Photo: Davide Triviani, Wikimedia Commons, http://commons.wikimedia.org/wiki/File:Fountain_of_Neptune.jpg

אני מתרגמת את המזמורים ההומריים במשורה, בזהירות, אחד-אחד כמו גרגרי אורז לבן שמתבשלים בסיר שלי. אחד-אחד אני בוררת אותם, ואחד-אחד אני מפצחת את סוד הטעם הפשוט, והמורכב של כל אחד מהם. קודם ארס, אחר כך האדמה, ועכשיו פוסידון.

אני זוכרת בפירנצה, ביום חורף בהיר אחד, איך נשאתי עיניי אל פסל נפטון המתנשא בעזוז מתוך מזרקה בפיאצה דלה סיניורה. הפסל של ברתולומיאו אמנאטי מתאר למעשה לא את נפטון הרומאי, אלא את פוסידון היווני.

גדוד של של פסלים בניצוחו של אמנאטי יצקו אל עטור זקן עבות, מוקף בסטירים מצחקקים, אלי נהר יפי-תואר עשויים ארד וסוסי-שיש אצילים הפורצים מן המים.

הפסל הוזמן לכבוד חתונתם של פרנצ’סקו הראשון דה-מדיצ’י והדוכסית יוהנה מאוסטריה בשנת 1565. פניו של אל-הים המתואר בפסל הם למעשה פניו של קוסימו הראשון לבית מדיצ’י, אבי-החתן. הפסל מסמל את שליטתה של פירנצה, היושבת על גדת  נהר הארנו, בימים ובנהרות.

אני מתגעגעת לפירנצה. ניסים ונפלאות ראיתי שם ברחובות, בנהר, בקירות הבתים המגולפים באבן, ובפני השחקנים עטויי-המסכות בכיכרות. רציתי לראות עוד, אבל הזמן היה קצר, והייתי צריכה לנסוע לפיזה, לבקר איזה מגדל עקום ומגוחך, ואחר כך לגרמניה, לא זוכרת בשביל מה.

כל ילדותי חלמתי על פירנצה. להיכנס בסודה של העיר דרך פורטה דל פרדיסו, להרוג את ימיי בגלריה אופיצי מול יצירות אלמותיות של טיציאן ובוטיצ’לי, ולגעת באצבעות חרדות ומבקשות בפיתוחים הנאו-גותיים הסבוכים של הדואומו סנטה מריה דל פיורה.

כשסוף-סוף הגעתי לפירצה, בת 25 למודת-טרגדיות, היה לי יום אחד בלבד להגשים חלומות. יום שלא הספיק, ובעיקר אני זוכרת ממנו את הזרות  שניבטה מעיני שותפי למסע, שלא התעניין בעיר, לא בסודותיה ולא באוצרותיה. משהו אחר הוא חיפש, משהו שלא ידעתי להבין אז, וגם היום איני יודעת מה היה. זה כבר לא חשוב ממילא, אבל לפירנצה, אני יודעת, שומה עליי לחזור. יום אחד, בקרוב או שלא, לשים פעמיי לבירת טוסקנה, להניח כף יד פתוחה על חזית הדואומו המשתרגת שיש, ולהביט שוב בעיניו של פוסידון, בדמות נפטון ובתווי פניו של קוסימו הראשון לבית מדיצ’י.

תגיות: בית מדיצ'י, ברתולומיאו אמנאטי, נפטון, פוסידון, פירנצה