אל תשבור את לבי, אל תשבור צלחות, אל תשבור לתינוק שלנו את העצמות

27/08/2009
נכתב על ידי

תְּפִלָּה לְבַעֲלִי בְּלֵיל הַכְּלוּלוֹת

אַל תִּשְׁבֹּר אֶת לִבִּי
אַל תִּשְׁבֹּר צַלָּחוֹת
אַל תִּשְׁבֹּר לַתִּינוֹק שֶׁלָּנוּ
אֶת הָעֲצָמוֹת.

את השיר הזה כתבתי בכיתה י”א, והוא ביטא את הסלידה שלי באותה תקופה ממוסד הנישואין, אותו תפסתי כמדכא, שוביניסטי, ובעיקר מחניק חלומות ואפשרויות. בימים ההם רציתי לנסוע לאירופה, לקרוא ספרים, ללמוד שפות, ולא להתחתן לעולם. העיתונים היו מלאים בסיפורים על נשים מוכות, גברים אלימים, ומשפחות קרועות. בטלויזיה הקרינו את “תלמה ולואיז” שהפך לסרט פולחן, סמי מיכאל כתב את “ויקטוריה”, ואני, משום מה התעלמתי מהמשפחה החמה שלי, וביכרתי לראות ולתעב דווקא את המשפחות אכולות הגידולים הסרטניים שהופיעו תדיר בתקשורת ההמונים.
 
מאז למדתי שלב יכול להישבר גם בלי בעל, שצלחות אני יכולה לשבור בעצמי, ושתינוקות שווים את הפחד לשלומם. אבל אני עוד זוכרת את תחושת האימה שמתוכה כתבתי את השורות דלעיל. אימה של בת 16 שלראשונה בחייה מבינה שלסיפורים בעיתון יכולה להיות השלכה ישירה על חייה שלה, אם רק תמעד ותעשה בחירה אחת לא-נכונה.

הכותרות היום לא פחות מבעיתות מאשר בשנת 1994. יש אמהות מרעיבות, אבות שאונסים את בנותיהם, אמהות שמטביעות ילדים באמבטיה, ואבות שחונקים את הילדים בשקיות ניילון. ואני, בת 16 כפול שתיים בדיוק.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , , , , , , , ,

4 תגובות לרשומה אל תשבור את לבי, אל תשבור צלחות, אל תשבור לתינוק שלנו את העצמות

  1. שיר דמע בתאריך 27/08/2009 בשעה 17:09

    אהבתי.

  2. יוסי בתאריך 28/08/2009 בשעה 12:11

    יש קשר קלוש כנראה בין רמת חרדה למציאות יומיומית. במציאות כל המקרים לעיל הם מקרי קיצון בטלים בשישים בזרם החיים מבחינת כמותם (ברור שכל מקרה כזה מזעזע בפני עצמו וטראגי מבחינת השפעותיו על הנפשות המעורבות).אבל בחרדה כמו בחרדה,אנחנו מבוהלים ממחשבותינו.וכך כנראה נבראנו? תוכנתנו?נוצרנו במקריות? איש איש לפי השקפותיו.בכל מקרה החרדה תישאר חרדה ולכם אאחל הרבה אושר, שנקווה שזה מה שיקרה במציאות.

  3. יובל אדם בתאריך 30/08/2009 בשעה 08:49

    הררר
    דווקא בגיל 16 הייתי תמים ולא הפחיד אותי דבר. המשפחההיתה מושלמת והכל היה טוב בחיים.
    זה היום, כשזה נהיה אמיתי שיהיו ילדים בקרוב, שאני מתחיל לפחד – לפחות עליהם. וקצת גם עליי. בן דוד שלי, שהוא איש חכם, אמר לי, והרגיע אותי מאד, שבסוף אנשים טיפשים ורעים מאיתנו הצליחו לגדל ילדים, ושבסוף לא משנה מה הם קצת יכעסו עלינו ויאשימו אותנו בהכל.
    אז רק לפתוח חשבון חיסכון עם הלידה שלהם בשביל הפסיכולוג, ויהיה בסדר.
    אם מצאת לך מישהו לחיות איתו את חייך, אז כנראה שבחרת באדם שאת סומכת עליו עם ילדייך.
    זה אושר, וזה מיוחד, וזה מדהים. עכשיו בוא נארגן קבוצת רכישה לערימות של פצפצים לשמור על הזאטוטים מכל שאר העולם… 🙂

  4. ליאורה בתאריך 08/02/2010 בשעה 06:49

    נישואין הם באמת לא תמיד דבר נעים!!!
    את זה יודע כל מי שעבר גירושים.
    אז אולי כדי להחליף את השם לחיים משותפין זה פחות מפחיד.
    ולפעמים זה דווקא מצליח ועובד טוב ואז זה שווה כל רגע בחיים גם אם זה קצר.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *