כי אני היא אם כל חי

21/06/2006
נכתב על ידי

לפעמים אני שמה לב שאין לי עם מי לדבר. אתמול כתבתי על זהות. רציתי לדבר על זהות, אבל אחרים רצו לדבר על אפלייה, על קיפוח, על פוליטיקה. מצד אחד, כחברה במסורת-מכשפות פוליטית ואקטיביסטית מאוד, זה קצת תמוה. עצם זה שאני יושבת עכשיו אצל השולחן, לוגמת קפה ומקלידה הגיגים במקום להפגין נגד איזו עוולה בשמש הקופחת, זה כבר לא בסדר לפי מה שהורו לי מכשפות ותיקות. מעורבות, פעילות, אקטיביזם, שינוי. זה מה שאנחנו עושות. אבל מצד שני, בדיוק אותה מסורת מכשפות אקטיביסטית נטלה ממני כל קמצוץ של תחושת קורבן, ועכשיו אני פשוט לא יודעת לדבר על אפלייה.

אני לא קורבן בשום צורה או דרך. אני לא מקופחת. אני לא מופלית. לא כאישה, לא כיהודיה, לא כישראלית, לא כיהודיה-כורדית, לא כסינגלית. אני לא מרגישה מקופחת, ואם אני נתקלת במכשולים אני פשוט ממוטטת אותם. אנשים הרי כן מנסים להכשיל אותי. גברים, דתיים, אנטישמים, גזענים, בעלי-הון, כל מיני. אבל יש לי כל כך הרבה כוח, שאף אחד לא מצליח. בשורה התחתונה, זה בעצם מה שעושה מכשפה. או שיש לה כוח אדיר לגרום שינוי, או שאין לה, ואז היא לא כל כך מכשפה.

אז מכשפות לימדו אותי איפה למצוא עוצמה, ואיך לשמר אותה. לימדו אותי מה לעשות איתה. לימדו אותי את ערך האחריות העצמית  ואת ערך הגאווה, ובדרך נטלו ממני כל תחושת קיפוח שאי פעם חשתי (לא שהיה שם הרבה מלכתחילה. בכל זאת גדלתי במשפחה כורדית גאה ועיקשת). עכשיו איש לא יכול לי.

ואין לי עם מי לדבר. אני לא יכולה לשוחח על ערך הגאווה עם אנשים שחושבים שצניעות וענווה זה טוב. ואני לא יכולה לשוחח על עוצמה עם אנשים שמרגישים מדוכאים על ידי החזקים. ואני בטח לא יכולה לשוחח על חשיבות האחריות העצמית עם בכיינים מקצועיים או אנשים שבאמת מקופחים בצורה כה עמוקה וממסדית, שמעולם לא למדו לעשות דבר למען עצמם.

אמרתי כאן בעבר שלחיות חיי קסם זה לחיות ביותר ממציאות אחת. אז אני מתנדבת בעמותות לחלוקת מזון, ואוספת הררי בגדים עבור מעון לנערות בסיכון. אני פועלת למען המפגרים והאוטיסטים, ואני מצביעה למפלגה חברתית, וחברה בעמותה לשימור איכות הסביבה באזור מגוריי, וגם מתכננת להתנדב בבית-תמחוי רק שזה אף פעם לא יוצא לי. זו מציאות אחת. מציאות של מכשפה אקטיביסטית אנרכיסיטית ליברלית ושמאלנית. המציאות האחרת היא מציאות של מכשפה גאה, עיקשת, חזקה ומודעת, שיודעת שיש בכל אדם חלק אלוהי, ולכן שכל אדם לא רק יכול, אלא גם חייב להיות אחראי על עצמו, על גורלו, על סביבתו, ועל העולם. במציאות הזאת, מנטליות של קורבן מוציאה אותי מדעתי. לפעמים, היא גם מוציאה ממני כמויות של רוע ואטימות שאני נדהמת לגלות שבכלל יש בי.

כשאני פוגשת אנשים שעושים משהו למען עצמם, אני שמחה לעשות עבורם. כשאני פוגשת אנשים שרק מתבכיינים: עשו לי, אכלו לי, שתו לי, אני עדיין עושה עבורם כי אני מאמינה בערבות-הדדית אנושית, אבל הם גם מרגיזים אותי. אז עשו לך, אכלו לך, שתו לך. וולקאם טו דה קלאב. מה אתה עושה היום כדי לשנות את זה חוץ מלקונן על מר גורלך? זה מה שאני רוצה לצעוק, ואף פעם לא צועקת, כי אני אמורה למצוא בתוכי חמלה, וללמד אחריות עצמית על ידי שימוש דוגמא, לא על ידי הטפות והרצאות. כי אני אמורה לעזור להם למצוא את האלוהים בתוכם, ולזכור שמצוות האלה היא למסוך אהבה על הארץ, לא האשמות ורוגז.

אבל אני מודה, זה קשה לי. אני לא מתכחשת לקיום מכשולים חברתיים וכלכליים שעומדים בפני קבוצות עדתיות מסוימות. אני לא מתכחשת לקיום מכשולים רגשיים, חברתיים וכלכליים שעומדים בפני רווקות מעל גיל ארבעים. אני לא מתכחשת לקיום מכשולים בפני נשים, מיעוטים, זקנים, תושבי עיירות פיתוח, תושבי שכונות מצוקה, סינגלים, אמהות חד-הוריות, או אבות גרושים [1]. אני פשוט לא מקבלת את זה שאנשים לא מעזים למצוא בתוכם עוצמה כדי למוטט את המכשולים האלו. ואני בטח לא מקבלת את התפיסה שאי אפשר למוטט מכשולים. הלו, אני מכשפה. שינויים דרמטיים זה מה שאני עושה בחיים.


[1] רציתי לצרף לרשימה הומוסקסואלים, אבל האמת היא שהקהילה הגאה בישראל היא קהילת המיעוטים הכי פחות בכיינית שאני מכירה, והלוואי על כולנו להיות מעורבים, חזקים וגאים כמו ההומואים.Š

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

5 תגובות לרשומה כי אני היא אם כל חי

  1. סנדי ש בתאריך 21/06/2006 בשעה 13:52

    כרמית,
    דווקא שכתבת על חיפוש מקום הולדתה של אימך במפות
    ועל מין כיסופים לשורשים, כתבתי לך שזה יפה ושאני מזדהה- אז אל תגידי שאין לך אם מי לדבר.

    ולא כל מי שמצביע על מצב מסויים של אוכלוסיה מסויימת הוא מתבכיין מיקצועי.
    מעניין שהביטוי שמור רק למזרחים. עוד לא שמעתי שאומרים פמיניסטיות מתבכיינות או ערבים מתבכיינים.

    כמובן שאפשר להפיל מכשולים, אבל היחיד לא חי בואקום, ולא תמיד יוכל להפיל בעצמו- במיוחד אם הוא מחוייב למשפחה גדולה.החברה צריכה להפיל מכשולים שהיא מקימה בעצמה-
    גם צייד המכשפות מהעבר נפסק, כי החברה שינתה עמדות והתפקחה.

  2. דורון ממילאנו בתאריך 21/06/2006 בשעה 16:06

    אכן… 🙂

    ובאותו הקשר, הרשי לי להמליץ לך ולקוראיך על הספר הבא, שתורגם אמנם לעברית, אך באופן מעורר חלחלה:
    Anatomy of the Spirit : The Seven Stages of Power and Healing
    http://www.amazon.com/gp/product/0609800140/sr=8-1/qid=1150895057/ref=pd_bbs_1/102-7139536-1167339?%5Fencoding=UTF8

    ברכות,
    דורון

  3. כרמית בתאריך 22/06/2006 בשעה 12:44

    דווקא מכנים אותי פמיניסטית מתבכיינת כל הזמן… (התכוונתי שאין לי עם מי לדבר על ערכים של מכשפות כמו גאווה ואחריות, לא שאין לי עם מי לדבר על זהות…)

  4. תום בתאריך 22/06/2006 בשעה 18:30

    היה אדון לעצמך. היה חזק. היה אקטיבי. קבע חוקים. צור שינוי. – תפיסה ערכית כזו, כך נדמה לי, לעולם אינה יכולה להיות מיסיונרית. אי אפשר לרצות אותה בשביל אחרים אלא במידה שהם רוצים אותה בעצמם.

    זה מזכיר את האדון והעבד של ניטשה. האדון אינו יודע רחמים, רק נדיבות.

    וזה גם מזכיר לי את קראולי:

    Yea! deem not of change: ye shall be as ye are, & not other. Therefore the kings of the earth shall be Kings for ever: the slaves shall serve. There is none that shall be cast down or lifted up: all is ever as it was. Yet there are masked ones my servants: it may be that yonder beggar is a King. A King may choose his garment as he will: there is no certain test: but a beggar cannot hide his poverty.
    (The Book of the Law II, 58)

    Beware therefore! Love all, lest perchance is a King concealed! Say you so? Fool! If he be a King, thou canst not hurt him.
    (The Book of the Law II, 59)

  5. אלה בתאריך 17/12/2006 בשעה 13:58

    את מדהימה!!! היה כייף לקרוא את שכתבת במאמר הנ”ל, גישה כפיית ומלאת השראה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *