לפני כחודשיים הגיבה אנונימית בבלוג לפוסט שלי בזו הלשון: “אם יש משהו בטוח זה שיהוה לא קיים. גם אני כמוך התפללתי כילדה והתחננתי ככל חיי לעזרה והוא מעולם לא השיב. אתאיזם נראה הגיוני ביותר, גם מבחינה רגשית, למרות שהוא לא מספק שום פתרון. אלות נשים, לפחות באמונה מעצימות נשים. אישה לא יכולה להתחבר לאל...
המשך »

ניטשה קיצוני בדיוק כמו אותם נוצרים גרמנים אדוקים שהוקיעו אותו. הם מתעקשים שאלוהים תמיד חי, והוא מתעקש שאלוהים לא יקום לתחייה לעולם, אלא יישאר מת. בעיניי שתי התפיסות הללו שגויות מיסודן. כמובן, אפשר לעשות הנחות למונותאיסטים שבמשך כמה אלפי שנים הצליחו לבלבל יופי-יופי בין האל הספציפי שלהם לבין האלוהות הא-פרסונלית האינהרנטית בטבע שתמיד חיה,...
המשך »

(1) השאלה החשובה היא לא אם יש אלוהים, אלא מה זה אלוהים. כבר כמעט עשור שהדיון בשאלת קיום האל משעמם אותי, מהרבה סיבות. בעיניי הוא מסיט את נקודת הכובד מעניין הרבה יותר מהותי: מה זה אלוהים בכלל, מי זה אלוהים, ואיפה הם. הסירוב המוחלט שלי בשנים האחרונות להשתתף בדיונים ופאנלים בשאלת קיום האל הוא...
המשך »

אני רוצה לכתוב על מאגיה. על הצבע האדום שלה, על טעם השוקולד, ועל ניחוח היערה בלילות. אני רוצה לכתוב כדי לזכור, וכדי לדעת מה להשיב למרימי הגבה ולמעקלי זויות פיהם בלעג. אני רוצה לכתוב על מאגיה כמו הייתי צורפת של נזמי זהב עבור אפי חזירים, ואני רוצה לשכוח, לשכוח, לשכוח את דברי התוכחה של...
המשך »

פניו של הבוקר היו רעים. לא האפרוריות היתה אשמה, ולא הצינה, אלא משהו אחר שעמד באויר, כמו ענן החלטי של רוע יוקד, שוליו שחורים ורקובים. רוב היום שתקתי. שמעתי מילים ארסיות, סיפורי אונס ומכות רצח, צפירות מכוניות נרגזות, טרטורי מנוע דחופים, טריקות דלת, פעפוע דם מורעל, ושתקתי. לא הישרתי מבט אל הרוע. נדרש לכך...
המשך »

תרגום חדש בקדרה המבעבעת למזמור ההומרי מס’ 30 לגיאה, הארץ הפרימורידאלית במיתולוגיה היוונית.  
המשך »

הייתי בנהיגה כשהתחיל לרדת גשם. עצרתי ברמזור אדום. מימיני אזור תעשייה. משמאלי הר הכרמל. הגשם הפתיע אותי.  כל היום זרחה שמש נעימה, בבוקר לבשתי שמלה קצרת שרוולים, ופתאום ניתכו טיפות מהירות ונחרצות על שמשת המכונית שלי. הרמתי גבה אחת ואז מלמלתי אינסטינקטיבית, “ברוך בעל, אל עליון, משיב הרוח ומוריד הגשם”. המלמול הזה גם הפתיע...
המשך »

יש מאמר חדש בקדרה, האלה והעצים: פולחן אשרה בקרב בני ישראל. מקורו של המאמר החדש הוא בצורך שלי לדייק אקדמית והיסטורית בתיאורה של האלה אשרה, ולהפריד בין דמותה הכנענית כפי שמצטיירת בכתבי אוגרית, לבין דמותה הישראלית, כאלה מתקופת השופטים, שפולחנה התקיים לצד פולחן האל היהודי על ידי אבות-אבותינו. מלאכת הדיוק לא הסתכמה בהפרדה בין...
המשך »

זה זמן רב שחשתי חוסר שביעות-רצון מהמראה, התוכן, והמסר הכללי של כישופים: הקדרה המבעבעת של כרמית. האתר (עוד מעט בן 7 שנים), לא היה מעודכן, לא מבחינת תוכן, ולא מבחינת עיצוב ושימושיות. היה לי ברור בשנה האחרונה שאני רוצה להעביר אותו לפלטפורמת וורדפרס, אבל לא רציתי שהוא ייראה לגמרי כמו בלוג. בכל זאת, מדובר...
המשך »

ללכת לתערוכה “הגזמה פראית: הגוף הגרוטסקי באמנות העכשווית” במוזיאון חיפה לאמנות, וגם לתערוכה “חיפה העות’מאנית” במוזיאון העיר חיפה, לסיים את הספר החדש והמופרך The Lost Symbol של דן בראון, להדפיס את ההזמנות לחתונה שלי בדצמבר, ללכת שישה ק”מ ביום, להפסיק לאכול טופיפי באובססיביות,  לקפוץ לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, לבקר בסהרנה ביקנעם, וכנראה גם לנסוע לפסטיבל אייקון למד”ב פנטזיה ומשחקי תפקידים...
המשך »

ומהי סליחה אם לא תוצר של תהליך מאגי שבו מְתַעֲלִים כעס לאפיקים חדשים ולערוצים בתוליים, משחלפים זעם , משנים צורות של רגשות, מתמירים מצבים, ובאופן כללי מניחים לאש הכישוף לְאַכֵּל משהו אחד, ולחשל משהו אחר במקומו. כעס, שנאה, מרירות וטינה מעניקים כוח לאדם שכלפיו אנו חשים את התחושות הללו: כוח למשול בנו, שאחרת לא...
המשך »

זה עשור שאני לא שומרת את יום כיפור כהלכתו. צמה, לא צמה. גולשת באינטרנט, רואה פרקים של באפי. שותה קפה. כותבת. לנסוע עוד לא יצא לי ביום כיפור, וגם לא להדליק אש, אבל היום הזה הולך וחומק ממני. פעם הוא היה נורא, מלווה בדממת מוות, חרדת קודש ושקט שאפילו קולות ינשופים לא הפרו אותו. אחר...
המשך »