדמות ארגון החתונה, והעמקת חוויית האירוסין שלי, אני מבינה שתהליך ההתחתנות הוא טקס מעבר לכל דבר: מסע רוחני ארוך, דקדקני, מרגש, מפתיע, ולפעמים גם מפרך. ראשיתו של התהליך הוא בהסכמה ליציאה למסע: הצעת נישואין שכוללת סמל בצורת טבעת יהלום. הכלה* יוצאת לדרך. היא מארגנת חתונה עם איש שהיה בן זוג ואהוב, ועתה הוא...
המשך »

להפוך לבעל, הגבר צריך למות, לוותר על השאיפה הגברית שלו לדומיננטיות מינית, להניח לאישה לשנות את צורתו ככל העולה על רצונה, ולהפוך אותו למשהו אחר.
המשך »

בימים ההם רציתי לנסוע לאירופה, לקרוא ספרים, ללמוד שפות, ולא להתחתן לעולם. העיתונים היו מלאים בסיפורים על נשים מוכות, גברים אלימים, ומשפחות קרועות. בטלויזיה הקרינו את "תלמה ולואיז" שהפך לסרט פולחן, סמי מיכאל כתב את "ויקטוריה", ואני, משום מה התעלמתי מהמשפחה החמה שלי, וביכרתי לראות ולתעב דווקא את המשפחות אכולות הגידולים הסרטניים שהופיעו תדיר...
המשך »

אני אמורה לעמוד שם, כמה צעדים לפני החופה, כשמשפחתי, בעלי לעתיד וכמה רבנים ממתינים לי בסבלנות - ולומר תפילה על המצב הבטחוני, המשבר הכלכלי, האלימות הפושה במקומותינו, כל היהודים החולים על פני הגלובוס, והאנטישמיות בעולם.
המשך »

ולהלן הממצאים ממחקר שוק מקיף של תחום שמלות הכלה בישראל, שכלל מאות דגמים של עשרות סלוני כלות, מעצבים ותופרות מהצפון והמרכז: גזרות לא מחמיאות. כל מיני יצירות טקסטיל מכוערות או מרהיבות שכמו נלקחו מתצוגת תכלית של בוגרי שנקר, ושאינן מהוות שמלות לבישות בשום אופן. בטח שלא שמלות מחמיאות. אני לגמרי בעד תעוזה אופנתית וטוויסטים...
המשך »

זה כמובן לא מפתיע שאני לא מפחדת מהמילה “בעלי”. זו מילה נהדרת בעיניי, “בעל”. קצת חבל  שמשמעותה הרחבה בהקשר היסטורי הלכה לאיבוד בשיח הפסאודו-פמיניסטי שמתעקש לראות בה נגזרת של שם העצם “בעלות” ולא יודע שגם “בעל” (במובן גבר נשוי) וגם “בעלות” מגיעים ממקור אחד,  ושתיהן נגזרות של “בעל” (במובן אל כנעני). מה זה בַּעַל...
המשך »

ביום רביעי בלילה נסענו לאילת. היה מצוין. חזרנו הביתה בחמש אחה”צ אתמול (שבת). פתחתי את הדלת וראיתי בית מלא פרחים, שוקולד ונרות דולקים. על השולחנות, על הרצפה, על אדן החלון, וגם על כן הציור שלי. ואז הוא הוציא טבעת מהכיס ושאל אותי אם אני רוצה שנמשיך לאמלל אחד את השני כל החיים. אז אמרתי...
המשך »

אני מוצאת את עצמי חוזרת למאכלי ילדות, מבשלת את מה שאימא שלי נהגה לבשל לפני עשרים ושלושים שנה. אורז של פעם, פירה של פעם, ועוף של פעם. אוכל פשוט וביתי, שמגישים לילדים שחוזרים מבית הספר באחת בצהריים. אני לומדת למשול בכוח העצום הזה. הכוח להאכיל, זה כוח שמעניק חיים ומחולל פלאים. אז המטבח שלי...
המשך »

תפוח, עגבנייה, ביצה וכרע תרנגולת הם כולם מזונות שאנחנו יכולים לראות ולחוות עם החושים. רכיבים תזונתיים לעומת זאת, הם עניינים בלתי נראים ולכן מסתוריים משהו. מי ראה פעם ויטמין, פחמימה, כולסטרול או חומצת שומן אומגה 6?
המשך »

כשהייתי זַאֲטוּטָה אמרו לי, שאם לא אלך לישון מוקדם, יבוא גּוּגָה וייקח אותי. לאן ייקח אותי, לא אמרו. הגוגה הוא סוג של גּוּהְל, כנראה. שד מדברי, האורב בבתי עלמין, לובש ופושט דמויות בעלי חיים טורפים, וניזון מגופות ילדים קטנים. אבל גוגה אף פעם לא הפחיד אותי באמת.
המשך »

ובטוויטר - רבה המהומה. נשים מְשֻׁכְבָּדוֹת מדווחות בפרוטרוט מה אכלו לארוחת הצהריים, כלות מלהגות על שמלות לבנות, קוּבְיוּסְטוּסִים מודרנים מפרסמים קישורים לאתרי הימורים ברשת, שְׁלֵימַזְלִים חסרי-מקצוע מתעקשים שהם יודעים לקדם אתרים ולאמן לחיים, וצעירים פָּרְסִים מיואשים עוד שולחים דיווחים מְפֹהָקִים אודות המתרחש ברחובות העיר האיומה הזאת, טהרן. חסרה לי רק חבורת לוּלְיָנִים כדי...
המשך »

ספר: התופרת – פרנסס דה פונטס פיבלס, הוצאת מטר. סרט: “קוקו לפני שאנל” אודות חייה של המעצבת האגדית, עם אודרי טוטו. תערוכה: הגזמה פראית: הגוף הגרוטסקי באמנות העכשווית. החל מן ה-18 ביולי במוזיאון חיפה לאמנות. קאלט: 7 העונות של באפי בקופסת הדיוידי השלמה. שמש: משקפי שמש גדולים עם מסגרת פלסטיק לבנה. רגליים: יחפות, חלקות,...
המשך »