ומהי סליחה אם לא תוצר של תהליך מאגי שבו מְתַעֲלִים כעס לאפיקים חדשים ולערוצים בתוליים, משחלפים זעם , משנים צורות של רגשות, מתמירים מצבים, ובאופן כללי מניחים לאש הכישוף לְאַכֵּל משהו אחד, ולחשל משהו אחר במקומו.

כעס, שנאה, מרירות וטינה מעניקים כוח לאדם שכלפיו אנו חשים את התחושות הללו: כוח למשול בנו, שאחרת לא היה לו. להרגיש כעס לאורך זמן זה בעצם לעודד את חולשותינו הפנימיות, ולהפוך לקרבן של אדם שאולי כבר איננו חלק מחיינו, ולעולם לא לא יהיה חלק מחיינו. קיצורו של עניין, למי שמרגיש עצמו נפגע ולא סולח, יש פחות עוצמה אישית, ומכאן גם פחות כוח לפעול קסם. הוא לא רק מניח לאדם אחר להחליש אותו, אלא גם מאפשר לאותו אדם לגזול ממנו את זכותו הטבעית לחיות חיים אנושיים שלמים וטובים, מתוך תשוקה ועוצמה.

כמו כל תהליך מאגי, גם כאן הצעד הראשון שאני בדרך כלל עושה, בימים טובים מאלו, הוא נטילת אחריות.

את הכעס, הזעם, השנאה והמרירות מוזגים אותם לתוך קדרה מבעבעת המטאפורית, שבה מתרחשות כל התמורות הפנימיות, הרגשיות והרוחניות. בתוך הקדרה, התחושות המחלישות והמקרבנות משתנות למשהו יצירתי ומזין, כמו קישואים ותפוחי אדמה שלא ראויים למאכל בעודם חיים, אך יכולים להפוך בתוך קדירה לחלק מתבשיל ירקות משובח.

אפשר למשל להפוך את הזעם לשירה, את התסכול לציור, ריקוד, תבשיל, עוגה, ריצה של עשרה קילומטרים, שינוי אישי או אקטיביזם פוליטי. המטרה היא לא סתם “לעשות משהו” במקום לכעוס, אלא ממש להפוך את העלבון עצמו, בצורה מודעת, למשהו אחר. רק כך ניתן לשבור את הקשר החולני שנוצר בינינו לבין האדם שמחליש אותנו כל כך בתחושות של עלבון וזעם, לקבל את העבר כמוגמר, ובסופו של דבר, גם לסלוח.

אחד הדברים שלמדתי בשנים האחרונות, ואני מכירה בנכונותו אם כי עדיין קשה לי לבלוע אותו מבחינה רגשית, הוא שסליחה מידי האדם הנפגע לא מהווה מחילת עוון או זיכוי עבור פוגע. סליחה היא בסך הכל הכרה בכך שהתרחש עוון, והכרה בטבע האנושי של האחר שגורם לו לטעות או לפעול בצורה גרועה. הסליחה לא אומרת שאי אפשר להאשים יותר את האחר, אלא שאין בי תחושת תרעומת על אותה אשמה, שאין לי תאוות נקם (או אפילו צדק, לצורך העניין), ושאני מסתלקת מכל העניין, כדי שלא להמשיך ולשרוף את כל המרץ והחיוניות שלי בתחושות של מרירות כלפי מישהו אחר. 

(וכאן יש לומר במאמר מוסגר שנקמה לדעתי היא לא גילוי אמיתי של עוצמה. בשום מקרה.)

וכמובן, לא רק הסתלקות מן העניין חשובה כאן, אלא גם הצבת גבולות חדשים, ברורים וחדים כתער ביני ובין אותו אדם, כך שלעולם לא תהיה לו האפשרות לפגוע בי שוב, ולי לעומת זאת תהיה האפשרות לחיות חיים בריאים ושלווים יותר.

לו רק המרחק היה קצר יותר בין התיאוריה לבין המעשה. במיוחד כשיש מצבים שקשה מאוד פשוט להסתלק מהם. (למשל, תאונת דרכים עם נפגעים. המשטרה מעורבת, ומדינת ישראל, ואינספור סוכנויות ביטוח וצדדים שלישיים. אי אפשר להיעלם או להתעלם מזה. בפועל זה אומר לחיות את העלבון כמעט כל יום.)

אז אני עדיין לא סולחת, אבל אני בתהליך, ומתישהו אני אגיע.

תגיות: יום כיפור, מאגיה, סליחה, סליחות