עם התקדמות ארגון החתונה, והעמקת חוויית האירוסין שלי, אני מבינה שתהליך ההתחתנות הוא טקס מעבר לכל דבר: מסע רוחני ארוך, דקדקני, מרגש, מפתיע, ולפעמים גם מפרך.

ראשיתו של התהליך הוא בהסכמה ליציאה למסע: הצעת נישואין שכוללת סמל בצורת טבעת יהלום. הכלה* יוצאת לדרך. היא מארגנת חתונה עם איש שהיה בן זוג ואהוב, ועתה הוא ארוס ובעל לעתיד, היא לומדת את התפקיד של אשת-איש ומתרגלת אליו, ומתחילה לבסס את מקומה כמנהיגה במשפחה חדשה וכחברה  במשפחה הקיימת של בעלה. היא משנה את אורחות החיים שלה כאישה רווקה, או בעידן המודרני, לפחות משלימה את השינויים שהחלו עם המגורים המשותפים. 

ההכנות כוללות גם טקסים: חגיגת אירוסין, מפגש הורים, מסיבת רווקות, טבילה במקווה. והן כוללות כמובן גם עמידה בניסיונות (ordeals): דיונים על מסיבת החתונה, התמודדויות עם ציפיות ההורים, וקבלת החלטות מכריעות אודות החיים המשותפים.

שיא ההכנות לנישואין הוא טקס החתונה, טקס החניכה הרשמי שלאחריו הופכת המתלמדת (הכלה) לחברה רשמית במסדר הנישואין (אשת-איש). גם כאן, כמו בטקסי מעבר אחרים, טקס החניכה לא מסמל את סוף המסע של המתלמדת. לאחר שהכלה עוברת את החתונה היא ממשיכה ללכת בדרך הנישואין. החתונה היא לא מטרה בפני עצמה, אלא מכשיר שמאפשר לכלה ללכת בדרכים ובשבילים של נשים נשואות.

החתונה אמורה להיות טקס טרנספורמטיבי, ריטואל רוחני רב-עוצמה ומרגש שמחולל שינוי עצום בנפש הכלה. לאחר החתונה היא אמורה לחוות את החיים אחרת, לאמץ לעצמה תפיסה אחרת של העולם ושל המציאות, ולהתנהג אחרת, בדרכים מורגשות יותר ופחות. (פעמיים אני משתמשת כאן במילה “אמורה”, מפני שאני לא בטוחה שבפועל טקסי החתונה הישראליים הם אכן טרנספורמטיביים כיאות.)

אישית שמתי לב, שקל מאוד להתמקד בפרטים המוחשיים של תהליך ההתחתנות ולפספס  לגמרי את הצמיחה האישית שהוא טומן בחובו. ארגון חתונה ישראלית כמסיבת-על הוא עניין שדורש הרבה אנרגיות, דקדוק בפרטים הקטנים, והתעסקויות באמצעי החומרי ביותר בעולם: כסף. הפרטים המטפיזיים הולכים לאיבוד בנבכי מסדרונות הרבנות המקומית, ובמשרדי מפיקי המסיבה.

אני מציעה בכל לב לכלות למצוא אותם שוב, ולאמץ אותם בחום.

(* ברור שגם החתן עובר תהליך משל עצמו, אבל כיוון שאני חווה את התהליך ככלה, על זה אני מדברת.)

תגיות: הכנסה בסוד, חניכה, חתונה, טקס, טקס מעבר, כלה, נישואין, ריטואל