האור ומי הבור ופי המערה וצוק הסלע

22/08/2010
נכתב על ידי

Herbert James Draper, The Gates of Dawn, 1900

 ושאלתם אותי למה שכחתי את הכישוף, והתשובה היא שימיי מלאים עבודות חולין, ואיני טווה קסמים עוד, כי אין לי פנאי ואין לי טעם. אני לא מתקינה קמיעות ולא מגידה עתידות, לא מציירת מעגלים, ולא משרטטת אותות וסימנים להתגוננות מפני כוחות האופל. רק אהבה וניקיון כפיים עומדים לי לזכות ולהגנה. לפעמים זה מספיק. לפעמים לא.

בשנתי אני חולמת על רוחות, על מדבריות שורצות שדים, על אלוהים שהבטחתי להם הבטחות, ועתה איני מקיימת. בלילות, במיטתי, הגוף שלי זוכר. וגם בימים הנשימה שלי זוכרת, כי לפעמים אני מעיפה מבט אחד בדלת הכניסה, ורואה שזורחים עליה סימני השומרים באור שלא ניתן לטעות בו.

“ארבעה אבות תחושות הזכרון: האור ומי הבור ופי המערה וצוק הסלע שבצידה – קשורים בי בדמותו של גבריאל יונתן לוריא…”

כך נפתחת סדרת הרומנים “היכל הכלים השבורים” לדוד שחר. אור השמש היא האש, מי-הבור שהם המים, ופי המערה שהיא האדמה, וצוק הסלע הנישא לשמים הם האוויר. ארבעה אבות הזכרון שהם גם ארבעה מפתחות אל המאגיה, הקבלה הלוריאנית, תורת הסוד, הכנעניות, התיאולוגיה הנוצרית, וההווייה הישראלית, כל אלו ביחד וכל אחד לחוד.

וכמו שדוד שחר זוכר את גיבור ספריו, גבריאל לוריא, באמצעות ארבעת היסודות, כך גם אני, במעמקי הנפש, ובנקבוביות עורי, עוד זוכרת את האור, ואת מי הבור, ואת פי המערה, וגם את צוק הסלע שבצידה.

והרי  לא די בזכרון. כישוף הוא מעשה. מאגיה היא אומנות, ומצריכה כלים, וחומרים, ועבודת ידיים, וכפות-רגליים, ולא רק חיבוטים של הלב ושל הנפש. אז אולי בחלומות נפשי זוכרת, אבל הידיים שכחו, כי הן עסוקות בהקלדה, ובקיפול כביסה, והדחת הכלים, ובישול ואפייה, וספונג’ה.

בין מלאכת-בית לתקתוקי מחשב תחת אורות פלואורסנטים אני הולכת לים, וקוראת ספרים. אני מוצאת עונג במרחבי המים הכחולים, באבטיח מתוק, באפרסקים בשלים, בליטופי גורי-כלבים, ובריחו המוכר של אהבת חיי, אבל לא באור השמש העז מדי, ולא בחמסינים, כי יסוד-האש פראי מדי עבורי בימים אלו.

עוד מעט יגיע סתיו, ועמו ברכת-שלום קרירה של שומר המגדלים במזרח, ותבוא רוח, ואוכל לנשום שוב. אולי אז אמצא טעם לפעול איזשהו קסם. בינתיים איני מבטיחה הבטחות שווא.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , ,

2 תגובות לרשומה האור ומי הבור ופי המערה וצוק הסלע

  1. יוסי בתאריך 22/08/2010 בשעה 11:38

    בקשר למאגיה אין לי מושג אבל החיים קסומים- לטוב ולרע. מאבק ההישרדות היומיומי מותיר בנו את רישומיו, לעיתים באופן האכזרי ביותר האפשרי ולעיתים באופן אחר. יש קסם בבלוג שלך גם מבלי עבודת המאגיה על שלל פעולותיה. בעיני- לא צריך עבודת ידיים ורגליים ומעגלים וטקסים. הקסם שורה מאליו.

  2. עלעלית בתאריך 25/08/2010 בשעה 14:31

    עומס המטלות ו”העדר הזמן למשהו”, בעצם, הם המעשה המאגי של הפרק הנוכחי בחייך, משום שהם הגשמה בחומר של הרצון העמוק שלך.
    ופרט לכך, תשוקה למשהו ואמונה בנכונותו דורשות אפיה רוחנית ורגשית במובנן העמוק (ולפעמים כואב) של המלים, וכפי שאת יודעת, שום עוגה לא תאפה אם תפתחי את התנור כל הזמן, או אם תגידי לה “נו!”. יש מעשים רוחניים אחרים לעשות בזמן הזה, ואי-אפשר לעשותם כהלכה אם העיניים מביטות אחורה בגעגוע ובתוכחה. כעת, כנראה, הזמן נכון לקליטת מידע בשקט, ולהתמלאות אנרגטית ולאו דוקא לפלט.
    מקוה שלא פלשתי מדי עם עצותיי השחוקות. אני פשוט מאד מזדהה עם המצב כיוון שחוויתי את התחושות הקשות הללו ביחס לעיסוק האמנותי שלי.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *