מסעות אשת הברזל

02/07/2006
נכתב על ידי

אני נזכרת באתונה, וחולמת על פריס ולונדון, אבל יש מסעות שאפשר לצאת אליהם גם בבית, בחדר השינה, בגינה, בתחנת האוטובוס. אלו מסעות מפרכים וארוכים ומלאים בהרפתקאות. מסעות אל נבכי הגוף והנפש והרגש, ודפוסי החשיבה וההתנהגות שאימצתי לעצמי מבלי משים. הנה, האחת, אישה יקרה, סיפרה הבוקר שמצאה אוסף מכתביות באקראי, והזכירה לי את האוספים של ילדותי.

נהגתי לאסוף אבנים צבעוניות, מכתביות, מטבעות זרים, הזמנות חתונה, כלי-כתיבה, תצלומים גזורים מעיתונים, מגזינים צבעוניים, מזכרות, יומנים, פנקסי שירה, טיוטות סיפורים. ודאי עוד דברים שאינני זוכרת. המחברות מימי בית הספר עדיין שמורות בקרטונים במחסן. גם בגדים אהובים שיצאו מהאופנה לא הייתי מסוגלת להשליך. בקושי מצאתי בלבי להיפטר מנעליים בלויות. אבל מתישהו הפכה האספנות לאגרנות. שנים ארוכות אגרתי חפצים. לא מצאתי כוחות בתוכי להשליך את העבר מאחורי גווי. ההווה היה מאוס עליי והעתיד הבעית אותי, ועם העבר לא אביתי להתמודד.

אני זוכרת איך ת’ שלחה אותי לעשות סדר. הגעתי אליה ורגשותיי מסוכסכים עליי. ביקשתי שלוות נפש וניקיון פנימי וכוח לשנות את העולם, אבל ת’ הורתה לי לנקות את עולמי מחפצים. תני לחברים, היא אמרה לי. תני למשפחה, תרמי לנזקקים, השליכי את מה שאף אחד לא רוצה הישר לפח האשפה, השאירי רק את המינימום הדרוש לך. קסם לא יתחולל אלא בנפש זכה ושקולה, אבל נפשך לא תוכל להזדכך לעולם בתוך ערבוביית האימים הזאת. ככה היא אמרה לי.

שנתיים שלמות נאבקתי באנדרלמוסיית החפצים. מדי יום שישי רוקנתי תכולת מגירות, מיינתי לערימות, מילאתי שקיות ניילון בבגדים, נעליים, ניירות, מזכרות. אבל ההתנתקות לא היתה קלה. חפצים רבים עברו שניים-שלושה-ארבעה מיונים ויותר לפני שאזרתי אומץ להעביר אותם לשקית האשפה או לארגז התרומה. מסע מפרך זה היה, ובדרך קרו לי דברים מעניינים.

לא היתה לי ברירה אלא להישיר מבט אל העבר. החפצים היו זכרונות, והזכרונות היו קשים, קשים מנשוא. כרטיס עובד מגנטי של אבא שלי, ועליו מודבקת תמונתו בבגדי עבודה, בפנים שזופות מאוד מן השמש. כרטיסים לרכבות באירופה. תכשיטים שקניתי בגרמניה. תיקים מאיטליה. בגדים ואיפור מחנויות יוקרתיות בשדרות מוארות באורות צבעוניים של חג המולד. עטיפות תכולות של שקדים מסוכרים מרחובות הערים המתועשות והמכוערות של נורדריין-ווסטפאלן. אטמי אוזניים מהופעות רוק בשוויץ. אישורי כניסה לאחורי הקלעים. טיוטות שירים ששרבטתי במהלך הרצאות בהר-הצופים בירושלים. מגזינים בשפות זרות. הזמנה לחתונה של החברה הכי טובה שלי, ממנה נעדרתי. עותק של ספר רזיאל המלאך. פתקא עם לחש הכשף הראשון שלי, כתוב בדיו כחולה ודהויה. כומתה אפורה מחיל הנדסה קרבית. שרוך סגול. תערוכת בלהות של אימפריית חיי השוקעת.

שנתיים מיינתי חפצים, השלכתי חפצים, מסרתי חפצים, נזכרתי במאורעות שרציתי לשכוח, השלמתי עם הכשלונות, הקלקלות והמפלות. בסופו של דבר, מצאתי את עצמי. התוהו ובוהו הלך ונעלם, ולא יכולתי להסתתר עוד בין ערימות של נייר ופלסטיק. בחדרים נקיים ומאווררים נותרו רק אני, הזכרונות, מעט מאוד חפצים, והיומנים שאני כותבת מגיל 12. ימים ארוכים ישבתי על הרצפה הממורקת וקראתי את סיפור חיי מתוך היומנים, כמו היה רומן רחב-יריעה מרתק. גיליתי זוועות ונפלאות, יופי וחמלה, אומץ לב וטירוף וחולשה. נזכרתי שאני עשויה ללא-חת, קצת כמו האלה ענת. נזכרתי שאני לא מפחדת, לא מפחדת, לא מפחדת. ת’ וחברותיה לימדו אותי לזכך את הנפש במים ובאוויר, ואני צעדתי לתוך האש, אשת ברזל גולמי שצריכה חישול.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , , , , , , , , , , , ,

8 תגובות לרשומה מסעות אשת הברזל

  1. גיא בתאריך 02/07/2006 בשעה 18:22

    היום בו זרקתי את החפצים הישנים, המכתבים, היומנים והמחברות היה – לפחות כאקט הצהרתי – היום הראשון של שארית חיי. הרגשתי נקי, חדש, אמיץ, חזק. אחרי יומיים הצטערתי שנקטתי בצעד דרסטי כל כך – הרי לא אוכל לחזור לעולם ליומן מכיתה ו’, למכתב האהבה הראשון שקיבלתי, לחוויות שחווים רק דרך חפצים, למי שהייתי ולדברים שגרמו לי להפוך למי שאני… חשבתי בדיעבד על כך שיכולתי לפחות לסרוק חלק, או לשכור מחסן, או פשוט להתעלם מקיומם. ההשלכה נראתה פתאום כמו משהו אלים, אכזרי, חפוז… אבל כנראה שבכל זאת זה היה הצעד הנכון. כשאני נזכר במי שהייתי, הרבה יותר קל לי לומר לעצמי מתוך כוונה מלאה: עכשיו אני אחר.

  2. גדל בשדה בתאריך 03/07/2006 בשעה 22:56

    לפני שאני קוראת את “היום”, חשוב לי , בוער בי לאמר לך שהתמכרתי, אליך ואל כתיבתך. תענוג להכיל את העולם ומלואו שלך, בשפה בדמיון במודעות ובצמא לידע. אני מתאהבת בכשפיך. תודה.

  3. כרמית בתאריך 04/07/2006 בשעה 08:39

    ברוכים הבאים, גיא וגדל בשדה. ותודה 🙂

  4. נסט בתאריך 04/07/2006 בשעה 18:26

    לא מגיע שלב שבו נפטרים מחפצים לא רק כדי להתנקות, אלא כדי להיפטר מהעבר?
    זה yטיפה הצטייר כאילו ניסית למחוק דברים, לא להשלים איתם.

  5. כרמית בתאריך 04/07/2006 בשעה 18:37

    שלום נסט. מחיקה והשלמה הן לא האופציות היחידות 🙂 וזה בעצם מה שניסיתי להעביר בפוסט הזה – שיש אפשרות שלישית, אפשרות של עשייה, של כישוף ושינוי. אני לא מחקתי את העבר שלי וגם לא השלמתי איתו. מטאפורית, פשוט לשתי אותו ואפיתי ממנו לחם.

  6. פנינית בתאריך 05/07/2006 בשעה 09:35

    יפה לנקות את הנפש עם השלכת הזכרונות המוחשיים
    אך זכורונותינו נמצאים גם במקום אחר
    והיתרון בהם הוא לשלוף אותם מתי שרוצים
    חשוב לזכור שעם זכרונות קשים יש גם זכרונות נפלאים של יצירה לידה משפחה אהבה
    אי אפשר למחוק זכרונות קשים ע”י השלכתם לפח
    אך אפשר לפוגגם ע”י פגישה מחודשת עימהם ממקום שאנו נמצאים כעת לחוותם ולדעת שגם מהם צמחנו למה שאנו כעת
    פ.

  7. כרמית בתאריך 05/07/2006 בשעה 09:58

    ברוכה הבאה, פנינית.

  8. נסט בתאריך 05/07/2006 בשעה 22:10

    זו דרך מעניינת להתייחס לזה. נראה כמו משהו נכון לאמץ 🙂

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *