אין פרחים במוזיאון חיפה לאמנות

11/10/2006
נכתב על ידי

פעם נכנסה מישהי לפורום אומנות שימושית בתפוז. היא סיפרה שיש לה תואר בתולדות האומנות, ושהעיסוק האקדמי הממושך בתיאוריות ובניתוחים “שרף” אותה מבחינה מעשית. שנים היא לא יצרה שום דבר. היא אמרה שהיא משתוקקת להיכנס לסטודיו ולהתלכלך בצבע, אבל “אין לה מה להגיד מבחינה אמנותית” ושהיא לא רוצה להיות כמו היוצרות בפורום אומנות שימושית, ש”קונות חמסה מעץ, מדביקות עליה שושנה וקוראות לזה אומנות”.

אותה בחורה התבלבלה קצת בין אמנות art לבין אומנות שימושית craftsmanship או artisanship. היא גם כנראה פספסה את השיעור באוניברסיטה שהסביר שאומנים, בניגוד לאמנים, עובדים עם דפוסים קבועים והיסטוריים ומעתיקים אותם לחפצים שימושיים שוב ושוב, ולא יוצרים בכל פעם משהו חדש מאפס.

בכל מקרה, אתמול נזכרתי בהודעה של אותה בוגרת החוג לאמנות בפורום. ביקרתי במוזיאון חיפה לאמנות, ולא מצאתי שם אמנות. מצאתי הרבה אנשים שמנסים למצוא “משהו להגיד” מתחת לאדמה, ומפספסים את החיים עצמם.

במוזיאון חיפה הצנוע מוצגות עכשיו כמה וכמה תערוכות. רובן עוסקות באלימות, גלויה או סמויה. כמעט כולן מציגות את הגוף האנושי כמשהו עלוב, פרוורסי, מרוקן מתוכן, חתיכת בשר מנוולת. האנשים המוצגים בתערוכות אינם מאושרים. הם מנהלים חיי אומללות, מענים את עצמם ומעיקים על הסובבים אותם, ואז הם מתים.

נכנסתי למוזיאון בשעה 10:44 בבוקר, יצאתי בשעה 11:27. לא מצאתי בנפשי לצפות במה שיש לאמנים לומר. והאמת היא שגם די השתעממתי. בחלק מן החדרים במוזיאון יש שלט המזהיר שהמוצגים קשים לצפייה, ובכל פעם שראיתי אותו, גלגלתי עיניים. נו באמת. אנחנו חיים במאה ה-21. הכל ראינו. הכל עשינו. את כל הפרות הקדושות כבר שחטנו. גבר שמותח את האשכים שלו מול המצלמה או אשה שמציגה את הוגינה הפעורה שלה תוך מילמול מהרהורי נפשה – זה לא מוצגים קשים לצפייה, ולא “בדיקה של גבולות הגוף”. זה מפגר.

וכל הזמן חשבתי על הבחורה ההיא שלעגה למי שמדביקות פרחים על חמסות. אני תוהה, מי מהאמנים שמציגים עכשיו במוזיאון חיפה לאמנות יודע לצייר פרח. מי מהם טרח להסתכל על פרח בכלל. מי מהם הסתכל על הירח המלא ביום שבת האחרון? הוא היה גדול ועגול וצהוב כמו חלמון של ביצה. מי מחובבי האלימות והעליבות והרחמים-העצמיים יודע את זה? מי מהם הסתכל לציפור דרור בעיניים? מי הבחין בציפורים הנודדות שממלאות עכשיו את השמים? בעננים? בחיוכים של זקנים חסרי שיניים? בעור רך וקמוט של תינוק בן יומו? בהמולת הרחובות העשנים של חיפה ההומה והצבעונית?

יצאתי מהמוזיאון בלב קצת כבד ותוך שנייה אחת הכל השתנה. בחוץ היו חיים. ריח הפרגיות על האש בשווארמיה ממול. צעקות נהגי המוניות. צבעים וקולות ואנשים. חיים. חיים נפלאים ומרתקים ומשתנים וצופני אפשרויות והרפתקאות. אני באמת חושבת שהקיום האנושי הוא עלוב רק אם מתעקשים לחיות אותו בעליבות. ואני חושבת שהגוף הוא מנוול ומכוער ורופס רק אם מתייחסים אליו בחוסר כבוד. למה לעשות את זה?

והאלה של המכשפות אומרת: “אני היא יופי האדמה הירוקה, והירח הכסוף המבהיק בשמי הכוכבים, ומסתרי המים, והתשוקה בלב איש, ואני קוראת לתוך נשמתך. קומי ובואי לתוכי. כי אני היא נשמת הטבע, המפיחה חיים בעולם. ממני כל הדברים נובעים ואליי ישובו כל הדברים; ומול פניי, פניי האהובים על אלים ואנשים, שזרי את עצמיותך האלוהית העמוקה בפרץ האינסוף. עשי פולחני בלב צוהל; ודעי, כל מעשי האהבה והעונג הם פולחניי. ולפיכך יבואו בתוכך יופי וחוסן, כח וחמלה, כבוד וענווה, עליצות ויראת כבוד. ואת המבקשת לחפש אחריי, דעי שחיפושייך וערגתך לשווא יהיו, אם לא תלמדי את הסוד; שאם לא תמצאי את מבוקשך בתוכך פנימה, לעולם לא תמצאיהו מחוץ לך ובלעדייך. ודעי, אני הייתי עמך מבראשית; ואליי את מגיעה ברגע שיא העונג”.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , ,

6 תגובות לרשומה אין פרחים במוזיאון חיפה לאמנות

  1. כוחות האופל בתאריך 11/10/2006 בשעה 00:46

    את צודקת ולא צודקת.
    לא צודקת כי השיח האומנותי הוא קשה להבנה וגם שמומחים מסבירים יצירה מסוימת עדין קשה להבין את ערכה.
    התרשמתי כילא טרחת באמת לכבד ולנסות להעמיק בעולם קסום זה. הבנתי זאת מכך שיצאת מהר מאוד מהתרבות הגבוה, לכאורה, שאת ,כנראה , לא מתחברת אליה.
    וזה לא רע או טוב.

    את לא צודקת כי הבאת את זה ממקום ,לכאורה, של פגיעה אישית ,כי את הרי מצירת על חמסות, עברת לדבר על המוזאון ויצאת במסקנה שמתבררת בין השורות שהחמסות, שלך למשל, יפות יותר מכל יצירת אומנות במוזאון , ואת זה אמרת, כמובן ,במסווה של מה שקרה שיצאת מהמוזאון ומה שחשבת תוך כדי ציפייה.

    לדעתי כל אחד מהנושאם צריך דיון נפרד.

    ואת צודקת כי קשה לעיתים להתחבר לאומנות המוצגת במוזאונים. אבל לדעתי זה שווה את המאמץ.
    וגם חמסות מקושטות זה נחמד מאוד. לי יש אחת בכניסה לבית 🙂

  2. כרמית בתאריך 11/10/2006 בשעה 00:52

    אני מבקרת קבוע במוזיאונים, מבלה שעות רבות בהתבוננות ביצירות, ודווקא מאוד מתחברת לאמנות מודרנית, כולל אמנות מופשטת. זה לא אומר שאני צריכה לאהוב, להעריך או לכבד כל דבר שמציגים במוזיאון.

    אני לא חושבת שהחמסות שלי (או של כל אומנית חמסות שפגשתי בימי חיי) יפות יותר מ*כל* יצירת אמנות במוזיאון. לא אמרתי את זה, לא התכוונתי לזה, ואפילו לא העליתי את זה בדעתי.

  3. חגי הכהן בתאריך 11/10/2006 בשעה 10:45

    שלום כרמית,

    האם חשבת לבקר בתערוכה אמנות לעם בתחנת הכוח הישנה ברידינג ת”א? הייתי שם בפתיחה ונהנתי מאוד. גם אם עכשיו יש שם פחות ססגוניות ואנרגיות עדיין העבודות הרבות והמבנה עצמו יכולים לעניין. בהכללה סצנת האמנות הצעירה בישראל עולה ופורחת ושווה הצצה. (אזכיר פה את קבוצת סלמנקה והמגזין המכוון מארב http://www.maarav.org.il/ ). יש ספר חדש בשם “אמנות עכשווית אני מדברת אליכם” של רותי דירקטור שאמנם לא קראתי, אבל נראה לי כמוצלח. ובהכללה, כשבוחרים להנות מכל דבר לאורך זמן (מקונצרטים וקריאה ועד משחקי כדורגל) מדי פעם נופלים בתערוכה לא מוצלחת או הופעה משעממת או משחק מעפן. זה מס קטן (ולא נורא כל כך) על החוויות הנהדרות שבאות בדרך הזו.

    הפוסט על החג הכורדי היה יפהפה!:) תודה על הכתיבה:

    חגי הכהן

  4. כרמית בתאריך 17/10/2006 בשעה 10:15

    חגי, תודה על ההמלצה. אני אנסה להגיע לרדינג בפעם הבאה שאני בת”א.

  5. קשת זאבי בתאריך 21/10/2006 בשעה 14:02

    פעם ראשונה שאני בבלוג שלך- כיף לקרוא אותך.
    אשוב לקרוא 🙂

  6. רונית בתאריך 29/10/2006 בשעה 11:13

    אני מסכימה איתך בתהייה _למה לעשות את זה?_ .

    הטקסט של אלת המכשפות מרומם, תודה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *