שיבתו של שבתאי

26/11/2006
נכתב על ידי

אני אוהבת לאפות פשטידות. יש משהו פלאי בתהליך בחירת החומרים, הערבוב והאפייה. לוקחים קצת מזה וקצת מזה, מעט קמח, כמה ביצים, קצת גבינה, אולי גם שמן, ירקות מהגינה, עשבי תבלין מהאדנית, תבלינים… מעבירים הכל לקערה ומערבבים. התערובת כמעט אף פעם לא נראית טוב בהתחלה. מין עיסה צמיגית שכזאת ששטים בה חלקי ירקות אבודים. אבל כשמעבירים את התערובת לתבנית ואופים בתנור, מתחולל הקסם. תוך רבע שעה עולה ריח נפלא בחלל הבית. פשטידה!

לפני שנים, כשרק התחלתי את שגעון הפשטידות, שאלתי בשלנית ותיקה בדחילו ורחימו אם מותר לי להחליף סוג מסוים של גבינה במתכון באחרת. היא נזפה בי. “פשטידה זו לא עוגה! אין חשיבות לכמויות מדויקות או למרכיבים מדויקים. תהיי יצירתית. הפשטידה שלך משקפת את הטעם האישי שלך באוכל”. מאז אני שומעת בעצתה. מכניסה לתערובת כל מה שמתחשק לי.

ואולי גם החיים שלי הם כאלו, מין פשטידה אנרכיסטית ומופלאה. בשבוע שעבר הרהרתי בקול שאולי מתחשק לי להירשם לחוג טאי-צ’י ואחותי התגלגלה מצחוק. “טאי צ’י! זה באמת הדבר היחיד שחסר בלו”ז התחביבים המטורף שלך!”. ויש משהו בדבריה. במהלך שבוע טיפוסי אני רושמת בפחם או עפרון בחוג רישום, מציירת בחוג לציור בצבע, רוקדת בסטודיו למחול מודרני, הולכת לחדר כושר, מלמדת מאגיה, קוראת בקלפים, שוחה במסגרת קבוצה, מסייעת לארגן אירועי תרבות ואמנות של הועד המקומי בישוב בו אני גרה, יוצאת לשתות ולרקוד באיזה מועדון עם חברים, משתתפת בחלוקת מזון לנזקקים, עושה קסמים פרטיים, כותבת שירה, כותבת בלוגים, משתדלת לתרום משהו לפעילות של ארגון הירוקים המקומי, מגדלת ירקות בגינה, ממציאה מתכוני פשטידות חדשים, מתרגלת כישופים תפילות וטכניקות שקיבלתי מהחונכות שלי, מקיימת את ההבטחות שהבטחתי לאלוהים שלי, יוצרת חפצי אומנות שימושית, משתתפת בקבוצת לימוד נורווגית… אה כן, וגם יש לי עבודה.

בחודש שעבר הייתי בת שלושים. ברשימה פרטית במקום אחר ורחוק ברשת, מניתי את כל הדברים שהספקתי לעשות בחיים. רשימה ארוכה, משוגעת, מלאת חוויות, הרפתקאות, שפות זרות, הצלחות מסחררות וכשלונות מפוארים. ר’ אמרה שהיא מקנאת בי. שאני חיה את החיים. שאני עושה דברים שהיא לעולם לא תעשה. אמרתי לה שאני מקנאת בה. שיש לה שני ילדים, ובעל שאוהב אותה, ושקט ויציבות. ובכל זאת, שתינו ידענו שלעולם לא נרצה להתחלף. אנחנו חברות מגיל אפס. היא תמיד חלמה להתאהב ולהישאר מאוהבת באיש ואבא של הילדים שלה. אני חלמתי מיליון דברים. חלמתי להיות משוררת ואמנית. חלמתי להיות מכשפה. חלמתי להתאהב בגברים אירופאיים, לגור בפריז, בלונדון, בברלין ובפירנצה. חלמתי על מנוי לאופרה של מילנו, על שמלות של מעצבי-על, ועל עוד כל מיני דברים מופרכים לחלוטין שמביך להעלות על הבלוג.

ר’ התחתנה בתחילת שנות העשרים לחיינו, ואני הסתערתי על החיים כמוצאת שלל רב, עוד חוויה, ועוד התנסות, ועוד הרפתקה. אבל משהו קרה בדרך. גיליתי שהמחיר שצריך לשלם על כל החלומות שלי הוא גבוה ותובעני. גיליתי שאני לא באמת רוצה את כל הדברים המדהימים שחלמתי עליהם, וגיליתי שאין לי חלום אחר במקומם. אז יום אחד, לפני כמה שנים, חזרתי הביתה, למושב, לבית של ילדותי. נטשתי פרויקט אחרי פרויקט, חוויה אחרי חוויה, והשארתי לי רק את הקריירה העסקית, כי להתפרנס צריך. השארתי לי גם את הכישוף, כי הוא כמו איבר מאיברי גופי. וכולם שאלו אותי מה את עושה בעבודה הזאת, למה את לא באירופה, למה את לא ככה ולמה את לא ככה. ואני לא אמרתי לאף אחד שאני בעצם צריכה קצת שקט ושלווה עכשיו כדי לחשוב, כי אני צריכה למצוא חלום חדש. שההצלחה המסחררת, האימפריה האדירה שכולם מתפעלים ממנה היא חלום שלהם, לא שלי. לא עוד.

נשארתי בבית, במושב בפרובינציה, רחוקה מכל מוקד התרחשות מרכזי. קיר שיש אחרי קיר שיש, לבנה אחרי לבנה מוטטתי את האימפריה שבניתי במשך כמעט עשור. קמתי בבוקר. תרגלתי מאגיה. הלכתי לעבודה. חזרתי מהעבודה. תרגלתי מאגיה. הלכתי לישון. קמתי בבוקר. תרגלתי מאגיה. הלכתי לעבודה… ככה הורסים אימפריה. עד מהרה נותרו רק חורבות. ואפילו כתבתי על זה שיר.

מֵחַיַּי הַקּוֹדְמִים נוֹתְרוּ רַק רְשִׁימוֹת,
קִטְעֵי יוֹמָן מְטֻשְׁטָשִׁים, דְּיוֹקְנָאוֹת דְּהוּיִים.
וּמִבְּקִיעִים בְּנַפְשִׁי לֹא נוֹתַר מְאוּם,
אַף אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת צוּרַת הַסְּדָקִים.
רַק שְׁיָרֵי דֶּבֶק שְׁפַּכְטֶל סָבִיב לָעוֹרָקִים
כְּמַצֵּבַת זִכָּרוֹן עַל לוּחַ לִבִּי.

מה בונים על חורבות האימפריה? לקח לי כמה שנים כדי לגלות. שנים שבהן חיפשתי את עצמי במיליון מקומות, ומצאתי חלום חדש. חלום שיש בו אהבת אדם, אלוהים, אמנות, קסם, מעורבות חברתית ופשטות. בחודש שעבר הייתי בת שלושים, ולצד רשימת הדברים המטורפים שעשיתי בחיי, כתבתי גם רשימה של הדברים שאני רוצה לעשות מעתה ואילך. לאהוב איש. ללדת לו ילדים. להתפרנס מעבודה הגונה ופשוטה. לחיות חיים שלווים, יציבים ואחראים. לאהוב את הגוף ולזכור את הנפש. להיות המכשפה הכי טובה שאני יכולה להיות. לשמש דוגמא. להקשיב לאלוהים. למצוא קסם בחיי היומיום ובעשייה. להביא את הקסם לחיי אנשים אחרים. זה הכל, ויותר מזה איני רוצה.

עַל חָרְבוֹת הָאִימְפֶּרְיָה הַזֹּאת,
עַל חָרְבוֹת עָרֵי הֲבָלִים וּבְדָיוֹת,
אֲיַסֵּד כְּפָר קָטָן, יָרֹק וְשָׁלֵו,
וְעוֹמֵד עַל תִּלּוֹ בְּטוּחוֹת.

עַל חָרְבוֹת הָאִימְפֶּרְיָה הַזֹּאת,
עַל חָרְבוֹת אַרְמְנוֹת שַׁיִשׁ וּבְדֹלַח,
אֶבְנֶה רַק בִּקְתָּה מֵחֹמֶר וְקַשׁ,
מַשְׁקוֹפֵי חַלּוֹנוֹת אֶצְבַּע בְּכָחֹל.

עַל חָרְבוֹת הָאִימְפֶּרְיָה הַזֹּאת,
עַל חָרְבוֹת קִלְקוּלִים וּשְׁגִיאוֹת,
אֶשְׁתֹּל לְפָתוֹת בְּגַן הַיָּרָק,
אֶטַּע עֵץ לִימוֹן וְעֵץ תְּאֵנָה.

עַל חָרְבוֹת הָאִימְפֶּרְיָה הַזֹּאת,
עַל חָרְבוֹת לֵב רָצוּץ וְגוּף מְרֻפָּט,
אֲגַדֵּר חָצֵר בִּמְשׂוּכוֹת וְרָדִים
אֶחְפֹּר בְּאֵר, אֲגַדֵּל גְּפָנִים.

עַל חָרְבוֹת הָאִימְפֶּרְיָה הַזֹּאת,
עַל חָרְבוֹת הֶעָבָר שֶׁיָּפָה לוֹ שְׁתִיקָה,
אֶסְרֹג עֲתִידִי בְּזוּג מַסְרֵגוֹת,
בִּפְקַעַת שֶׁל צֶמֶר בְּצֶבַע אָדֹם.

ואת כל זה אני מספרת כדי לחזור על מה שכבר כתבתי בבלוג בעבר:

לא פשוט להגיע למצב בו אנו מרשים להשליך מאחורי הגו את אמות המידה החברתיות המקובלות להצלחה ולאושר. זה אפילו עוד יותר קשה אם שכנענו את עצמנו במשך שנים רבות שאמות המידה האלו דווקא מתאימות לנו. אני, במשך הרבה זמן, רציתי להיות אשת קריירה חזקה ומתוחכמת שגרה באירופה. זה היה אחד מחלומות הילדות שלי. חלום שהגשמתי בקלות יחסית. חלום שלא הצליח להסב לי אושר. חלום, שהגשמתו בעצם אמללה אותי למדי. לקח לי הרבה זמן להתנער ממנו ולהבין, שרק בגלל שחלמתי להיות כזאת, לא אומר שטוב לי להיות כזאת. שזה בסדר להכיר בכך שוורקהליות משפיעה עליי בכל מיני דרכים מזיקות. שזה בסדר להודות שקריירה עסקית ומתוחכמת היא לא החלום שלי יותר. שאירופה נהדרת לטיולים אבל לא לא כמקום מגורים. ושאני לא צריכה לחיות חלומות של מישהי אחרת, גם אם המישהי הזאת היתה פעם אני.

אנשים משתנים. גם חלומות משתנים. Panta rhei. מה לעשות? להכיר את עצמי. כל יום מחדש, להתבונן במראה ולערוך היכרות מחודשת עם האישה שמשתקפת ממנה, כי בכל יום מופיעה שם מישהי אחרת. בכל יום לבחון את החלומות ולהחליט מחדש מי אני, מה אני רוצה, ומה זה אומר שאני צריכה לעשות. היום, צהרי יום שבת בנובמבר, אני בוחרת אני בוחרת להיות פשוטה. לנשום עם אור ראשון, להקשיב לציוצי הדרורים, לכתוב, לצייר ולכשף. לקרוא איזה ספר, להקשיב למוזיקת פוקלור כורדית. ואם זה הופך אותי לפשטנית, אז זה בסדר גמור מבחינתי, כי תחכום הוא חלום של מישהי אחרת, לפחות עד מחר.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: ,

7 תגובות לרשומה שיבתו של שבתאי

  1. רינה בתאריך 26/11/2006 בשעה 02:16

    יו, לרגע חששתי (מעניין למה חשש) שאת כותבת עלי…

    אבל את לא. אף פעם לא חלמתי על חיים שקטים. כשהייתי ילדה קטנה, חלמתי להיות המשיח. ואני עדיין בהחלט מתכוונת להיות חלק ממנו.

  2. כרמית בתאריך 26/11/2006 בשעה 04:22

    רינה , אפילו לא חשבתי על זה, אבל יפה שכל הפרטים הקטנים מתאימים 🙂

    לא, ר’ “שלי” היא אחרת. החברה הכי טובה שלי, אחותי בלב ובנפש. אנחנו חברות באמת מגיל אפס. יש לנו תמונות שאבא שלה צילם, אני בגיל חצי שנה, והיא בת קצת יותר משנה, ואנחנו משחקות בלול. הלכנו לגן ביחד. ישבנו באותו שולחן בכיתה מכיתה א’ ועד כיתה י”ב. עד גיל 18-20 היינו קצת כמו תאומות, מבחינת איך שהחיים שלנו התנהלו. ועכשיו… שמים וארץ. איפה החיים שלה ואיפה החיים שלי… זה מעניין איך הדברים מתגלגלים…

  3. מכבס ותולה בתאריך 26/11/2006 בשעה 21:59

    יו, איזה יופי!
    (ובעניין הפשטידות, תמיד חושד בהן בגלל שהן יכולות להיות מפלט לחוסר כשרון מעוף, או סתם שאריות לא מוצלחות, אבל יש כאלה טעימות)

  4. תראזימאכוס בתאריך 27/11/2006 בשעה 20:39

    אלוהים והכשפים – זה הולך ביחד ?

  5. כרמית בתאריך 27/11/2006 בשעה 21:57

    תלוי איזה אלוהים 🙂

  6. תראזימאכוס בתאריך 27/11/2006 בשעה 22:21

    איזה אלוהים באמת ? 🙂

  7. […] מתקשר לדברים שכתבתי בעבר על מנטליות של מחסור. מנטליות של מחסור, או המחשבה שכל מה […]

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *