כולם נולדים עם זה

31/05/2006
נכתב על ידי

לפעמים שואלים אותי מי נחשבת מכשפה אמיתית. שואלים אותי אם נולדים עם זה. התשובה שלי היא שכן. כולם נולדים עם זה. כל בני האדם. בכולם יש ניצוץ של עוצמה וחמלה.

קוסמת יפהפייה שרירית ומקועקעת לימדה אותי לפני שנים מיהי מכשפה אמיתית, אליבא דמסורת המכשפות שעל ברכיה אני מתחנכת. מכשפה היא מי שחיה את חייה ביותר ממציאות אחת במקביל. היא אנושית, פייה, ואלוהים. היא לא ה-אלוהים, כמו שהיא לא ה-אנושות, אבל היא אלוהית בדיוק כמו שהיא אנושית, והיא גם פייה בדיוק כמו שהיא אנושית. ההוויה המתחלפת מפעילה את ניצוץ העוצמה והחמלה שמאפשר לפעול קסם, להשתנות, לשנות את העולם.

אני יודעת שההצהרות הללו נשמעות כמו לקוחות מספרות הפנטסיה. למעשה, יש להן משמעות תאולוגית עמוקה. יש להן פרשנות לא מטורללת בכלל, אפילו. יש להן גם משמעות פרקטית פשוטה. הן מתבטאות בדרך שבה חיות מכשפות את חייהן, ובאופן בו הן נוהגות כלפי עצמן וכלפי אחרים. ויש דרכים ספציפיות שבהן אישה יכולה להפוך לפיה. ודרכים להפוך לאלוהים. דרכים לא קלות. דרכי חתחתים ומכשולים. דרכים מופלאות. דרכים של מסתורין והכנסה בסוד.

זו בעצם שאלה טעונה, מי נחשבת מכשפה אמיתית. בעוד רבים שבויים בתפיסה הפולקלוריסטית של מכשפה כרעת-לב, כעורה, טיפשה ונלעגת, אחרים חושבים שזה דווקא מרשים. לא אחת אני נתקלת באנשים שקוראים לעצמם מכשפים ומכשפות כי זה נשמע טוב. בעיקר חובבי מדע בדיוני ופנטסיה. לפעמים חובבי ניו-אייג’. לרוב צעירים. לפעמים אחרים.

ברוב המקרים, אני לא חושבת שמתפקידי להילחם בתוויות שאנשים נוטלים לעצמם. אני לא יודעת אם יש טעם אפילו להגדיר הגדרות ולהטיל סייגים. זה עקר ומשעמם ולא מוביל לשום מקום. אם מישהי חושבת שהיא מכשפה מסיבותיה שלה, מי אני שאתווכח. שתקרא לעצמה מכשפה ושיבושם לה. לא שיש לי מושג אם היא בכלל יודעת לכשף משהו (בדרך כלל היא לא), אבל זה גם לא חשוב במיוחד. אני חיה את חיי. אחרים יחיו את חייהם.

הבעיה מתחילה כשהיא מתחילה לקרוא לי אחותי. אני תמיד מקבלת צמרמורת כשאנשים זרים קוראים לי אחותי. לפעמים זה אפילו מכניס אותי לפניקה קלה. כאילו מישהו אורב לי בין השיחים בלילה חשוך. מוזר לי שמישהי יוצאת מנקודת הנחה שאם שתינו קוראות לעצמנו מכשפות, אז שתינו חושבות אותו הדבר, חיות את חיינו אותו הדבר, מאמינות באותו הדבר, או מדברות על אותו הדבר כשאנחנו אומרות “קסם” או “מסתורין” או אפילו “אלוהים”. קוראת לי אחותי ורוצה לחבק אותי ואני לא מכירה אותה בכלל.

את אותה תחושה מקפיאת דם אני חווה כשאנשים שולחים לי הודעות דואר אלקטרוני עם פניות שונות ומשונות שמטרתן עשייה למען “הקהילה”. ואני בכלל לא יודעת מי זאת הקהילה הזאת ומה לי ולה? לפעמים אני רוצה להשיב: לא פגשתי אתכם בחיים שלי. אני לא מכירה אתכם. אתם לא החברים שלי ולא המשפחה שלי ולא הקוון שלי ולא מכשפות מהמסורת שלי ולא מכשפות ממסורת-בת או מסורת-אם. לא קושר בינינו כלום. למה אני חלק מהקהילה שלכם בדיוק? ואיך בורחים?

הם שואלים אותי שאלות, ואני מנומסת, לא תמיד משיבה תשובות. התשובה שלי לשאלה: “איך הופכים למכשפה?” היא “לא הופכים”. התשובה לשאלה: “איך מתחילים?” היא “לא מתחילים”. והתשובה לשאלה האם תלמדי אותי היא: “לא”. למה? כי זה לא תחביב לשעות הפנאי, ולא “אורח חיים” ולא “סגנון חיים”. כי הם יהודים. כי מה שהם מחפשים מצוי במקום אחר. כי הם אפילו לא יודעים מה הם מחפשים כשהם שואלים אותי את השאלה הזאת. כי הריקנות והעקרות שחווים המשחרים לפתחי נעוצים בחילוניות, בהתנערות משורשים, ארץ, עם ומשפחה, ובקפיטליזם הדורסני. כי אני יודעת שהם ימצאו מרפא בבניין קהילה תומכת ואכפתית בקרב חבריהם ומשפחותיהם, לא בחיפוש אחר הרפתקאות מיסטיות.

המסתורין שמנחה את חיי הוא פשוט וממוקד והופך אותי למכשפה מסוג מאוד מסוים, וגם לאדם מסוג מאוד מסוים. אני מכירה את האחיות שלי, את המכשפות והפיות. לכל אחת מהן יש פנים ושם פרטי ושם משפחה וכתובת. אני גם מכירה את האחים שלי. גם להם יש פנים ושם וכתובת. אני יודעת מי “מכשפה-אישה-פיה אמיתית” לפי ההגדרה שלנו, ואני גם יודעת מי לא. אני חיה את חיי. אני מתעסקת בעניניי. אני משתדלת לפזר קסם בחיי האנשים שאני פוגשת בדרכי, לחיות בתשוקה ובכוונה, להפגין חמלה. יותר מזה איני מסוגלת לתת. יותר מזה איני חפצה לתת. אני לא סלבריטאית ולא מנהיגה ולא מעוניינת בשום פנים ואופן ללמד כישוף להמונים. כולם נולדים עם זה, אבל רק מעטים מסוגלים וראויים לקחת את זה עד הסוף. שהשאר יהיו בני אדם. זה נפלא להיות בן אדם.

לפעמים אני רוצה לומר למתעניינים ולסקרנים: אתם לא צריכים ללמוד כישוף, אתם צריכים ללמוד אנושיות. לגלות את עצמכם כבני אדם. כבעלי חיים מסוג הומו-ספיאנס. כבעלי חיים עם היסטוריה ושורשים וצורך באהבה ובקהילה. מה אכפת לכם מי נחשבת מכשפה אמיתית ומי לא. השאלה החשובה באמת היא מי בן-אדם ומי לא.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

תגיות: , ,

7 תגובות לרשומה כולם נולדים עם זה

  1. ארדן. בתאריך 01/06/2006 בשעה 01:38

    זה מעצבן.
    תסלחי לי, ואני בטח לא אקבל שום תגובה על זה, או שתמחקי את מה שכתבתי ואני אפילו אבין אותך, אבל זה ממש מרגיז אותי.
    כרמית, אם את לא רוצה פירסום, אל תפרסמי. אם את לא רוצה להלחם, תורידי את הנשק.
    אם את לא רוצה לחנך, אל תחנכי. אבל אם את רוצה אחד מהם, את צריכה להקריב משהו מעצמך, וכך גם הקטה מלמדת. את לא יכולה לקבל אחד בלי לקבל אחר.
    את לא יכולה להיות אתר מרכזי ברשת שעוסק במאגיה ובפאגניזם בלי שאנשים יראו בך מושא הערצה. ואת לא יכולה לכתוב מאמרים ברשת, מבלי שאנשים יבואו לבקש ממך מידע נוסף או שתלמדי אותם, ולא, לזרוק להם בפרצוף תהיו אנשים טובים יותר, לא ילמד אותם. זה יצור אנטיגוניזם בלבד. את זוכרת כמה רצית בתחילת דרכך ידע? את זוכרת את המורים הראשונים שלך? כמה גמעת וגמעת?
    אז זוכרת את הפליאה כשהם אמרו לך שהם לומדים על עצמם יותר ממה שאת לומדת מהם?

    ואם כבר הסברת את סוגיית הכסף, בואי באמת ניכנס לזה.
    מאגיה היא לא מקצוע. היא אמנות. כל לחש, כל כלי וכל תנועה עוברת דרך אלף שכבות של משמעות. בדיוק כמו אמנות.
    עכשיו את יכולה לבוא ולומר “אני לא מוכרת את האמנות שלי.” וזה מקובל. זה שלך, אף אחד לא יבוא בטענות שאת משאירה את הציורים שלך בסלון. אבל אמנים אחרים כן מוכרים את האמנות שלהם. הם אומרים שלמרות שהם אליטה יוצרת, גם ל”פשוטי העם” מגיע לגעת באמנות. וכן, בכסף. כסף על הזמן שאדם משקיע ביעוץ, בחומרים, ביצירה בלחש ובקשר עם אלים. המכשפה היא קדושה, נכון. הקדירה שלה נקייה והיא לא תעשה משהו *רק* עבור כסף. אבל היא תעזור לקהילה שלה, כי היא חלק ממנה- כולם הולכים למכשפה למרות שהיא גרה בקצה היער, למרות שהיא רחוקה מכל ישוב כי עדיין היא חלק מהקהילה, וזה לא משנה אם התשלום הוא בכסף, שירותים או אפילו קול הדיבור והשירה של מבקשת הלחש. זו החלטה שלהם כמה ומה הם משלמים, עבור האמנות? מגיע תשלום.

    לומר את האמת? את מתסכלת אותי. אני מרגיש שאני לעולם לא אגיע לרמות שלך. לעולם לא תהיה לי הסבלנות לכתוב מאמר מדעי כמו שלך יש, לעולם לא יהיה לי הביטחון לומר דעה נחרצת כמו שלך, ופעם גם קינאתי בזה. היום כבר לא. אין לי מושג איזו רוח תחמנית באה דרך חלוני אחר צהריים אחד ואמרה לי שאני חייב לפגוש אותך, ואין לי מושג למה החלטתי שזה נכון.
    דבר אחד בטוח, את בהחלט מכשפה בתהליכי פירוק והרכבה.
    את מלאה ניגודים, ואני מאחל לך הצלחה איתם.

    בידידות,
    ארדן.

  2. קרי ומיסטר ביג בתאריך 01/06/2006 בשעה 03:31

    מרתק, כתמיד.
    מה שמענין אותנו הוא לא הכישוף ככישוף, אלא מה הוא אומר על כרמית. כתבת “יותר מזה איני מסוגלת לתת. יותר מזה איני חפצה לתת”, ואנחנו שואלים: האם בחרת ללמוד כישוף כדי לעזור לאנשים (כמו, נגיד, שבוחרים ללמוד רפואה) או פשוט כי לא יכולת אחרת, כי זה היה חזק ממך (כמו, לדוגמה, אמנים).

  3. Tatu4Taty בתאריך 01/06/2006 בשעה 17:29

    לא תמיד חייבים להסכים עם הכל כדי ליצור “קהילה”.
    זה מאוד קל ליצור קשר של חיבה בין אנשים על בסיס הדומה.
    למה את מנסה להתנער מקשר עם אנשים שמוצאים את הדומה בינם ובינך?
    קל מאוד למצוא את השונה. בדברים הכי פשוטים כמו בלאום, בצבע, בדעות.
    בבסיס הכל אותו דבר וכולנו חושבים ומרגישים ונושמים.
    פעם גם בי עברה תחושה מוזרה כשאנשים כינו אותי “אחי”. היום, אני מודה על כל אחד שמכנה כך את האנשים סביבו וגם מתכוון לכך.
    כל אדם שבאמת מסוגל להבין שהוא אח של כולם, ושמשפחתו היא משפחת האדם עושה עבודת קודש.
    אל תבני גדרות וחומות סביבך רק בגלל השוני, את זה כל אחד יכול לעשות.
    הגיע הזמן להתחיל לפרק את החומות.
    לא צריכים לאבד כל הבדל בין עצמך לאחרים כדי לעשות זאת. הגדרות עוד יעמדו, אבל לא יזיק להוסיף להן שער.

    דבר דומה אני גם חושב בעניין למידת המאגיה:
    לא לכולם יש ספל זהה או דומה, אבל יש מספיק תה לכולם.

  4. עופר בתאריך 05/06/2006 בשעה 14:48

    אדם הולך לו בשדה, הולך בכיוון אליו נושבות הרוחות ולשם שטים העננים.
    הוא תמיד ידע שיום יבוא והוא ילך בעקבותם. אבל קשה לקום בוקר אחד לארוז את התרמיל.
    אחרי הכל מה שונה היום מאתמול, ולמה לא מחר ? היום , עכשיו הוא הולך.
    את משפחתו על כל אילנותיה ושורשיה הוא השאיר מאחור. הם ממשיכים בדרכם שלהם, או פשוט נשארים במקום. הוא יצא לפני שהתעוררו, לא רצה להבהיל אותם, לא יכול היה לעמוד בפני אביו, לראות את האכזבה הקשה. הוא לעולם לא יבין.

    השמש טופחת ממעלה והשדה לפעמים צחיח לפעמים עמוס בדרדרים. האדמה קשה וחרוצה בסדקים, לא ברור אם מישהו עבר כבר בדרך, בטח לא לאחרונה. לפעמים שיחים קוצניים חוסמים את הדרך, לא רואים דרך מעבר. תהומות מאיימים לבלוע אותו והוא עוקף מסביב. נצחים שולחים את זרועותיהם הארוכות, מבטיחים כאב נצחי. מישהיא אמרה שהיה כאן פעם שביל, אבל עכשיו אין לו כל סימן.

    הוא שומע רשרוש, רגליו המדממות קופאות במקום. מתכופף. מנסה לאסוף את הקולות העדינים, המתגברים בקושי על נשימתו הכבדה.
    מישהו הולך לידו.
    מישהו כמוהו מפלס לו דרך.
    מישהו הולך באותו כיוון.
    אולי יהיה לו שותף לדרך,
    אולי יחלקו את פת לחמם.
    אולי יהיה לו חבר.

    הזר, המכיל את כל האפשרויות ועוד אחרות,
    כבר פחות זר. אולי הוא לא אח,אולי עוד יהיה. אולי גם לא.
    אבל השימחה שהוא לא לבד פורצת דרך מחסום הקוצים…

  5. Gina בתאריך 13/07/2006 בשעה 00:54

    ונניח מישהו כן בא אליך כי הוא רוצה ללמוד, אז מה את מציעה לו לעשות, ללכת ולהיות בן אדם?
    איך אדם אמור לדעת להתחיל ‘לפתח’ את זה, לאיזה כיוון ללכת? מהאוויר?

  6. כרמית בתאריך 13/07/2006 בשעה 09:54

    שלום ג’ינה. אם אני משוכנעת בכנות כוונותיו של המבקש ללמוד ואם אני מזהה בו את היכולת, אני כבר אדריך אותו לאן ללכת, מה לעשות, ואיך להיות בן אדם. ואם אני לא משוכנעת ולא מאמינה, אז לא.

  7. שרון בתאריך 14/06/2017 בשעה 22:59

    יש לי שאלה יש ידידה שאי יושבת בחדר מכבה את האור מדליקה נרות ועושה משהו אם קלפים לא יודעת מה זה אי לא אומרת לי יש מצב שזה איזה כישוף

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *