מתעוררת, שיר על שפתיי, ומוות בעיניי

01/10/2011
נכתב על ידי

שנה חדשה התחילה. סהר דקיק בגוון צהוב עמוק מתנוסס מעל ההר, ובעיר אין שום דבר לעשותו. בקולנוע מקרינים סרטים של מה בכך. בחנויות מוכרים דברים שאין לי בהם כל צורך. על הבמות לא מציגים דבר ראוי, ולקונצרטים לא אלך כי אני לא מכירה את המוזיקה.  בעוד שבועיים ייפתח פסטיבל הסרטים, תיחנכנה כמה תערוכות. בינתיים אפשר רק להלך בטיילת, להביט בים, ביער, ובהר, ולהמתין. אולי להחליף ספרים בספרייה פעמיים בשבוע, אם לא יטילו עליי גם אלו שממון.

(“הו, עוד אני פה בכלא סגור, חור זה של חומה, טחב ארור…”)

אני שואפת לתוכי את ניחוח האורנים ומבחינה כי הסהר הדקיק נעלם בין צמרות העצים. מכוניות חולפות במהירות ברחוב. טוסטוס מטרטר. אנשים מהלכים במדרכות נושאים מזוודות, חבילות, כלוב של תוכיים. עוד מעט הם יחבשו את ספסלי הטכניון, ובינתיים הם בונים לעצמם בתים ארעיים.

רוח מנשבת, מרעידה את עלי העציצים במרפסת. הצינה כבר חודרת מבעד לעור. סתיו. שוב סתיו. אולי הפעם יביא עמו רוחות של שינויים אמיתיים.

(“הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ הוּא סְתָו. הַגָּוֶן שֶׁלּוֹ הוּא דָּם”.)

זה יותר משנה אני ממתינה לחילופי העונות, וכל הזמן הזה נדמה כי הקיץ לא תם עבורי: שחון ויבש, עקר ובן-מוות. קצה נפשי בו. מאסתי בשמש הקופחת, בלחות המגועלת, בבגדים הנדבקים לעור, ובניחוח המחלה של המזגן. רק הסתיו, נדמה, ירקח לי רפואה. אני מייחלת לרוחות תמורה וסערה, למי הגשם החיים, לתשליך ולשלכת, וגם לכיפורים. בי נשבעתי, המתנתי די. חיכיתי לסתיו. ועתה הגיעה העת.

(“העיר מתעוררת, בשיר על שפתיה, ומוות בעיניה”)

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , , , ,

תגובה אחת לרשומה מתעוררת, שיר על שפתיי, ומוות בעיניי

  1. מורגיין בתאריך 02/10/2011 בשעה 11:53

    ככה גם אני מרגישה

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *