כמהה נפשי לאור, אצא לאפלה

11/12/2010
נכתב על ידי
Jean-Léon Gérôme, Winter, 19th-Century
Jean-Léon Gérôme, Winter, 19th-Century

כל היום דפק הגשם על החלונות. רצפת המרפסת התקשטה יהלומי-ברד. עכשיו הפוגה. בשמים הצבועים כחול-מתכתי אני לא מוצאת את הירח, אותו ירח שבאנגליה נהגו לקרוא לו “ירח הציידים”, בשלזוויג הולשטיין קראנו לו “ירח שלג”, ואני קוראת לו “ירח תפוז דם” ולפעמים גם, “ירח אש”.

כל חגי החורף דומים זה לזה. מרומא ועד יפן, מפינלנד לפקיסטן, מן הארצות הגרמאניות ועד לארץ ישראל, כל בני האדם חוגגים את נצחון האור והאש בחשכת החורף, ואת לידת האלוהות, האור, מתוך האפלה הגדולה של הרחם הקוסמית.

בכל חגי החורף מתכנסים אנשים בבית, מול אח מבוערת, עץ מואר, או מנורה דולקת, מחליפים דורונות או מתנות-כסף, ועורכים סעודות מלכים. עוגיות ג’ינג’ר וסופגניות, צלי ולביבות, משקאות שוקולד, מרקים מהבילים ולחמים מתוקים.

ואני, השנה מה חוגגת? לא את חנוכה. חג-האורים הישראלי עבר-חלף על פניי, כמו לא היה מעולם. לולא הסופגניות בחנות המכולת לא הייתי משגיחה בו כלל. אש החנוכייה לא יכלה לה, לאש אשר ביער. גם לא את המרזח הכנעני. לבי לא מצוי בין המתים השנה, ואין לי מה לומר להם.

נפשי כמהה לאור. לנצנוצים הצבעוניים שזורחים בלילות דצמבר בעוספייה ובעיר-התחתית בחיפה. הם מזכירים לי אורות אחרים, אורות שגירשו את כוחות האופל בימים קדומים ובהרי-חושך רחוקים, עוד לפני שנולד ישוע בנצרת, עוד לפני שהיתה הספירה, והייתי אני.

ואני יודעת, הכמיהה הזאת לאור חשמל מלאכותי וצבעוני, אין לה תוחלת. אמנם גם בלילות סערה, תמיד אפשר להדליק נר. אבל כדי שלא יכבה אותו נר, צריכה אני לדעת איך לעמוד איתנה בחורף, בכפור-העז, ברוחות האלו ששורקות בחוץ כבר יומיים,  בברד האימתני ובגשמים הצולפים.

ויש לומר, אין מומחית וידענית ממני במאגיה של חורף, בכישופים של שינויי צורה וגלגולים, בקסמי תמורה, ובחישול הנפש, וליבון באש. ובכל זאת אני מתמהמת. הקסם הזה הוא קשה ומר, ואני ממאנת לנשום נשימה ראשונה כדי לעשותו, אף על פי שבתוכי אני יודעת, הגיעה העת. הגיעה העת ללכת בין העולמות. מספיק שקטתי על שמריי. אם לא אוריק עצמי מכלי-אל-כלי, ולא אשתנה, ולא אלך בשדות שדים, בסוף אני אתעפש, כמו שכתוב בספר ירמיהו.

“שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו, וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו, וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי, וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ; עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ, וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר” (ירמיהו מח, יא). ולפני כן גם כתוב: “אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְהוָה רְמִיָּה; וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם”. לי זה אומר, שמי שמבקש את אלוהים, או להיות אלוהים, צריך להיות מחויב למלאכה. ומי שרוצה כוח, צריך להתחשל, ולהשתנות, כל הזמן.

אז הגיעה העת להפסיק לחלוט תה, לבשל מרקים ולשפות קדרות בשר ותפוחי אדמה על הכיריים, כאילו זו מהות החורף ואין בלתה. הגיעה עת לצאת אל השלוליות, אל הבוץ ואל הקור. להירטב קצת, ולא לחשוב שזה סוף העולם. כי סוף העולם עוד לא הגיע, ואחרי המוות, יוולד לו אור, ואלוהים.

החורף הזה יש לי קסם לעשות. להתפשט בשדה כפור ושלגים בלילה. למצוא כוח בחושך. להצית ניצוץ. להדליק מדורה. להתכונן ללידה של אור.

ויש לומר, אין מומחית וידענית ממני במאגיה של חורף.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , , , , , , ,

2 תגובות לרשומה כמהה נפשי לאור, אצא לאפלה

  1. ענת בתאריך 11/12/2010 בשעה 21:38

    אין לי עניין במכשפות מעבר לקסם שהן מהלכות.. אהבתי מאד את מה שכתבת על הקסם הקשה והמר שאת מוכרחה לעשות, על החובה לשנות צורה..
    מרגישה ככה בעצמי ובמיוחד החורף הזה אני מרגישה שקצו כל הקיצים, ובמיוחד עכשיו זה הזמן לשינוי, טרנפורמציה למקום שעוד לא בקרתי בו מעולם ולכן מפחיד כל כך..

    לידה של אור מענגת
    בידידות

  2. צמח בר בתאריך 12/12/2010 בשעה 20:14

    ולעתים אותן התעכבויות שאין אנו מבינים לשם מה הן כאן, באות על מנת להביא אותנו אל הנקודה הנכונה בזמן

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *