אנו נושאים לפידים

21/12/2011
נכתב על ידי

אלו ימים של אפלה גדולה, אי אפשר להתעלם מכך. אותו חושך מנוכר שברחתי ממנו כל עוד נפשי בי בגיל 17 חוזר ומכסה את עין השמש, ובעיקר, את עין הארץ.

שמעתי שהמציאו לחושך הזה מושג חדש. “הדרת נשים”. ובכן, כמי שחיתה והתחנכה באותה חברה שממנה יצא הרוע והאופל הזה, אני מוכרחה לומר שהמושג מטעה. לא מדובר בהדרת נשים. מדובר בשנאת נשים. מיזוגניה קשה וחריפה, המושרשת עמוק בתרבות הזרמים הדתיים, וכן, גם בדת היהודית עצמה.

כשהפניתי עורף ליהדות, חשדתי כבר בקיומם של אלוהים אחרים. וכבר סיפרתי בעבר שהרבה זמן הקב”ה ואני פשוט לא הסתדרנו. אבל האל היהודי לא היה הסיבה המרכזית שלי לנטישת האמונה היהודית. הוא אולי אפילו לא היה סיבה בכלל.

הסיבה המרכזית היתה שנאת הנשים שחייתי בתוכה. כל יום, בכל משפט שנאמר לי, בכל פעולה שהייתי אמורה לפעול, רחשה המיזוגניה. המסר היה ברור כשמש: אישה היא יצור נחות, לרוב מזוהם וטמא, אשר יש להרחיקה מכל מוקד רוחני, וכיוון שכך, עדיף להרחיקה גם מכל מוקד השפעה אחר. יש לכסות את גופה, לוודא שהיא נמצאת בבית רוב הזמן, ואם היא כבר יוצאת החוצה, אז זה צריך להיות תחת תנאים מסוימים (למשל, רק לצורך רווחת הבעל והילדים).

היהדות השכילה במשך שנים רבות לכסות את מסר המיזוגניה שלה בעלי תאנה. תלי-תלים של פילוסופיות על “טבעה האמיתי והרוחני” של האישה, אשר מתמקד, בסופו של דבר בעניין, בכך שעליה להיות צנועה (לא להתבלט בשום דרך), לקיים יחסי מין על פי פקודה, לשעבד את המיניות שלה, לוותר על האוטונומיה שלה לקבל החלטות רבייה, לנהל משק בית למופת, ולהתמקד במשפחה (וראו אשת חיל, כל כבודה בת מלך פנימה, ושאר פניני חוכמה יהודיים).

אני לא נפלתי בפח הזה. במיוחד לאור העובדה שחוץ מסיסמאות אודות “טבעה האמיתי והרוחני” של האישה, למדנו בבית ספר גם על ערוותה של היהדות, התופחת לה מתחת לעלה התאנה. מסכת סוטה, למשל. דיני נידה. דיני אבלות. דיני צניעות. ועוד כהנה וכהנה טקסטים מזוויעים, משפילים, גזעניים ורוויי-שנאה.

הייתי מתווכחת שעות בשיעורי משנה עם הרב ברח”ד (איש יקר) והוא היה עונה, ועונה, ובסוף קצת מתעצבן עליי, כי אני הייתי ממשיכה לשאול ולשאול, ותמיד הדיון הסתיים בשאלה שלי, ולא בתשובה שלו. בסופו של דבר ויתרתי על השאלות. הבנתי שמאורח החיים היהודי לי, כאישה, לא ייצא שום דבר טוב. למדתי לסתום את הפה, הסתרתי את הבוז והתיעוב שחשתי כלפי היהדות ומוסדותיה, סיימתי תיכון דתי בהצטיינות, עזבתי, ולא הסתכלתי לאחור אפילו פעם אחת.

אחרי רומן קצר עם החילוניות, וחוסר יכולת לקבל את רעיון האתאיזם, מצאתי את הפוליתיאיזם. התפייסתי עם האל היהודי, אל אבותיי, ואני היום מנהלת איתו יחסי שלום-שלום. עם היהדות עצמה, הדרך, ואורח החיים – לא התפייסתי מעולם. הנחתי ליהדות. התעלמתי ממנה. כשהצטרכתי להתנגש איתה (למשל בלוויות, או בחתונה שלי), זזתי הצידה כי לא רציתי להתעסק שוב עם הגועל נפש הגזעני והמיזוגני הזה.

אבל זו טעות. אם מתעלמים מהגועל נפש, אז הגועל נפש מתפשט. זה קצת כמו סירחון של פח-זבל שמקום לרוקן אותו, רק מעמיסים בו אשפה נוספת, שתוססת ומרקיבה, עוד ועוד.

החושך היהודי מכסה את עין הארץ. וזה לא טוב. זה לא טוב לחילונים, זה לא טוב למסורתיים, זה לא טוב לאתאיסטים, זה לא טוב ללא-יהודים, וזה לא טוב גם למי שמאמין ביהדות ואוהב אותה. זה לא טוב לאף אדם, שמעוניין לשמור בידיו את זכותו הטבעית, לבחור את אורח חייו על פי צו מצפונו, ולחיות כאינדיבידואל חופשי.

כן, גם ליהודים דתיים יש זכות לחיות את אורח חייהם על פי צו מצפונם. אבל הם כבר מזמן, מזמן, עברו את הנקודה בין לחיות את אורח חייהם על פי צו מצפונם, לבין להשפיע על אורח חיי אחרים על פי צו מצפונם. הדורסנות האלימה שבה הם משיגים את ההשפעה הזאת לא קונה להם אצלי שום נקודות זכות מיותרות. בטח שלא הבנה למצבם.

היום היפוך החורף. הלילה הארוך בשנה. בתרבות הפוליתיאסטית זה לילה של לפידים ושל אש, של אורות שמגרשים את החושך. גם ביהדות הערב נר שני של חנוכה. כשהתחלתי את הפוסט הזה חשבתי לצטט את “באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש”, אבל ככל שהתקדמה הכתיבה, הבנתי שזה לא השיר הנכון.

השיר הנכון הוא “אנו נושאים לפידים”, השיר החתרני של חנוכה, שנכתב על ידי אהרון זאב, ומבטא את ייאושם של חלוצים מנטל בניית הארץ, ואת ההכרה שלהם, כי את האור ואת הנס, הם צריכים לחולל בעצמם.

“אנו נושאים לפידים בלילות אפלים,
זורחים השבילים, מתחת רגלינו,
ומי אשר לב לו הצמא לאור,
יישא את עיניו ולבו אלינו לאור, ויבוא.
נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו […]
בסלע חצבנו עד דם… ויהי אור.”

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , , , , , , , ,

4 תגובות לרשומה אנו נושאים לפידים

  1. יעל בתאריך 22/12/2011 בשעה 08:58

    וואוו.
    אני כה מזדהה עם מה שכתבת. תודה.

    יצאתי בשאלה בגיל 17 אחרי תהליך ארוך ורצוף שאלות (שהתחיל בזה שאסרו לי לשיר בגיל 10 לבד מול קהל כי ‘קול באישה ערווה’). ואחרי זמן מה במחוזות האתיאיזם והפנתיאיזם, נחתתי בחיק הפגאניזם ומאז זה מרגיש כמו בית.
    אשרייך שהצלחת להתפייס עם האל היהודי- אני עדיין מנסה (במיוחד כי חלק נרחב מהמאגיה המודרנית היא עתירת סמלים קבליים, מה שלא ממש עובד כשאני רואה אותם וחוטפת צמרמורת)

    אגב שנאת נשים- ירושלמית אני, וכמה הולם שממש לקראת יול היה לי מקרה ‘רוזה פארקס’ משפיל למדי (סירבתי לעבור אחורה באוטובוס עירוני, חרדים סביבי התעצבנו וקיללו אותי).
    כן, זה מייאש. כן, זה מעצבן.
    אבל a woman’s got to do what a woman’s got to do.

  2. יוסי בתאריך 23/12/2011 בשעה 09:19

    מזדהה עם כל מילה למרות היותי גבר.
    למזלי את הדת לא ממש הכרתי בנעורי וצום הכיפורים האחרון שלי היה במלחמת יום כיפור.שנה אחר כך נפרדתי לחלוטין מצום, אכילת כשר בפסח, אי אכילת חזיר ומאמונה באלוהות כלשהי.

  3. מטרוניתה בתאריך 07/01/2012 בשעה 18:23

    קראתי בכאב ובאהבה (כמו את רוב מה שאת כותבת. על אף שגדלתי במסגרות חילוניות, גם אני מזדהה מאד עם הדברים ועם ההבנה מחיים במסגרת היהדות לא יצא לי שום דבר טוב.
    את המשיכה אל הטרנסצדנטלי, העמוק והפראי אני מרווה בלגימה גם בבארות אחרות, מתוך הבנה אינטואיטיבית מגיל צעיר שלא ייתכן שכל האמת והחוכמה זרמו רק לבארות עם חותמת בד”ץ, או במילים אחרות – פוליתיאיסטית כמוך.
    מקריאה בבלוג שלך אני שמחה להיווכח מדי פעם מחדש שאני לא לבד.

  4. DROR בתאריך 15/06/2014 בשעה 01:37

    אני מסכים איתך, למרות שלא עם צורת הכתיבה (לשם שינוי), שחלקים ממנה כאילו נלקחו מזמנים שחורים יותר בהיסטוריה.
    אבל כן, היהדות הקיצונית (חרדים, נוער גבעות) היא חולה רעה ללא ספק.
    האמונה שלי משתנה, אך עיקרה עוברת ביהדות, למרות שניסיתי להתנער ממנה.
    גם ניסיתי ללכת בדרך האתאיסטית, אבל זה ממש לא איפה שהלב שלי.

    אולי עוד יבוא המשיח שלהם, ייתן לכולם שם כאפות, ויסדר את העניינים 🙂

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *