כל שרב אחת דינו להישבר

11/08/2010
נכתב על ידי

William Adolph Bouguereau, La Vauge, 1896

השגרה שלי הפכה את עורה בשנה האחרונה. יש בה יותר אנשים בשר ודם, ופחות מילים. יותר בישולים וכביסות, פחות ספרים, פחות כישופים. בלי מאגיה מלאכותית, רק קסם היומיום הפראי, והחולין המשתרע על פני הכול כשמיכת נוצות רכה וחונקת.

והחיים חולפים עליי, יום אחרי יום בשרב הלוהט, בעבודה מפרכת עבור אדוני התאגידים, בקילוף קישואים וחיתוך מדויק של עיגולי גזר דקיקים, במירוק רצפות גרניט פורצלן, ובמאבקי איתנים עם הנשירה התמידית של פרוות הכלב.

אני מנסה למצוא רגעים קטנים כדי לקרוא קצת. קוראת מחדש את ספרי המופת של נערותי ומתאכזבת. זורבה היווני הוא זקן פתטי ועלוב, ולא הדמות הגדולה מהחיים שנחרטה במוחי. מגילת סן מיקלה של אכסל מונתה היא ממואר מביך של גבר לבן צר-מוחין שוביניסט וגזען, ולא נותר בה שום דבר מן החלומות והתקווה שזכרתי.

עכשיו אני קוראת שוב את היכל הכלים השבורים של דוד שחר, אולי היצירה העברית שהשפיעה עליי ביותר, ואני חוששת ממה שאגלה. איך בגד בי הזכרון. ואולי לא בגד. אולי הייתי אחרת כשקראתי את הספרים הללו בתחילה. עכשיו אני מפוכחת, למודת-טרגדיות וניסיונות. ביקורתית מאוד, ביקורתית מדי. לא ניתן להרשים אותי בקלות.

כשייגמר הקיץ הקשה הזה, אנסה ללמד את עצמי פשטות שוב. איך למצוא עונג בצמחי בר, בעננים המשייטים בשמים, בנשימה אחת עמוקה.

בינתיים שרב.

אני הולכת לים. יש לי פינת מסתור בחוף מסתור, בין סלעים וצוקים, איפה שהמים רדודים וכחולים, וקצף הגלים נעלם במרחק לפני שהנחשולים פוגשים בי. וכמו בתמול שלשום של ש”י עגנון, אני מרגישה שהטבילה בים היא כטבילה במקווה, שמעבירה מעליי את כוח הטומאה השורה על גופי…

“ומעלה יתירה יש לים על המקוה”, כך כותב עגנון, “שאדם עולה מן המקוה והוא חולה מן הריח, ואילו הים מעלה ריח טוב. וכל שאין בו כח לירד לים עושה אמבטאות של חול. כיצד, חופר לו כמין קבר ויושב עד לטבורו בחול ומתרפא, שהאדם נברא מארבעה יסודות, אש רוח מים עפר, וחול הים כולל ארבעה יסודות, אש רוח מים עפר. אש, זו החמה שמלהטת את החול. רוח, שמפספסת את החול. מים, שהרי החול בא מן הים. עפר, שהרי החול אף הוא מין עפר. באים ארבעה יסודות אלו ומביאים רפואה לאדם שנברא מארבעה יסודות”. (תמול שלשום, ספר רביעי, ע’ 374, הוצאת שוקן, תל אביב, תשנ”ח).

ונאמר אמן. ונוציא את הכלב לטיול של ערביים. נפרוס אבטיח לפלחים דקים ונמתין. כל שרב אחת דינו להישבר.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , , , , , ,

6 תגובות לרשומה כל שרב אחת דינו להישבר

  1. יוסי בתאריך 12/08/2010 בשעה 05:02

    אחח..היכל הכלים השבורים. בת חוה כותבת פוסט על החיים וכל קורא עושה בו כרצונו, לא מוזר? את היכל הכלים השבורים אני זוכר כסידרה שליוותה בקיסמה שנים לא פשוטות בחיי. זה התחיל במקרה בספריה בקריית שמונה תוך כדי העבודה הסיזיפית במנפטת הצפון והמשיך במהלך השנים הקסומות כסטודנט בירושליים.וכך, תוך כדי שיטוט אינטרנטי עם תחילתו של יום את זורקת אותי34 שנים לאחור. אכן מכשפה.

    • כרמית בתאריך 12/08/2010 בשעה 20:44

      נדמה שכל מי שאי פעם קרא את כל סדרת היכל הכלים השבורים גילה אותה במקרה. מסוג יצירות המופת האלמותיות שפשוט מעולם לא היו לה יחסי ציבור שהולמים את איכותה.

  2. דרור בתאריך 12/08/2010 בשעה 17:56

    אני מקווה שתמצאי את הזמן לעשות את זה, ולא תדחי את זה עד האינסוף והקשר שלך עם הטבע ייחלש…

    • כרמית בתאריך 12/08/2010 בשעה 20:42

      גם קישואים הם חלק מהטבע. וגם הכלב. ובטח הים. לא?

  3. גלית בתאריך 29/05/2011 בשעה 14:28

    צהריים אחד התגעגעתי אליך. איזה כיף לשוב ולקרוא את מילותיך, המפיצות שלווה ושפיות, מלאות ורכות, ממש כמו ים.

    • כרמית בתאריך 15/08/2011 בשעה 08:27

      ברוכה השבה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *